שלגיה ושבעת המובטלים
 


התקציב החדש בארצות־הברית מסמן את קווי המערכה. את התוצאה הסופית במסע הבחירות בארצות־הברית נדע רק בנובמבר 2012, אבל כבר עתה ברור שתהיינה לו השלכות כבירות על העולם ועלינו.

תקציב שלגיה
הצעת התקציב של הנשיא אובמה לשנת 2013 אינה מתווה את האסטרטגיה של אובמה לעתידה הכלכלי של ארצות־הברית, כי אם את האסטרטגיה שלו לבחירה מחדש. ובמילה אחת: תמרוץ.

כדי לעמוד על מידת אי-הריאליות של התקציב, די לעמוד על תחזית ההכנסות, ההוצאות והתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) הנקובות בו לשנים הבאות. בשנים קודמות גרסו הצעות התקציב של אובמה כי אי־שם בסוף העשור תעבור ארצות־הברית לתקציב חיובי (כלומר, ללא גידול בגירעון). בהצעת התקציב הנוכחית מודה אובמה, בלי להודות בכך, כי הצעות אלו לא היו מציאותיות. הצעת התקציב הנוכחית מודה כי החוב הציבורי ימשיך לגדול בקצב מהיר (6.17 אחוז בממוצע לשנה), אך סבורה כי ניתן יהיה לקבע אותו ברמה יציבה של כ-76 אחוז מהתמ"ג.

כדי להגיע להישג נכבד כזה ארצות־הברית צריכה לצמוח במהירות רבה. בתקציב מונח כי התמ"ג בארצות־הברית יצמח בשיעור שנתי של 5 אחוז (4.97 אחוז, ליתר דיוק) וכי הכנסות האוצר יצמחו ב-7.58 אחוז בממוצע. את המספרים אפשר להמחיש באמצעות תרשים (ובגודל מלא):



כפי שניתן לראות, ההנחה היא כי בשנים 2013-2014 ההכנסות (בצהוב-אוקר) תגדלנה בשיעור אסטרונומי, הגידול בהוצאות (בירוק) יצטמצם כמעט לאפס, ואחר־כך יתכנסו להם כל הנתונים לקצב כמעט אחיד של 5 אחוז, כשהגידול בהכנסות עולה בהתמדה על הגידול בהוצאות או בחוב.

מדובר בתקציב שלגיה. כלומר, תקציב שמקומו בסיפורי האגדות של האחים גרים, לא במציאות. ארצות־הברית לא נהנתה מקצבי צמיחה כאלו גם בשנות החמישים או השישים. הגידול הריאלי הממוצע בתמ"ג בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה היה 2.97 אחוז לשנה. הגידול הריאלי בהכנסה לנפש (שממנה נגזר הגידול בהכנסה התקציבית הריאלית) היה 1.72 אחוז בממוצע לשנה. גם המספרים האלו נראים מופרזים, ביחס למצבה של ארצות־הברית, אבל אם נניח שהם מציאותיים, תיווצר התמונה הבאה (גודל מלא):



בהנחה שהגידול בהוצאות יהיה בקצב הנוכחי, החוב הציבורי ישתווה בגודלו לתמ"ג במהלך שנת 2015 (כלומר, בעוד שלוש שנים) ובשנת 2022 יעמוד על שיעור של 158.8 אחוז מהתמ"ג.

אין דרך למנוע את גידול החוב לשיעורים בלתי אפשריים של מעל ל-90 אחוז בלי שינוי בהוצאות. גם אם מניחים כי ההכנסות תגדלנה בשיעור שווה לשיעור הגידול בתמ"ג (כלומר, 2.97 אחוז בשנה), גם אם מניחים כי התמ"ג וההכנסות יגדלו ב-4 אחוז לשנה, ואפילו אם מניחים כי יגדלו בחמישה אחוז לשנה—בכל אחד מהתסריטים האלו גובה החוב הציבורי ישיג את התמ"ג עד סוף העשור הנוכחי. הדרך היחידה לשנות תסריט זה היא להניח כי במקום גידול בהוצאות בתקציב יהיה קיטון בהוצאות.

דוגמה אפשרית אחת היא בהנחה שהתקציב לא יגדל כי אם יקטן בשיעור של 2.7 אחוז מדי שנה. במקרה כזה, החוב הציבורי יתנהג בערך כפי שצופה התקציב שיתנהג, רק על בסיס הנחות מציאותיות, ושיעור החוב הציבורי בשנת 2022 לגובה של 76.46 אחוז—השיעור אליו מקווה אובמה להגיע בשנה זו (גודל מלא).



כדי להשיב את ארצות־הברית לרמות החוב שהיו בה לפני המשבר (נאמר, 40 אחוז) יידרש קיצוץ שנתי של כשבעה אחוז (או, ככל הנראה, פחות, בגלל צמיחה מהירה יותר בתמ"ג). לדוגמה, אם נניח שארצות הברית תצמח בשנים הבאות בקצב הבריא של שנות דור הבייבי-בום (1947-1966), היא תוכל להסתפק בקיצוץ שנתי של חמישה אחוז בהוצאותיה (גודל מלא).



לכאורה, מדובר באפשרות ריאלית. אם לתרגם את ההצעה למונחים ישראליים, מדובר בקיצוץ שיתבטא, בשנה הראשונה, בהפחתה של 18 מיליארד שקל בתקציב. קשה, אך אפשרי. הבעיה מתחילה בשנה השנייה, שגם בה צריך לקצץ—ועוד לקצץ במה שכבר קוצץ בשנה הקודמת. הבעיה הופכת מחסום כמעט בלתי אפשרי בשנה השלישית, שגם בה צריך לקצץ. אפילו אם מניחים כי הקיצוצים ייפסקו כשהתקציב יאוזן, ומכאן ואילך התקציב יגדל בקצב הגידול הריאלי של ההכנסות, עדיין מדובר בקיצוץ ריאלי כולל של כרבע מההוצאות. מבחינה ציבורית, קיצוץ כזה אינו אפשרי בנסיבות רגילות, ואף בנסיבות חירום קשות הוא כמעט בלתי אפשרי. לדוגמה, בתקציבי מדינת ישראל בשנים 2002-2004, בעיצומו של משבר כלכלי חריף מאוד, נשמר התקציב באותו גובה משך שלוש שנים ברציפות—בלי קיצוץ ובלי תוספת. זה נחשב הישג היסטורי, מבחינה תקציבית.

השיטה לא עבדה
אובמה קרא את המפה הפוליטית היטב. על־אף הדיבורים הרמים של חלק מהרפובליקנים על הצורך בקיצוץ החוב ו"עתיד ילדינו" הוא הבין היטב כי חלקים גדולים בציבור האמריקני רחוקים מלהיות מוכנים לשלם את המחיר שיידרש תמורת קיצוץ. כדי להיבחר מחדש—וכפוליטיקאי, זה כל מה שמעניין את אובמה (או את יריביו הרפובליקנים, לעניין זה).

לסיועו של אובמה עמדה גם הבורות. כנשיאים אמריקנים רבים בעבר, וכמו קודמו, בוש הבן, גם אובמה מבין מעט מאוד בכלכלה. הנשיא האחרון שהבין איך עובדת כלכלה פרש בשנת 1928. אחריו רק הנשיאים טרומן, ניקסון וקלינטון היו מסוגלים בכלל לקרוא את הצעת התקציב שהגישו. אובמה הוא ניאופיט כלכלי, בדיוק כמו רייגן או בוש. בניגוד לרייגן, ובדומה לבוש, אין לו גם יועצים טובים. במובן מסוים, זה גם שיחק לטובתו: אי־ההבנה בכלכלה סייעה לו לאמץ מדיניות כלכלית של תמרוץ מוניטרי, ולדבוק בה לאורך זמן.

המדיניות הזו הניבה קדחת בצלחת לאורך שלוש שנים. המצב הכלכלי נראה עגום מאוד: לאורך שלוש שנות כהונה (מינואר 2009) לא נוסף למשק האמריקני אפילו משרה אחת. למעשה, בהתחשב בגידול באוכלוסיה בגיל העבודה, מאז נכנס למשרתו איבד המשק האמריקני שמונה מיליון מקומות עבודה, ומספר המועסקים היום קטן (מספרית) משהיה בשנת 2004. נתונים עגומים אלו משתקפים היטב בתמונת האבטלה בארצות־הברית (באחוזים, גודל מלא):



הנתונים העגומים האלו הם רק חלק מהסיפור, כמובן. בנתוני האבטלה ניתן להבחין בירידה קלה, מספרית ואחוזית, מרמות השיא של פברואר 2010 (15.99 מיליון מובטלים). אבל, אם בוחנים את מספר המובטלים ביחד עם מספר אלו שנפלטו כליל מכוח העבודה, מתגלה מצב שונה, והרבה יותר חמור (גודל מלא):



והנתונים עם ממוצע־נע (12 חודשים, גודל מלא):



הממוצע הנע מראה כי בשלוש השנים האחרונות לא הייתה כל מגמה של ירידה בשיעור האנשים שנפלטו מכוח העבודה (באחוזים מכלל האוכלוסיה בגיל העבודה ולפי נתונים ללא התאמה). אחרי תקופה של עליה חדה, בפרוץ המשבר, כעת מצבו של שוק העבודה בארצות־הברית מחמיר בקצב איטי יותר, אך בהתמדה מעוררת דאגה.

כאיור נוסף, אפשר להציץ בנתוני 2007-2012 של מספר המועסקים ושל מספר המובטלים ואלו הנמצאים מחוץ לכוח העבודה (גודל מלא):



הנתונים האלו מדהימים למדי. משנת 2007 צנח מספר המועסקים בכחמישה מיליון, שעה שמספר אלו שאינם בשוק העבודה והמובטלים טיפס בהתמדה. כדאי לזכור גם כי מדובר במספרים ולא באחוזים: בהתחשב בגידול במספר האנשים בגיל העבודה, עמידה במקום מבחינת מספר המועסקים כמוה כירידה.


ואז אירופה התמוטטה
נתונים אלו היו אמורים להכריע את אובמה. אחרי הכל, ניתן לערוך ספינים מהיום עד מחר, אבל מי שנפלט משוק העבודה לא חי בעיתון, בטלוויזיה או באינטרנט אלא במציאות. אותו מובטל או נפלט יודע היטב שמצבו עגום. גם עם ספין מוצלח במיוחד, מלווה כמות גדולה של מורפין, קשה לראות איך נשיא יוכל להיבחר לכהונה נוספת, כשהוא פוסע אל תוך שנת הבחירות עם 9 אחוזי אבטלה.

אבל אז התברר שאובמה הוא מצביא. כלומר, שיש לו מזל של מנהיג.

בקיץ 2011 נראה מצבו של אובמה נואש כמעט. התמודדותו הרופסת עם הרפובליקנים במאבק על תקרת ההרשאה (כלומר, ההרשאה להדפיס כסף כחוב) הותירה אותו מצולק, עם שיעור תמיכה נמוך, יחסית, לנשיא מכהן ערב שנת בחירות. גרוע מכך, ארצות־הברית איבדה אז את דירוג האשראי המושלם שלה. לאבדן הדירוג לא הייתה השלכה מעשית מיידית, אך היה בה "זובור מוניטרי" קבל תבל כולה.

אבל אז החל מזלו של אובמה משחק לו. ראשית, שיחק לו מזלו בדמות קרע עמוק בתוך המפלגה הרפובליקנית. בתוך המפלגה היה ועדיין יש קרע עמוק מאוד בין הממסד לבין "השטח": הממסד הרפובליקני חתר להציב מועמד שייצג את המטרות המסורתיות של המפלגה, לגבי דידו. כלומר, מועמד שיעשה בדיוק מה שאובמה עושה, רק עם רטוריקה רפובליקנית. הם לא רצו קיצוץ בתקציב ולא רצו שינוי של ממש בסדר העדיפויות. הם רצו בדיוק מה שאובמה רוצה. מאידך, ניצבו החיילים בשדה הקרב של הרפובליקנים, ששאפו לשינוי עמוק ויסודי במערכת הפוליטית. הם לא חיפשו "אובמה באדום" (אדום הוא צבעם של הרפובליקנים) אלא את האנטי-אובמה.

עימות פנימי זה משתקף יפה בעוינות ובשיעורי התמיכה העלובים להם זוכה מיט רומני. לכאורה, מדובר במועמד מושלם: הוא נראה טוב, נבון, איש עסקים מצליח ומתון במידה (כדי שלא להרתיע את הבוחרים העצמאיים). אלא שהשטח הרפובליקני אינו רואה בו מי שיחולל שינוי עמוק, אלא גרסה מורמונית של אובמה. הוא אולי קצת פחות איום-ונורא (רומני יכול לקרוא מאזן!), אבל רק קצת. משום כך, שבו הבוחרים הרפובליקנים והעלו שוב ושוב מועמדי־נפל חלופיים, שכל יתרונם התמצא בכך שהם לא היו מיט רומני.

העימות הפנימי הזה במפלגה הרפובליקנית שיחק לידיו של אובמה. זה לא שהתמיכה בו עלתה במידה ניכרת, כמו שהתמיכה ברפובליקנים הייתה ירודה.

המזל המשיך לשחק לאובמה פעם נוספת עם המשבר באירופה. הצרות של גרמניה, צרפת, יוון ושות' אינן סימן מעודד לאף אחד, כמובן, אך הן הועילו לארצות־הברית ולאובמה מבחינה כלכלית בטווח הקצר, שכן המהומה באירופה דחקה את האירו (באופן זמני או קבוע) מעמדת איום על מעמדו של הדולר כמטבע הבינלאומי העיקרי, ואפשרה לבנק הפדרלי בארצות־הברית להמשיך ולהדפיס את חובותיה של ארצות־הברית בניחותא.

לכאורה, לא הייתה אמורה להיות לכך משמעות כלשהי, שכן תוכניות התמרוץ וההרחבה המוניטרית אינן עובדות. בפועל, ולפחות בטווח הקצר, האפשרות להמשיך ולגלגל את רגע המשבר הלאה, הייתה בעלת חשיבות פוליטית רבה. ארצות־הברית תצטרך להתייצב, במוקדם או במאוחר, מול אותה חזית פיננסית נגדה ניצבת אירופה. כלומר, בנקודה מסוימת בזמן, יאבדו המשקיעים את שארית אמונם בדולר, והבנק הפדרלי יתייצב מול מציאות בה הוא אינו יכול להדפיס כספים כרצונו ובריבית נמוכה מאוד. במלים אחרות, זה יהיה סוף המשחק.

איש אינו יודע, כמובן, מה משך הארכה בה זכתה ארצות־הברית וזכה אובמה. ברור למדי כי אם היא תגמר לפני מועד הבחירות לנשיאות, מצבו של אובמה יהיה עגום מאוד. תקוותו—ולתקווה זו יש יסוד מציאותי—כי היא תסתיים יום אחרי הבחירות.

כולם יאכלו מאותה עוגה
לכל ידוע כי אחרי כל יום בחירות באות ארבע השנים שאחרי יום הבחירות. הדפסת הכסף והריבית הנמוכה יכולים לשכך כאבים ולדחות את המשבר לזמן מה, אך במחיר של החמרה ניכרת בו. אפשר להגדיל את הגרעון השנה, ואולי גם בשנה הבאה. אבל בסופו של דבר, סיטואציה דמוית פשיטת רגל היא בלתי נמנעת.

לעניין זה, אין זה מעלה או מוריד באמת מי יהיה הנשיא—מי שלא יבחר יצטרך להתמודד, כנראה כבר בשנת 2013, עם מצב בו ארצות־הברית ניצבת בפני נקודה בה היא תהיה חייבת להתמודד עם מצבה הממשי. יש גבול למשך הזמן בו משקיעי העולם יסחבו הלאה על בסיס ההנחה ש"זה הרע במיעוטו." הנשיא הנבחר יוכל, לכל היותר, להכריע אם מפשיטת הרגל הזו ארצות־הברית תוכל להתאושש ולאושש את מעמדה—או להפוך למעצמה מדרגה שנייה. ההשלכות של האפשרות השנייה עגומות למדי.

הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (19)
 
 
אני בטוח למדיי שארה"ב אבודה לחלוטין
28/2/2012
נכתב על ידי גיאק

העניין הוא שישנן סיבות ריאליות מדוע משטרים שונים מאמצים מדיניות שונות, זה לא רק הצהרות ופרוטוסטנטיות.
בין השאר, ארה"ב התחילה לאחר מהפכה במצב סמי אנרכיסטי, של ממשלה מזערית ומרחבים עצומים בהם ניתן להתיישב רחוקים מהשלטון. דה-פקטו זה מגביל את יכולות הממשלה.

ישנו תהליך טבעי של צנטרליזציה וקונסולידציה במצבים כאלה, ורואים אותו גם בשוויץ, גרמניה ופדרציות אחרות. עצם קביעתה האומללה של החוקה היה תחילתו. יתרה מכך, ההומוגניות של האוכלוסייה, כלומר תחושת הזרות והאיבה בין קבוצות שונות באוכלוסייה ובין מדינות פוחתת וכמעט לא קיימת בקרב הדור הצעיר, מה שגם תורם לקונסולידציה. אותם תנאים מהותיים שזורמים תמיד מתחת לרטוריקה הפילוסופית כבר לא קיימים בארה"ב ואין כל מניעה ממנה להפוך למדינה מערב-אירופאית- כנראה נק' שיווי המשקל לדמוקרטיה מערבית.
 
 
 
 
אולי לא הכול אבוד
28/2/2012
נכתב על ידי איתן

תנועת מסיבת התה גרפה את בית הנבחרים ב2010 והיא לא מראה סימני האטה.
אם תסתכל בCNN תפספס אותם אמנם, אבל זו גם הגדולה של ארגונים כמו האונה-
הציבור תומך, האליטות לא.
 
 
 
 
תנועת התה ועוד-איך מראה סימני האטה.
28/2/2012
נכתב על ידי גיאק

תבדוק כמה מה"נציגים" שלה הצביעו בעד העלאת תקרת החוב? הזעם כבר הופך לאפתיה וייאוש. עכשיו זה רומני מול אובמה.
ד"א היא גם לא הייתה איום, אי פעם, לא יותר ממחאת הקוטג', לא רק בשל הפילוג בין הניאו-שמרנים (הרוב) לליברטריאנים (המיעוט). הדמוקרטיה ניצחה את האמונה בממשלה מוגבלת פעם נוספת, עד שנתפקח.
 
 
 
 
לגבי הדולר
28/2/2012
נכתב על ידי גיאק

"יאבדו המשקיעים את שארית אמונם בדולר"

היות ואין איום בטווח הרלוונטי על הדולר, זה ידרוש זעזוע רציני להעיף את הדולר בהעדר תחליף, לא? איך זה ייתכן עם ההדפסה האטה שיהיה משבר בדולר?
 
 
 
 
אני כנראה מפספס משהו
28/2/2012
נכתב על ידי אסף הנוסף

אבל איך זה:
"לאורך שלוש שנות כהונה (מינואר 2009) לא נוסף למשק האמריקני אפילו משרה אחת."

מסתדר עם זה (http://www.bls.gov/news.release/empsit.nr0.htm):
"Total nonfarm payroll employment rose by 243,000 in January"

?
 
 
 
 
אממ... כן
28/2/2012
נכתב על ידי שאול

http://research.stlouisfed.org/fred2/series/NPPTTL?cid=32250

אבל הבה נחכה ל 2013. לשאול יש זיכרון ארוך ארוך...
 
 
 
 
תגובות
29/2/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לשאול ולאסף הנוסף:
כשאני כותב שלא נוספה אפילו משרה אחת, הכוונה פשוטה: בדצמבר 2008 היו בארצות־הברית 143,350,000 מועסקים. בינואר 2012 היו 139,944,000 מועסקים. הפחת הוא של 3.4 מיליון משרות במספרים מוחלטים. אם מביאים בחשבון את הגידול במספר האנשים בכוח העבודה, צריך להוסיף לזה עוד 4.9 מיליון משרות (לפי שיעור השתתפות בכוח העבודה של כשני שליש) שלא נוספו. כשמדברים על משרות שנוספו, הן בהחלט נוספו, אבל בחישוב השוואתי בין שתי הנקודות בזמן המשק האמריקני איבד 8.3 מיליון משרות בשלוש השנים האחרונות (כשגם נקודת הפתיחה של ההשוואה הייתה אחרי איבוד ניכר של משרות)

כדאי גם לזכור, בהקשר זה, כי קצב הגידול הממוצע של אנשים בגיל העבודה בארה"ב הוא כ-0.09 אחוז. כלומר, כ-227 אלף לחודש. גידול בריא ומתאושש הוא של 227 אלף וגידול "שימורי" (כלומר, הצטרפות בשיעור הרב-שנתי) הוא של כ-150 אלף לחודש. כך, אם מדווחים על גידול של 133 אלף איש בכוח העבודה, צריך לקרוא את זה כהתכווצות נוספת של כ-17 אלף איש.

אגב א': לפי הנתונים שמוסרת הלשכה הסטטיסטית (בקישור שלך) היה קיטון אפקטיבי בכוח העבודה בחודשים ינואר, מאי, יוני, יולי, אוגוסט ואוקטובר, גידול בקצב שימורי בחודש נובמבר, וגידול מעבר לשימורי בפברואר, מרץ, אפריל, ספטמבר ודצמבר. הגידול הממוצע בשנה האחרונה היה 151 אלף - שיעור "שימורי."

אגב ב': מדברים בגוף שלישי, שאול?
 
 
 
 
טוב, אבל
29/2/2012
נכתב על ידי אסף הנוסף

דבר ראשון - תוכל לתת לינק לנתונים שהבאת עכשיו? הם לא זהים לאלו שבלינק שלי.
דבר שני - אפשר גם לתרגם את מה שאתה אומר ל"המשק עוד לא התאושש לגמרי מהמשבר הכלכלי, אבל יש אינדיקטורים לשיפור - מגמת האבטלה התהפכה ועכשיו יש גידול במספר העובדים, גם אם עדיין לא ממש צמיחה בקצב הרצוי".
 
 
 
 
לאסף הנוסף
29/2/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לאסף הנוסף,

הנתונים שלי לקוחים מהנתונים של הלשכה הסטטיסטית של העבודה - כל הנתונים שהובאו כאן (של שאול, שלי וכו') לקוחים מאותו מקום. הורדתי את הנתונים באקסל, כך שאין כאן כל בעיה לשוב ולשלוף אותם (מכאן).
 
 
 
 
שאול תמיד מדבר בגוף שלישי
29/2/2012
נכתב על ידי שאול

או שלילי.

או שלי.

יחימוביץ'?
 
 
 
 
יחימוביץ' היא צלם בהיכל!
1/3/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
פיצוי
1/3/2012
נכתב על ידי שאול

חדש חדש מהתנור, ואוסטרים בטח יאהבו את זה:
http://papers.nber.org/papers/w17621
 
 
 
 
אז מה אתה אומר בעצם, הולכים למלחמה ?
6/3/2012
נכתב על ידי נפתול לפידות

פלוס בונוס של דלק זול לאחר הניצחון.

אנחנו, כפי הנראה, רק נרוויח.

זה או זה או פש"ר...
 
 
 
 
למקלטים!! הנה הנה באה המפולת!!!!
9/3/2012
נכתב על ידי שאול

http://www.nytimes.com/2012/03/10/business/economy/us-added-227000-jobs-last-month-rate-at-8-3.html?_r=1&hp
 
 
 
 
ולחדשות בהרחבה קלה
9/3/2012
נכתב על ידי שאול

There were 1.4 million more jobs in January than there were last April, and they were spread across more industries and more cities. Consumers have paid down some of their debt and begun to make large purchases, particularly cars.

February’s growth was in manufacturing, professional sectors like law and accounting, hotels and restaurants, and mining.

Deeper in the data, some economists saw hints that job growth may be stronger than the report suggests. For one thing, upward revisions are common during a recovery. Job gains for January and December were stronger than previously reported, the Labor Department said, accounting for 61,000 more jobs than the department estimated last month.

Another good sign, analysts said, was the strength of job growth reported in the department’s household survey. The monthly employment report uses two surveys — one of businesses, from which the net job growth is calculated, and one of households, which generates the unemployment rate. But the household survey also measures job growth, including some types of jobs that the business survey does not capture well.

Household survey respondents indicated that 879,000 more people were working in February than in January. Though it is not unusual for the two surveys to differ, it is unusual for the growth numbers in the household survey to be that much higher.

More people looking for work was also a good sign, said Betsey Stevenson, former chief economist for the Department of Labor and now a visiting professor at Princeton University. She noted that among the unemployed, there were fewer people who had recently lost their jobs and more people who had newly entered or re-entered the workforce, or who had quit their jobs, presumably to look for something better.

כאמור, הנתונים החדשים מעלים תמונה ברורה, שרק הולכת ומתבהרת: קריסה מוחלטת של ארה"ב היא בלתי נמנעת.
 
 
 
 
תוסף נדרש
11/3/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול,

ממרה נודעת אומרת שאת הכסף סופרים במדרגות... וחוץ מזה, תזכור כי מי שמנבא שחורות צריך לצאת צודק רק פעם אחת - כך שההימור שלך נגד הוא לא הכי חכם... :-)

ועניינית, אני אסביר. המצב השנה דומה מאוד למצב בשנים קודמות, כפי שניתן לראות בתרשים של השינוי במספר המועסקים, הכולל גם את נתוני פברואר:



בשנים האחרונות, לפי הנתונים ללא התאמה, יש תמיד זינוק בחודשים הראשונים של השנה ואחר כך יש ירידה. לכאורה (התמונה בגדול, כאן), אפשר היה לשאוב עידוד מהנתונים, אבל כפי שאפשר לראות בתרשים הבא, המצב רחוק מלהיות מעודד:



שוב, התרשים בגודל מלא נמצא כאן. הקו הכחול הוא ממוצע נע של אחוז המועסקים. הקו האדום הוא ממוצע נע של אחוז אלו שאינם בכוח העבודה או מובטלים. טווח האחוזים בשני המקרים שונה ואני פשוט הנחתי את שני הגרפים זה על זה.

התנועה באחוזים עדיין לא ממחישה את המצב במלוא חומרתו. אני לא יודע מה בדיוק הניע את הניו־יורק טיימס לבחור באפריל (בעצם, אני כן יודע, זו הייתה הנקודה עם הנתונים הכי נמוכים בשנה הקודמת, כך שזה מגביר את האפקט) אבל גם אם ניקח נתונים אלו - מאז אפריל 2011 נוספו לכוח העבודה 1.023 מיליון עובדים, שעה שמספר האנשים בגילאי העבודה גדל ב-3.269 מיליון (המספרים, בכל המקרים, בלי התאמה). אפשר היה לתפוס נתונים בזווית יותר מחמיאה (לדוגמה, מפברואר לפברואר - הנתונים יותר מרשימים לחיוב).

מנקודת מבטי, הנתונים האלו מדאיגים אפילו יותר מנתונים של צניחה בתעסוקה, שכן הם משקפים קיפאון שלא על רקע סטטי. בזמן שהנתונים רק "עומדים במקום" בקווים כלליים נצבר גרעון גדול יותר. להזכירך, התמ"ג בארה"ב עמד בסוף שנת 2011 על 15.094 טריליון דולר (נתונים) והחוב הציבורי, נכון לסוף השנה, עמד על 10.7 טריליון. כלומר, חוב ציבורי של יותר מ-71 אחוז. כל הגידול המלאכותי מתודלק באשראי הזה, לצד הירידה בשיעור החיסכון (תחשוב רק על זה ששיעור החיסכון בישראל הוא כ-20 אחוז, לעומת פחות מארבעה אחוז בארה"ב). בסופו של דבר, האמריקנים לוקחים עוד הלוואות והסיכוי להחזר פוחת עוד יותר, במיוחד כשהתוצאה של כל ההלוואות האלו היא שינוי מזערי במצב.
 
 
 
 
או.קיי
11/3/2012
נכתב על ידי שאול

נחכה למדרגות...ואגב - אמרתי בעבר, ואומר זאת שוב: לא תתפוס אותי מת עם כדור בדולח ביד. אין לי מושג מה ילד יום. אני נהנה רק להסתלבט על אלה שחושבים שהם כן יודעים.

רק שאלה: מאיפה המספר על העלייה במספר האנשים בגילאי עבודה?
 
 
 
 
עשו זאת בעצמכם
11/3/2012
נכתב על ידי שאול

http://www.frbatlanta.org/chcs/calculator/index.cfm
 
 
 
 
אבטלה, מספרים
12/3/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לשאול,

הנתונים של הלשכה הסטטיסטית של העבודה בארה"ב ניתנים להפקה כלוחות אקסל. פשוט הוצאתי את הנתונים לכל ההיבטים מהאקסל ישירות. גיליתי שזה תמיד טוב ומוצלח יותר מהסתמכות על נתונים של אחרים... לדוגמה, אם נלך לאתר שאליו הפנית (כאן) הוא כולל כמה שגיאות קרדינליות:
א. שיעור הגידול באוכלוסיה בגיל העבודה מונח כ-0.072 בשיעור חודשי. בפועל, שיעור הגידול המוצע בעשר השנים האחרונות הוא 0.093 ובשלוש השנים האחרונות הוא 0.088.
ב. שיעור ההשתתפות בשוק העבודה מונח בשפל ההיסטורי של 63.9, שעה שהממוצע הרב שנתי (עד לשפל) הוא 66.16.

כך, אם רוצים לדעת מה נדרש כדי לשוב, בתוך שנתיים, לשיעור אבטלה הגיוני וסביר של 5.2 (הממוצע לפני המשבר) עולה כי נדרש גידול ממוצע של מספר המועסקים של 285,397 ושל מספר המועסקים לפי סקר הלשכה הסטטיסטית (הנתון עליו מתבסס אומדן שיעור האבטלה) של 305,545 (בממוצע חודשי). זה גבוה בהרבה מהממוצע שהיה לנו עד היום, אבל עדיין בסדר גודל סביר.

עם נתונים המניחים גם חזרה להיקף השתתפות הקודם בעבודה וקצב גידול אמיתי עולה כי הנתונים הנדרשים הם גידול חודשי של 549,057 במספר המועסקים ו-512,852 במספר המועסקים לפי סקר משקי הבית.

שיעור הגידול הנוכחי בכוח העבודה (קצב של כ-215 אלף לחודש, במצב טוב) יוכל להוריד את האבטלה לשיעור הגיוני של 6 אחוז בתוך כ-9 שנים.