בכל אופן טבחו הרבה מאוד
 


יש משהו מרתק בהפרעות נפשיות, ובמיוחד כשקבוצה של אנשים נקלעת לתוכן בו־זמנית והידודית. נגעתי כאן בעבר בסוג של folie à plusieurs שתקף את בלוג "ארץ האמורי." עתה, עם מלאת שנתיים לקיומו, הוכרז שם על פרויקט בו יעלו כותבים "הצעות לשיטה כלכלית חלופית; איפיונים של קריסת השיטה הנוכחית; תחזיות לעתיד הרחוק והקרוב; מניפסטים, הספדים לעולם הישן ושירי אהבה לעולם המחר." לאור הפרעה ההלוצינוגנית-דיסוסיאטיבית-דקדוקית האופיינית לבלוג, היה למה לצפות—וב"ארץ האמורי" לא אכזבו.

העולם שלפני המבול
ההתחלה הייתה צנועה, יש להודות. הפוסט של יואב ליפשיץ ניסה להתמודד עם הבעיה שהלאמה זה חרא של דבר באמצעות המלצה להלאמה תוך הימנעות מקריאה לה בשמה: "לחלק להמונים זכויות בהון. רק שינוי בסיסי ביותר של זכויות הקניין בהון - פירוק והרכבה מחדש של זכות הקניין הפרטי שלא על ידי הלאמתו, כולל הכנסת זכויות חדשות אל תוך אגד הזכויות." כלומר, במקום להלאים, שזה דבר מיותר, הרכוש הפרטי יפורק ויחולק לציבור בדרכים שונות. לדוגמה, במקום שלמישהו תהיה חזקה בלעדית על רכוש יהיו "שימושים מותרים או זכויות נוספות שניתן להקנות לציבור."

פוסט חביב, אך פסבדו-הגיוני לגמרי, ונעדר לחלוטין הרעמים והברקים ההזייתיים להם למדנו לצפות. הרושם המאכזב הראשוני פוזר במהרה על־ידי עפרי אילני. בחלומו של זה, הכתוב בסגנונו הייחודי (כותבים, מדפיסים, גוזרים את הפסקאות, עושים גולולולוש באוויר, ומחברים שוב בסדר כלשהו) הוא חולם על העולם האינקפיטליסטי כמקום שייווצר אחרי ש"העולם שלנו יחטוף מהלומה... הציוויליזציה שלנו תקרוס... אבל חלק משמעותי מהאנושות ישרוד... חלק מהטכנולוגיות ישרדו, וטכנולוגיות אחרות ייווצרו."

אילני מאוכזב מכך שבספרים המנסים לתאר את "השיטה הכלכלית והפוליטית הבאה" עוסקים בעיקר בשיטה הקיימת ו"רק בעמודים האחרונים יש לפעמים צל חיוור של ניחוש על דמות העולם הבא." ההצעה שלו היא להביט לאחור, אל העולם המדומיין של הפרקים הראשונים בבראשית כי "העולם שלפני המבול יכול לשמש לדעתי תמונת ראי לעולם שאחרי המבול הבא." כלומר, בני האדם יחיו עד תתרס"ט שנים, כמו מתושלח. החיים לא יהיו קצרים ומרים, בהכרח, כפי שטען הובס, כי "יכול להיות שתרופות מאריכות חיים יומצאו לפני כן או תוך כדי. אנשים בני 600 יימצאו בכל מקום. ממילא, לגיל תהיה פחות משמעות כי לא תהיה היסטוריה." מאותן סיבות גם לא תהיה פוליטיקה (כי "הפוליטיקה נועדה למנוע את הקטסטרופה" וברגע שהקטסטרופה קרתה אין בה שימושיות עוד) ולא תהיה דת, אבל גם לא יהיו חילונים ("כי הספירה האלוהית תהיה נוכחת בחיים"). יהיו גם או שלא יהיו או שגם יהיו וגם לא יהיו כל מיני דברים ובכל אופן, הכי חשוב "זה לנסות לשרוד."

אפשר ללגלג על אילני, להצביע על־כך שהחזון שלו הוא צל חיוור של ניחוש מטושטש ועמום בדיוק כמו של כותבי הספרים עליהם הוא מלין, להצטמרר אל מול התשוקה הדחוקה אך בקושי לאסון ("קטסטרופה מסוג כלשהו – סביבתית, גרעינית או פוליטית – שתגרום למוות המוני נראית בלתי נמנעת בטווח הבינוני"), או להתבדח על החזון העתידני של אנרכו-סוציאליסטים בו כל הדברים הנדרשים מיוצרים תמיד בבניין סביל (התרופות יומצאו, טכנולוגיות ייווצרו)—אבל חבל לפספס אגב כך את קסמו האמיתי של אילני. מאמריו הם תעתוע-מדבר תוכני מושלם: מרחוק הם נראים נוטפי עסיס תוכן, אך בפועל כל ניסיון לסחוט מהם אפילו אגל של משמעות לא יצלח. אם מתייחסים אליהם כך (ומתחזקים בהשלמות פרמקולוגיות מתאימות) הם מאוד משעשעים.

חובשי כובע הפירמידה
מאמר קסום נוסף היה של אסף בהט. האיש צפה קצת יותר מדי פעמים בסרטים ביו-טיוב שמסבירים מה זה כסף ומה זו בנקאות פרקציונלית, ונדמה לו שהוא הבין מה קורה כאן ומגיע למסקנות משעשעות ("כמות הכסף חייבת לגדול בצורה מעריכית כדי לשלם את הריבית ולכן מחייבת צמיחה מעריכית"). כחלופה לכסף הנייר ממליץ בהט על כסף נייר דיגיטלי בשם "ביטקוין." ביטקוין הוא תרמית פירמידה די אלמנטרית, המבוססת על הרעיון הבא: אני נותן לך ביטקוין אחד, ותמורתו אתה נותן לי תפוח. אתה מוכן לתת לי תפוח, כי אתה סבור שהביטקוין שתקבל יהיה שווה תפוח וחצי בעוד חודש (או בעוד שנה). סרט קצר ולא רהוט, המסביר איך התרמית עובדת:



אגב, בינתיים הבלוף נחשף.

פוסט משעשע נוסף היה של איריס יער אדלבאום שטענה כי כמו ששנות השישים אחרו להגיע אל חופינו, וכפי שגלי האמונה בתיאוריות קנוניה מבוששים להתנפץ, כך ניתן להכריז כי "אם קריסת הקפיטליזם אינה או לא תהיה רצויה, אפשר להגיד שהיא לא מתרחשת, עד שיימצא הפתרון להכרזתה כקיימת, ואז כבר יהיו פתרונות אחרים, ומציאות חדשה, וממילא יקרה מה שיקרה." אכן.

האובלומובית
אחרון (לא לפי הסדר) היה פוסט של מישהי בשם תהל פרוש. ראשיתו בציטוט מפרסי ביש שלי המוסבר כך: "[שלי] כתב זאת אחרי שממשלת אנגליה טבחה 80 אלף אזרחים –  בני המעמד הנמוך, ביניהם אינטלקטואלים ועיתונאים, שרצו זכות בחירה וייצוג פרלמנטרי כמו המעמד העליון, העשירים."

האירוע אליו מתייחסת פרוש הוא הפגנה המכונה "פיטרלו" שהסתיימה במותם של 11 מבין המפגינים למען הרחבת זכות הבחירה. מישהו העיר כי ב"טבחה 80 אלף אזרחים" יש משום הפרזה קלה, אך פרוש לא נרתעה: "אני חושבת שהמספר שנוי במחלוקת. בכל אופן טבחו הרבה מאוד."

ועם התחלה כזאת, וכשעל הפדסטל מוצב אביר השילשול המילולי פרסי ביש שלי, אי אפשר להפסיד.

תמונת המפתח של פרוש היא הקפיטליסט האחרון, המגיח ממאורתו כמו חנה'לה משמלת השבת ומגלה כי עולמו הקפיטליסטי והמקופטלסט נהיה לפחם: "ראשו היה מלא תכניות מפוארות אבל הוא יזם שאבד לו החומר למימוש היזמות. כלומר, בני האדם לא רצו לעבוד יותר תחת אחרים, בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון."

תאוות הבצע, מספרת פרוש "עברה מכבסת מילים והוסבה לאינטרס עצמי, למיקסום רווח ולצירופי מילים מוכרים נוספות עד ששוב התגלתה בדיסקורס של הקפיטליזם אצל מילטון פרידמן וגם אצל ברוני הקפיטליזם הגדולים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת" אך למעשה מדובר בהטעיה זדונית שכן "בניסויים בתורת המשחקים... ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם" ולכן "כל התופעות הפסיכולוגיות של פחד, תחרות, תאוות בצע ואנוכיות יכולים להיות מוסברים תחת הארטיפקט הזה, אבל בתרבות הקפיטליסטית כל אלה מוצגות כתכונות אנושיות יסודיות." כלומר, זה לא שפחד, תחרות, תאוות בצע או אנוכיות הן אכן תכונות אנושיות, אלו רק הניסויים בתורת המשחקים שמציגים זאת כך.

כדי להיפטר מהתעתוע הזה חייבים להתחיל מחדש: "מערכת אחרת תתחיל לכן מהגדרתו של מבנה פסיכולוגי אחר..." כלומר, היא לא. בירור פנימי של פרוש העלה שהיא ממילא לא תאבת בצע ודברים כאלה ולכן "אין לי צורך בתרחישים דמיוניים של אחרי הקפיטליזם. אנחנו חיים כבר את ההווה המהפכני ששלוח כחץ אל העתיד, ושאליו עתידים להצטרף יותר ויותר בני אדם. הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הקפיטליסטי מבחירה או כי ייפלטו מתוכו."

אנחנו נוודים, היא אומרת. או, מכל מקום, נהיה נוודים בעידן הפוסט-קפיטליסטי. אנחנו גם לא נעבוד. בכל אופן, לא משנה, "העבודה כפי שהכרנו אותה נעלמת." ממילא אי אפשר להתפרנס ואין כסף עבור "טיפולי שיניים וטיפול נפשי לאלה שמאמינים בו." הכי חשוב זה ה"עבודה שאין לה שוק בעולם הישן... עבודת החיים שלנו, עבודת הנשמה" כמו "כתיבת שירה, פרוזה, העלאת רעיונות מתקדמים וקריאה... עבודה אינטלקטואלית במסגרת אוניברסיטאית או עצמאית, נגינה וזמרה, זו יכולה להיות אמנות מכל סוג שהוא."

עבודות כאלו אינן יכולות לפרנס אותנו כרגע, היא מגלה, "ובכל זאת אנחנו נעשה אותן בין כה וכה בדבקות." זאת אומרת, בעולם החדש, שבו נהיה נוודים בלי דירות ו"שכירויות ארוכות טווח והגנה לשוכרים" בכל זאת נצטרך לעבוד "בעבודה נוספת אחת לפחות, שעדיין יש בה שכר" אבל כדי שלא נטבע בהוויית העולם הישן נצטרך "למקסם את פוטנציאל הזמן... עבודה, כל עבודה, שהיא אינה כלי לביטוי עצמי או מכוונת באופן קונקרטי עבור טובתם של אחרים אינה חשובה מספיק." וכדי להבהיר, היא מבארת: "אני מתארת כאן מבנה נפשי שונה מאוד מזה שמניחה המערכת הקפיטליסטית על החברים בה. המערכת הבאה תצטרך לתמוך במבנה הנפשי הזה באופן מוסדי."



המבנה הנפשי השונה כבר מתחיל להיווצר. התודעה הנוודית המתהווה, באה לידי ביטוי, למשל, ב"ריבוי כותבי השירה בעשר השנים האחרונות." שירה אינה דורשת אמצעי ייצור והיא "גם מייצרת קהילות שחוזקן מצוי בזה שהן סובבות סביב המבעים האסתטיים הפנימיים והאישים של החברות בהם ונותנות להם תוקף והערכה." כי כן, "לא במקרה משוררות ומשוררים רבים חיים כבר עכשיו את היום שאחרי הקפיטליזם." ביטוי נוסף הוא "בגדי יד שנייה, רהיטים ישנים." פרוש מותירה פתוחה את הסוגיה המעניינת מה יהיה "המקום של הקוד הפתוח והאינטרנט במצב הנוודות וכמצב אסתטי; האם הפס הרחב הוא ישוב הקבע שלנו או פלטפורמה נוודית מסוג אחר... האם עלינו לדאוג מכליונו ובאילו תנאים יוכל לשרוד בכלכלה החדשה?" אני כמעט מבקש ללטף את ראשה הווירטואלי ולהרגיעה בנושא זה (אין צורך לדאוג כי לא יהיה פס רחב, אינטרנט וגם בגדי יד שנייה ורהיטים ישנים לא יהיו, שכן לא יהיה מי שייצר בגדים או רהיטים חדשים) אך ראשה של פרוש נתון לשאלה הנכבדת הבאה.

"אני רוצה לחשוב על הכלכלה בסדר החברתי החדש ככלכלה רומנטית או ניאו רומנטית," היא מגדירה באומץ. כלכלה כזו תדחה את "את חליפות אנשי העסקים... את החלוקה המייאשת בין מדע לרוח ואת הבוז לחיי אדם... את המדידה האובססיווית, את שורת הרווח, את הגידול האינסופי וההתפשטות חסרת הגבול." בכלכלה הרומנטית לא יהיה רכוש ("היררכיות של בעלי קניין ואחרים ופריבלגיות חומריות שניתנות בירושה") שכן "ההתנסות החד פעמית בעולם הזה, בזמן הקצוב לחיי אדם, היא החשובה." בכלכלה הרומנטית גם לא יהיו "שעות עבודה רבות" ולעומת זאת יהיה כבוד לתכונות כמו "הגינות, רכות וחמלה... מנוחה... בטלה – בכלכלה הרומנטית רוכשים לבטלה אישית וחברתית כבוד" (שגיאת הכתיב, במקור).

על חמלה ומיזנטרופיות
קל להפריך את הפנטזיות הילדותיות של ליפשיץ ובהט על 'מנעול פטנט' של הגדרה שונה של קניין או של כסף חדש, שיפתרו את כל הבעיות. לא קשה ללגלג על החלום האובלומובי של פרוש על עולם חדש ונועז בו תהיה יותר חמלה, הגינות, רכות וכבוד כלפי משוררות המעדיפות לנחור על יצוען עד צהרי היום. אי אפשר גם לא לחוש רתיעה בסיסית מפני היסוד האנטי-הומאני בהזיות המילנאריות של אילני על ניקוי העולם מיושביו.

בכל המקרים נדמה כאילו הכוח הנפשי המניע מאחורי התשוקה לבריאה מחודשת אינו הרצון לחמלה, הגינות או רכות—דברים שאדם יכול לקיים על נקלה מעצמו ובינו לבין אחרים—אלא מיזנטרופיות פשוטה. אותה שנאת-אדם ותיקה, מוכרת ומושרשת בה נגועים רוב המהפכנים. יותר משהם רוצים לראות בחזון אחרית הימים, הם מבקשים לחוות את חיסולם של השנואים עליהם.

אבל הם לא מהפכנים. הקורא בכתביהם של מהפכנים אמיתיים—בקונין, מרקס, לנין, ושות'—אינו יכול שלא להבחין באלימות המתפרצת והישירה שלהם. כמיהתם האסכטולוגית מונעת מרצונם למוטט את החיה בידיהם ממש. אצל מהפכני-הכורסא של "ארץ האמורי" האלימות מובלעת יותר ומשתקפת מנימה יותר מבביטוי ישיר. מהפכנות פאסיב-אגרסיב, אם תרצו.

ובכל זאת, עם כל הגיחוך, יש גם משהו אמיתי מאוד בתחושה כי העולם שהתקיים עד היום, לא ימשיך להתקיים לאורך זמן. הדחף העז למצוא את 'האשמים', רפרופי ההכרה על טרנסהומניזם מעורפל, ההזיות הרקוחות על פתרונות קסם מונעים מתחושה ממשית ונכונה כי במערכת הקיימת יש משהו שבור.

המילה "מערכת" היא סוג של הכללה מרחיקה. אנשים אינם מתעניינים בדרך כלל באמת בשאלות כלליות כמו "מדוע המערכת שבורה?" או "מדוע אין שוויוניות?" אלא בשאלות מקומיות: מדוע אני איני זוכה להערכה לה אני ראוי? מדוע אני חש איום על מחייתי? מדוע איני חש סיפוק בעבודתי? הפתרונות, בהתאם, נוטים אף הם להיות מקומיים ואישיים. אנשים מאמצים את התפישה המגוננת והמנחמת כי למצב פתרון, וכי הוא בהישג־יד וחושבים על פתרון כזה במונחים של מניפולציה של מערכות עמם יש לאנשים היכרות: משפחה, קשרים אישיים, עבודה, קניות, וכדומה.

קל וטבעי להצביע על פתרון לבעיות אישיות (אני עובד קשה; אין לי זמן לעצמי) בסילוק המכשול האישי (אני רוצה לעבוד מעט ולחיות ברווחה), אך קשה מאוד—גם להוגה התכנית—להשתכנע בתקפותה אם האשמה במצב והפתרון לו אינם לובשים אדרת כללית ומעורפלת יותר. לכן ההאשמה מוטחת לא בבעל המכולת או במעסיק ספציפי אלא באשם מעורפל כמו ה"דיסקורס של הקפיטליזם" או "פיאודליזם דורסני של בעלי הון." טשטוש והרחקה אלו מאפשרים למאשים למצוא אשמים, מזימות או קונספירציה, בלי להיקלע לדיסוננס הנובע מהאשמת אנשים ספציפיים שברור לו כי אינם אשמים "במצב."

באופן דומה צודק אילני בקובלנתו על־כך שבתיאורי העתיד שקרא "רק בעמודים האחרונים יש לפעמים צל חיוור של ניחוש על דמות העולם הבא." בדיוק כפי שהאשמים במצב מעורפלים במכוון, גם מהותו של הפתרון מעורפלת, שכן הקונקרטיזציה תמוטט אותה. הערפול חל גם על שלב המעבר אל אחרית הימים, המתואר כאיזו התרחשות טרנסצנדנטלית שאין בה פרטים, וגם על מה שיארע אחר־כך. בשני המקרים, הפרטים הספציפיים יביאו להתמוטטות האשליה. אחד מוטרד מהישרדותו ומחייו הקצרים, ולכן בר לו עתיד עמום בו שאלות הקיום פסות מן העולם לטובת חיי־נצח; אחר מוטרד מכישלונו בהשגת פרסום אישי ולכן חולם על עולם בו, באופן כלשהו, הפרסום והתהילה יחולקו באופן הוגן; אחרת טרודה מהצורך לעבוד ומהזמן שהיא נאלצת להשקיע בכך, ולכן מעלעלת בדמיונה מצב בו "אין שעות עבודה רבות" והעולם רוחש כבוד "לבטלה אישית וחברתית."

בכל זאת, אם מנסים לפזר מעט את הערפל, כדי לעמוד על טיבו של העולם העתידי, קווי המתאר הם תמיד אותם קווי מתאר: תחילה תתרחש פעולה אלימה של הלאמת כל הרכוש הפרטי. אחר־כך, באופן פלאי, אנשים יסתגלו לכך ויבינו כי כך טוב יותר. בשלב השלישי, כולנו נחייה בעולם בו אין קשר בין מה שאנחנו עושים לבין ההערכה שאנו זוכים לה מאנשים אחרים.





הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (19)
 
 
כבוד לבטלה?
18/3/2012
נכתב על ידי איתן

אז הסוציאליזם עבר מטאמורפוזה מכלכלה שנראת כמו קן נמלים (שיכולה לעבוד בתיאוריה לפחות, אם נשים בצד את התוצאות) וחריצות היא התכונה הנשגבת-
לכלכלת חוף ים שבה מעריצים ישיבה על ה*חת בבטלה?!?!?!?

מה השלב הבא- ההכרזה שבשביל כוכב ירוק בני האדם נגועים מידי ועלינו להשמיד את עצמינו?!?!

לפחות בדורות הקודמים היו סוציאליסטים אלגנטיים שנראה לפחות שחשבו לפני שאמרו דברים. זה (ודפני ליף) כל מה שהסוציאל-פסיכוזה מסוגלת לייצר היום?
 
 
 
 
אתה לא מעודכן - השלב הבא כבר היה קודם
18/3/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
יש בעיות
18/3/2012
נכתב על ידי אליסה

עם הוידאו על ביטקוין - ולא שאני בהכרח חסידה של זה.
 
 
 
 
איתך בעניין הזה
18/3/2012
נכתב על ידי שאול

לגמרי
 
 
 
 
לא הבנתי מה הבעיה עם הסרט של הביטקוין. אצלי עובד כמו שצריך
19/3/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
נכון שהם פסיכים
19/3/2012
נכתב על ידי פצי

אבל עם מודעות עצמית
 
 
 
 
סליחה,
19/3/2012
נכתב על ידי אליסה

הבעיה כמובן לא עם הסרטון עצמו, אלא עם הטענות המובעות בו. אני לא בהכרח חסידה של ביטקוין (אף פעם לא השתמשתי), אבל הדובר יוצא שם מתוך הנחה כאילו המניע של המשתמשים הוא לצרכי "השקעה" - שזה נראה לי די מופרך, לפחות על פי רוב המשתמשים ששמעתי עליהם. הוא גם מציג את עובדת אי היותו של ביטקוין מטבע חוקי כחסרון - מה שלפי עניות דעתי הוא דווקא יתרון. יכול להיות שאני מפספסת משהו?
 
 
 
 
קראתי שוב
19/3/2012
נכתב על ידי שאול

ורק התרגזתי יותר. כמה אבק מעיים מנופח יש בכתיבה שלהם...

זו המקבילה הבלוגוספרית לעובדים של האוזן השלישית. אין להם שום מטרה לנהל איתך שיחה, או להמליץ לך על סרט (או רעיון) שאולי ימצא חן בעיניך, או ישכנע אותך. לא. המטרה שלהם היא להסתכל עליך מלמעלה, לגרום לך להרגיש קטן, ולהמליץ לך על סרט שלא תבין - או לחליפין, לעקם את האף על הסרט שבחרת. הם לא רוצים שתראה את הסרט הדני השחור לבן משנת 1924 שהם ממליצים לך עליו. הם לא רוצים שתשתכנע מהרעיון, הם רוצים לשכנע אותך כמה שהם חכמים, מתוחכמים, ורואים את המציאות כפי שאף אחד אחר לא מסוגל. בגלל שאין להם באמת מה להגיד, אז הם משיגים את זה על ידי כתיבה מעורפלת, בלתי מובנת, שמתרחקת מהקונקרטי כמו מאש. "אולי אם אף אחד לא יבין אותנו, הם יחשבו שאנחנו נורא נורא חכמים". לקח לי הרבה שנים להתגבר על הצורך הבלתי נשלט להרשים את החנוונים של האוזן השלישית, אבל יום אחד האסימון יורד. לקח לי קצת פחות מזה להתגבר על הסגנון הדוחה של האמורי וחברים. אז הנה, בכתב: אלו שטויות במיץ. זו לא כתיבה מתוחכמת, זו חרטא ברטא בתחפושת אינטלקטואלית. כמה פאתטי.

כמובן שהקלאסיקה בנושא היא:
http://www.youtube.com/watch?v=Uq6Ks4pxixw
(בייחוד החל מ 5:50)
 
 
 
 
התגברות על מתנשאים
19/3/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

הלינק של שאול, מובנה:



אגב, כדי להתגבר על מתנשאי האוזן השלישית (או מתנשאים באופן כללי) צריך להפעיל את שיטת ההתנשאות החוזרת. לדוגמה:
שאול: יש'כה איזה סרט להמליץ לי?
מוכר באוזן השלישית: אתה מכיר את לארס פון גולדן רטריבר?
שאול (לא חושף את הקלפים): אה?
מוכר באוזן השלישית: גולדן רטריבר. אחד הגדולים בקולנוע הדני המוקדם.
שאול (עדיין לא חושף את הקלפים): אוקי.
מוכר באוזן השלישית: יש סרט שלו משנת 1924, אילם לגמרי, "יסורי יגונה של צ'וצ'ו"...
שאול (חותך במרץ נעורים): אה, עזוב. ראיתי. בסרט הזה כבר התייאשתי ממנו - נהיה קיטש לגמרי.

או, בגרסה המקוצרת:
שאול: יש'כה איזה סרט להמליץ לי?
מוכר באוזן השלישית: אתה מכיר את לארס פון גולדן רטריבר?
שאול: עזוב. טחנתי אותו כבר. יש לך משהו קצת פחות קיטשי?
 
 
 
 
אגב קוקואים בהיזון חוזר הדדי
20/3/2012
נכתב על ידי בטח

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,582,209,66950,.aspx
כתבה על "לקטים" בתל-אביב.

כמה אנשים שמנשנשים עלים כתחביב בטוחים ש"יש כאן דור חדש שכבר משנה את העולם".
אותו ערבוב של רומנטיקה והתעלמות מוחלטת מחוסר הפרקטיות של אורח חיים כזה.
 
 
 
 
זה לא יפה לצחוק על אנשים מסכנים
20/3/2012
נכתב על ידי קונשטוק

 
 
 
 
אכן, לא יפה, אבל לפעמים זה קצת משעשע...
20/3/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
יש אמת במשפט המסויים הזה
21/3/2012
נכתב על ידי יוסי

"כמות הכסף חייבת לגדול בצורה מעריכית כדי לשלם את הריבית ולכן מחייבת צמיחה מעריכית".
יותר מדי קפיטליסטים (ומסתבר שגם סוציאליסטים) משתמשים במשפט הזה בטעות ומחילים אותו על בנק ישראל והממשלה בישראל, בטעות כמובן.
הטענה היא שאם הממשל הפדרלי רוצה להדפיס כסף כדי לממן את הוצאותיו במקום בדרך הנורמטיבית של גביית מסים או גיוס חוב "רגיל", הוא מוכרח להנפיק אג"ח - נושאות ריבית כמובן - ואז לתת לפד לקנות אותן (בין אם בשוק שניוני או השתתפות ישירה בהנפקה).
כשמגיע מועד פירעונן של האג"ח האלו, אם הממשל רוצה "להדפיס" בעקיפין עוד כסף כדי לפרוע אותן, הוא ייאלץ להדפיס את אותה כמות של כסף - אבל כולל הריבית שהצטברה, וחוזר חלילה.
כלומר, ברגע שמתחילים להגדיל את כמות הכסף ע"י הנפקת אג"חים ע"י הממשל וקנייתם ע"י הפד, כמות הכסף (לפחות זאת המודפסת) מוכרחה לגדול באופן מעריכי, בהנחה שמסים\גיוס חוב רגיל מוזנחים מן החישוב.
בארץ, כיום, בנק ישראל עדיין לא משתתף ישירות במימון הממשלה, בניגוד לשנות ה-60, ה-70 וה-80 העליזות, אז האמירה הזאת לא רלוונטית.
אם בנק ישראל רוצה להדפיס כסף נוסף (למטרותיו שלו, כמו למשל החלשת השקל) הוא יכול לעשות זאת בלי הזדקקות למנגנון של אג"ח ממשלתי, ולכן, שוב, אין עניין של מעריכיות של כמות הכסף.

לסיכום, זה אכן קיים אבל זה לא נוגע ל"שיטה" הקפיטליסטית אלא למנגנון (המעוות משהו) שקיים בארה"ב.
 
 
 
 
קל ללגלג עליהם, אבל זה מחמיץ חלק גדול מהבעיה
22/3/2012
נכתב על ידי אריק

הבעיה הגדולה עם האנשים האלה ועם הדעות האלה היא שהם משפיעות. קל לצחוק עליהם, כמעט חובה לנפנף אותם כעדר הזוי, אבל בסופו של דבר אנשים ביוון יוצאים לרחובות ומשמיעים ססמאות מאוד דומות.

אגב, פחות מעניינו של הבלוג, אבל אותו סוג דעות מוביל גם למתקפה די בלתי קונבנציונלית על מדינת ישראל במוסדות בינלאומיים.

השאלה הגדולה שאני תמיד שואל את עצמי - איך אנשים שהם בבירור אינטליגנטיים וידענים (לפחות בחלקם) מסוגלים להאמין בכל ליבם בכאלה שטויות?

ולא, אני לא מקבל שמדובר באנשים שבמסווה של תיקון עולם דורשים דברים לעצמם. עד כמה שהצלחתי להבין, רובם אנשים שעוסקים בדברים שהם אוהבים, חלקם אפילו מתפרנס מהדעות שלו והפצתן. הם רואים את עצמם כמוצלחים, ובאמת רוצים להביא לעולם צודק יותר.
 
 
 
 
הם לא באמת מאמינים
4/4/2012
נכתב על ידי איתמר

אריק,
הם לא באמת מאמינים בעקרונות המוטפים.
אני רואה את אותם בתור תוצר של תהליך ארוך המעוצב ע"י חיזוקים חיובים : בכל פעם שיצאו להם מילים נכונות מהפה (שמאלניות) הם קיבלו אהדה באוניברסיטה ובין חברי הביצה. שהם רצו להיות מפורסמים, אז הם פתחו עיתון וקראו בעיקר דיברי שמאל, לכן הבינו שאלה הדברים שצריכים לצאת לך מהפה בשביל שאחרים יחשבו שאתה חכם.
אבל הם לא באמת מאמינים בשטויות האלו. כל הכותבים האלה מגיעים מרקע סוציואקונומי הרבה מעל הממוצע, אתה חושב שהם יוציאו שקל מהארנק שלהם למען מישהו אחר? אתה חושב שמישהו מהם באמת מאמין שבשנות הסוציאליזם היה יותר טוב, והוא עוד יפרסם את זה דרך ה אייפון שלו?
 
 
 
 
בנוגע לכסף ובנקאות
5/4/2012
נכתב על ידי יואב

אורי בנוגע לכל עניין הכסף, איך נוצר ובנקאות, אשמח לדעת מה דעתך על הפוסט הזה - http://bit.ly/HTXAYI - ובכלל על הדעות שמובעות באתר הזה (אם יש לך זמן).

 
 
 
 
איזמים
6/4/2012
נכתב על ידי דב

כדאי להבחין בין תיאור מלומד (מוצלח יותר או פחות) של שיטה כלכלית ובין השיטה עצמה. פרט למקרים בודדים (מהפכת 1917 ברוסיה למשל) נוצרת שיטה כלכלית לאט לאט בתהליך אבולוציוני ולא באמצעות רבולוציה. מסתבר שמידת הבנתנו והכלים התחוקתיים שלנו קטנים וחלשים לעומת סיבוכם וכוחם של התהליכים הכלכליים עצמם. אז מה שקורה הוא שאחרי שתולים את המיליונרים ומחליפים את השיטה מתהווים מיליונרים חדשים וחוזר חלילה.
 
 
 
 
ליואב
7/4/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

ביקרתי באתר ולא התפעלתי. הרבה "מזימות" ואמירות נוסח "האם הלוואת הכסף היא בעצם הדפסת כסף? בהחלט!"
 
 
 
 
מה אמורים לראות בקישור?
5/2/2013
נכתב על ידי max

"אגב, בינתיים הבלוף נחשף."
http://bitcoincharts.com/charts/mtgoxUSD#rg360ztgSzm1g10zm2g25zv