דפניליפציה טרנסגלקטית
 



הכל בגלל המחאה החברתית
כפי שבוודאי שמתם לב, בעיתונינו, הכל בגלל המחאה החברתית. אם המחיר של מוצר א' עולה, הרי שהוא עולה למרות ותוך התעלמות מהמחאה החברתית (בושה שכזו!). אם המחיר של משהו יורד, עם זאת, הרי שמובן מאליו שזו השפעת המחאה החברתית (והידד לדפני ליף!). דומה שהמחאה הפכה למין כלהסבר הנכון גם כשהמגמה כזו וגם כשהיא הפוכה: כל ידיעה העוסקת במגמות השוק בשנה האחרונה מוגשת במתכונת של "המחיר עלה/ירד בגלל/למרות המחאה החברתית ועתה הוא עולה/יורד בגלל המשך המחאה/בגלל התפוגגות המחאה."

מעבר לעניין העיתונאי הברור שבהדבקת המחאה החברתית לכל דבר ועניין, בהנחה שידיעות עם אזכורה מושכות קוראים, יש כאן אי-הבנה בסיסית של טיבה והשפעתה של מחאה. כלומר, יש כאן אי-הבנה בסיסית של העובדה שההשפעה הכוללת, בממוצע לאורך זמן, של המחאה החברתית היא אפס. זה לא נובע מכך שהמחאה שקיבלנו בישראל הייתה גרועה ומקולקלת, כמו מכך שמחאות, תנועות, וכל השינויים האחרים שהם זמניים או שאינם מביאים לשינוי מובהק בתקנות או בדפוסי הוצאת הכספים הממשלתית הם בעלי השפעה כוללת אפסית.

אנשים עורכים החלטות רכישה, לאורך זמן, על בסיס הכסף העומד לרשותם. מחאה חברתית, אם הם אינם שותפים לה (ובמקרה הטוב, השתתפו בה בגופם ממש רק כאחוז מתושבי ישראל) אינה תופסת מקום נכבד בהחלטות, גם אם היא ממלאת את דפי העיתון.

כל זה יוצר דיסוננס קוגניטיבי מסוים עבור הכותבים בעיתונים. להלכה, למחאה הייתה אמורה להיות השפעה ממשית—אחרי הכל, האם לא מולאו עמודים על עמודים בסיקורה ובפרשונה?—אך בפועל לא ניתן להבחין בהשפעה שלה, מעבר להבהוב זמני וחולף בתרשים האה-קה-גה הכלכלי. הפתרון הטיפוסי לכך, לפיכך, הוא הצגת הטענה כאילו למחאה החברתית הייתה השפעה ניכרת גם אם אין שום תימוכין ממשיים לכך.

ב"כלכליסט" (8.4.2012), לדוגמה, מספרים כך: "למרות המחאה הציבורית והכעס על המחירים הגואים ועל בעלי הממון... ובשעה שאלפי אנשים התגוררו באוהלים בקיץ האחרון ומחו על המצב הכלכלי - מאות אלפים המשיכו להציף את מרכזי הקניות והקניונים. נתונים אלה משתקפים בדו"חות הכספיים של מפעילות הקניונים ל־2011." איך קורה כדבר הזה? "כלכליסט" מוצא ביאור מספק בציטוט של יזם נדל"ן אלמוני הפעיל ברומניה. לדעת היזם "ברומניה, כאשר המצב הכלכלי מידרדר, הציבור מעדיף להסתגר בביתו... בארץ, כשאנשים בדיכאון, התגובה היא הפוכה והם יוצאים לשמח את נפשם בשיטוטים ארוכים בקניון."

ב"גלובס" מסכמים שנה לא טובה לנדל"ן (8.4.2012) בקביעה כי היא התרחשה "בעקבות המחאה החברתית." מה ההסבר? לא ברור. איך מקושרת התופעה דווקא למחאה החברתית ולא, נאמר, לשינוי הדרמטי בתנאי המשכנתאות ולשפל הכלכלי המתהווה? גם כאן, לא ברור. שוב ב"כלכליסט" טוענים כי המחאה החברתית אחראית לכל. התשואות בבורסה היו נמוכות בגלל "הידוק הרגולציה, שהואץ בעקבות המחאה החברתית" והצניחה ברווחי חברות הסלולר נבעו מ"שינוי מבני של התחום... אבל לא פחות מכך בעקבות פתיחת הענף לתחרות במטרה לזכות בנקודות זכות נוספות בעידן של מחאה צרכנית." באותו אופן, מסבירים כאן וב"מעריב" (8.4.2012) כי המחאה החברתית פגעה ברווחיות שופרסל ורבוע כחול... אך גם ברווחיות רמי לוי (שלכאורה היה אמור לצאת נשכר מכך) והכתה בשטראוס ובתנובה... אך רווחיה של אסם דווקא גדלו.

אין כוונת הדברים לומר שלמחאה לא הייתה השפעה. הייתה לה—ודווקא במקום בו נטען כי השפעתה הייתה הרדודה ביותר: על פעילות הממשלה. רוב האזרחים אינם מתכוונים ולא ישנו את מתכונת התנהגותם הכלכלית בגלל ידיעות בעיתון, ורוב החברות ימשיכו לפעול בהתאם למה שמתרחש בשוק, ולא בהתאם למה שנכתב בעיתון או לפי מחאה בפייסבוק—פוליטיקאים, לעומת זאת, דווקא מייחסים חשיבות רבה למה שנאמר עליהם בעיתון, להפגנות רחוב ולמחאות.

משום כך, ההשפעה העיקרית של המחאה הייתה בהגדלת תקציבים ניכרת, הממומנת בעיקר באמצעות הגדלת הגירעון. במובן זה, ניתן לומר שלמחאה החברתית אכן הייתה השפעה משמעותית: היא האיצה מאוד את התהליך שיביא לפשיטת רגל גמורה של מדינת הרווחה.



התרסקות
ירון כהן-צמח ואליחי וידל מקוננים ארוכות על כך שהטיסה לחו"ל אינה מתעדכנת בקצב ההולם את טעמם. הם מבדחים את הקוראים (בכוונה?) באמירות כמו "פעם מטוס קונקורד חצה את האוקיאנוס האטלנטי במהירות האור" וגורסים כי זמן הטיסה הממושך נובע בעיקר מ"שיקולים כלכליים של חברות התעופה" המעוניינות בנוסעים שבויים שימשיכו להיות תלויים "בשירות של חברת התעופה... עבור מחיר הטיסה המטורף... [ולקבל] שירות שלמעשה לא השתנה כבר יותר מ-50 שנה, אבל מחירו רק ממשיך לעלות ולעלות מבלי לנחות על קרקע המציאות."

צריך להעיר על שני דברים. ראשית, הטיעון שמחיר הטיסות "רק ממשיך לעלות ולעלות" אינו נכון. למעשה, הוא קרוב יותר למעלת שטות ממדרגה ראשונה. מחירי הטיסות יורדים בהתמדה (ראו כאן, וכאן וכאן, וכאן (זה המקור לנתוני שני הקודמים) וכאן וכאן וכאן וכאן).

אשר לאיסור על הפעלת מכשירים חשמליים וטלפונים סלולריים. בכתבה קובלים על־כך וגורסים כי "באחרונה נודע [בעיתונאית: שמעתי שמועה] שרשות התעופה האמריקאית [הכוונה, אולי, ל-FAA, מנהל התעופה הפדרלי] אכן עורכת בדיקה מחודשת לסוגיית ההפרעה שגאדג'טים עלולים לגרום לתפקוד המערכות החשמליות והאלקטרוניות של המטוס." גם כאן, המידע מטעה ולא מדויק. האיסור על הפעלת מכשירים חשמליים ראשיתו בשנת 1961, כשבשנת 1991 נוספו לאיסור גם מכשירים אלחוטיים. הוועדה לתקשורת פדרלית, FCC, שאליה מן הסתם מתייחסת השמועה המעורפלת בכתבה, בחנה את הנושא מחדש בשנת 2003, ובשנת 2007 קיבעה את האיסור. הסכנה העיקרית כאן אינה לתפקוד מערכות כי אם הפרעה ל'נעילה' של מערכות ניווט ובמיוחד מערכות ניווט לווייני.

מחקר שנערך באחרונה על־ידי העמותה הבינלאומית לתעבורה אווירית, המייצגת יותר מ-230 חברות נוסעים ומטען תיעד יותר מ-75 מקרים שונים בהם הייתה הפרעה אלקטרונית שהטייסים ואנשי הצוות סבורים שהייתה קשורה לשימוש בטלפונים סלולריים ומכשירים אלקטרוניים אחרים. לא ברור עד כמה המספר הקטן של מקרים כאלו מייצג סכנה ממשית—גם משום שאין לנו דרך להשוות את המצב עם כזה בו כל המכשירים מופעלים על המטוס—אך הטענה כי חברות התעופה קובעות כללים אלו כדי לקדם את מרכולתן נשמעת מפוקפקת ביותר.



אז כמה כמה בסיוע?
עפרי אילני קרא לסולידריות עם גינתר גראס. המאמר שלו קצת פחות הלוצינוגני מהרגיל, ולכן לא אלאה את עצמי ואתכם בו, אך הוא מפנה לטענה המרעישה אצל ראובן פדהצור ב"הארץ" כי סך כל המענקים שקיבלה ישראל בתקופת קיומה עולה על כלל המענקים במסגרת תוכנית מרשל.

זה לא לגמרי מדויק. פדהצור מעתיק בשקדנות את השורה התחתונה בדו"ח שנמסר לקונגרס (כאן)—אך הנתונים שם אינם מתואמי אינפלציה. עם תיאום כזה, המספרים מצביעים על 240 מיליארד דולר (כלל תוכנית מרשל) מול 158 מיליארד (כלל המענקים שקיבלה ישראל מאז 1948).

אבל גם החישוב הזה יש בו עיוות. בשנות תכנית מרשל (1949-1951) היו הוצאות הממשל נמוכות בהרבה וההוצאות הישירות לתוכנית (לא כולל ההוצאות בשנים הראשונות אחרי המלחמה, שעלו על הוצאות התכנית כולה) עמדו על 13 מיליארד דולר, שהיוו 12 אחוז מכלל ההוצאה הממשלתית בארה"ב בשנים אלו. (13 מתוך 108 מיליארד דולר). בשנת 2011 היה המענק לישראל רק אלפית מכלל הוצאות הממשלה (כ-3 מיליארד מתוך כ-3,600 מיליארד).

במובנים רבים, חשוב לציין, הסיוע הוא סוגיה פוליטית. המענק מועבר לישראל עם התנייה המביאה לכך שעיקרו יוצא על קניית ציוד צבאי בארצות־הברית. או, במלים אחרות, זו סובסידיה עקיפה ליצרניות ציוד צבאי אמריקני. לא ברור כלל אם מנקודת מבט כלכלית לא היה עדיף לישראל לוותר על הסיוע האמריקני (ששיעורו כ-3 אחוז מהתקציב השנתי בישראל) ולבצע את הרכישות הבטחוניות לפי שיקולי מחיר ומצאי בלבד—או פשוט לבצען עם העדפה ליצרנים מקומיים.



הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (10)
 
 
סיוע בטחוני
14/4/2012
נכתב על ידי אריק

ארה"ב קונה עוד כמה דברים עם הסיוע הבטחוני שהיא מעניקה לישראל. אחד מהם זה אי תחרות של התעשיה הבטחונית הישראלית באמריקאית - וכן, יש דברים שאנחנו עושים יותר טוב או יותר זול מהם. דבר נוסף זה זכות ווטו על עסקאות בטחוניות - למשל מכירת ה-"פלקון" לסין.

זה לא שישראל מפסידה בנטו מהסיוע האמריקאי, אבל גם לא הכל רווח.
 
 
 
 
לדעתי ישראל מפסידה גם מפסידה בנטו...
16/4/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
סדר בדברים של אורי...
16/4/2012
נכתב על ידי שאול

מי מהקוראים שמצוי בנושאי מסחר בינלאומי אולי הרים גבה - מדוע קניה מיצרן מקומי עדיפה לישראל על פני קבלת מתנות אמריקאיות? האין טענתו של אורי דוגמא מובהקת לעצומת יצרני הנרות? האם לא טוב לנו בהרבה שקבלת המתנות מארה"ב (בכסף או בסחורה) מאפשרת לטובי מהנדסי ישראל לעסוק בפיתוח תוכנות למשל, במקום בייצור טנקים? האם זה לא טיעון שקול לטענה שטוב שיש מלחמות, כי זה מספק עבודה ליצרני טנקים? מה קרה לחלון השבור, וגו'?

ובכן, קצת, אבל לא לגמרי. יש קייס, לא מאד חזק, אבל קיים, לטענה שהסיוע הבטחוני מארה"ב גורם נזק.
כלכלן חשוב בשם אלוין יאנג פרסם מאמר מאד מפורסם בשנות התשעים שבו הוא הסביר את הסכנה הבאה: בתעשיות מסוימות, בייחוד תעשיות עתירות ידע, יש מה שנקרא ספיל אובר אפקטס. יעני, כשחברה א' משקיעה בפיתוח, הכשרת עובדים, וכל זה גם חברות ליד מרוויחות מזה. עובדים עוברים לחברות מתחרות, או מקימים חברות משל עצמם, למשל. כלומר, סך הרווח למשק מההשקעה של חברה א', גדול יותר מהרווח של החברה שביצעה את ההשקעה. לפי כמות האקזיטים של יוצאי 8200, יכול להיות שתעשיות בטחוניות נופלות בקטגוריה הזו.
עכשיו, מה שאלוין יאנג אמר זה שאם הכתוצאה ממסחר בינלאומי (או מתנות מאמריקה) תעשיות כאלה לא יתפתחו במשק המקומי, בטווח הארוך המשק המקומי אולי ייפגע.

תחשבו על זה ככה: לייצר טנק עולה בארץ 100 שקל. לקנות אותו מאמריקה עולה 50 שקל (או אפילו בחינם). אמונים על יצרני הנרות נגיד כולנו - יותר עדיף לקנות מאמריקה. אבל אם ייצור טנק בארץ גורם לספיל אובר ששוה לאנשים מסביב 60 שקל, אז עדיף שהטנק ייוצר בארץ. אמנם יצרן הטנק הישראלי לא יכול לגבות רק 40 שח ולנצח את היצרן האמריקאי (ובטח שלא אפס), אבל יכול להיות שכחברה היינו מעדיפים לשלם 100 ליצרן הישראלי ולהנות מ 60 שקל ספיל אובר (כחברה, כאילו שילמנו רק 40), על פני לשלם 50 לאמריקאי. קפיש?

האם זה המצב? שאלה אמפירית. אני נוטה לחשוב שלא, אבל לא יפיל אותי מהכסא אם כן. מאד קשה למדוד את הדברים האלה בכל מקרה. אבל רק לעשות סדר בטיעון.
למיטיבי לכת-
יאנג:
http://www.econ.umn.edu/~tkehoe/classes/Young.pdf
ושני נסיונות מעניינים למדידה:
http://www.jstor.org/stable/2138784
וגם
http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0022199600000684
 
 
 
 
שאול, לגבי ההשקעה ב-8200
16/4/2012
נכתב על ידי focus

צריך לקחת בחשבון את החלופות, הן של הכספים שהושקעו, והן של האנשים שקיבלו הכשרה.

הכספים שהושקעו נגבו כמס מהאזרחים. אילו הכסף היה נשאר בכיסי האזרחים, הם היו מוציאים את כולו על סיגריות. אף שקל שנשאר בכיסי האזרחים לא היה מושקע בלימודים, בעסקים או במיזמים.

בנוסף, יש לזכור שהאנשים שקיבלו הכשרה ב-8200 באים מחתך אוכלוסיה שמעדיף פעילות גופנית על פעילות שכלית. מדובר באנשים שלעולם לא היו מצליחים לסיים לימודים או להשתכר מעל שכר מינימום, ללא ההכשרה שקיבלו בצבא.
 
 
 
 
פוקוס
16/4/2012
נכתב על ידי שאול

סגנון חביב. בקשר לתוכן, על כך אין לי אלא לומר - אולי. אבל שים לב לטיעון של יאנג: הוא אומר שהאנשים כפרטים די יחסית פחות או יותר רציונאלים, והחברות כחברות פחות או יתר יחסית ממקסמות רווחים, לוקחים בחשבון את התמורה שהם יקבלו. זה כמובן לא אומר השקעה אפס. רחוק מזה. אבל אם יש ספיל אוברס, וזאת שאלה אמפירית אם יש ומה גודלם, אז מצב כולנו היה טוב יותר אם הם היו משקיעים יותר. זה בדיוק הקטע של ספיל אובר. קניה של טנק ישראלי במאה שקל במרום אמריקאי ב 50 היא הרי מס של 50 שקל. אבל יכול להיות - לא תמיד, לא יודע, הספרות בנושא מעורבת, אולי - שזה ישתלם.

בכל מקרה, אם זה לא המצב, אז אין שום מקום לטענה שעדיף טנק ישראלי על טנק אמריקאי בזול או במתנה.
 
 
 
 
שאול
16/4/2012
נכתב על ידי focus

השקעות אינן קומודיטי. הממשל לא יכול להשפיע על "כמה" בלי להשפיע על "איזה סוג". הוא לא יכול להגביר בלי להסיט.

אפשר להשקיע יותר - ולהצליח פחות. מדובר בהחלטות מורכבות מדי בשביל הבאפטים, אך קלות למדי עבור היחימוביצ'ות והברננקים.
 
 
 
 
לשאול
17/4/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, כתבת:

ובכן, קצת, אבל לא לגמרי. יש קייס, לא מאד חזק, אבל קיים, לטענה שהסיוע הבטחוני מארה"ב גורם נזק.



צריך לציין, כמובן, כי אין לי כל שאיפה להעדפה של תוצרת מקומית - אני רק מסתייג מ"צביעת" הכסף באופן היוצר העדפה ברורה לתוצרת כלשהי, בלי קשר לאיכותה או מחירה.

אני הייתי מביא בחשבון כמה דברים:
א. אם מניחים כי אין סיוע בטחוני, הדבר מפעיל על המדינה המקבלת לחץ לצמצם את היקף הצריכה הבטחונית שלה - במצב הנוכחי, הכסף "צבוע" ולא ניתן להשתמש בו למטרות אחרות. במצב בו אין סיוע בטחוני הסכום האמור (כ-10 עד 11 מיליארד שקל) צריך להילקח מהמשאבים הנתונים, ולכן הופך חלק ממלחמת העמדות התקציבית, וכפוף לצמצומים.
ב. הצביעה של הכסף גורמת להטייה לקנייה בארה"ב, גם כאשר זו אינה מוצדקת כספית או אחרת (בדומה להטייה הנוצרת בתלושי קנייה מחנות מסוימת). ההטייה גם גורמת לדיכוי החשיבה היצירתית ומציאת פתרונות חלופיים.
ג. הסיוע אינו מעניק תגמול לקונה על השימוש בכלי הנשק. במקרים מסוימים, זה חסר משמעות (לדוגמה, בנעליים או בנשק קל). במקרים של מערכות נשק מתקדמות, שאינן עוברות ניסוי מקיף בתנאי-אמת, הניסוי הוא בעל חשיבות רבה ויש למסקנות ממנו ערך רב עבור היצרן.
 
 
 
 
אהה... או.קיי.
17/4/2012
נכתב על ידי שאול

זה נכון. עדיף כסף לא מסומן על כסף מסומן. אבל בדרך כלל עדיף כסף מסומן על כלום.

על הדברים האחרים - נשמע סביר. אין לי מושג בדברים האלה.
 
 
 
 
אם כבר אז כבר
17/4/2012
נכתב על ידי focus

"אם כבר אנחנו נותנים להם מתנות, אז שיבצעו עבורנו שליחויות".
 
 
 
 
השפעת המחאה על החברות
6/5/2012
נכתב על ידי דודי

"אין כוונת הדברים לומר שלמחאה לא הייתה השפעה. הייתה לה—ודווקא במקום בו נטען כי השפעתה הייתה הרדודה ביותר: על פעילות הממשלה. רוב האזרחים אינם מתכוונים ולא ישנו את מתכונת התנהגותם הכלכלית בגלל ידיעות בעיתון, ורוב החברות ימשיכו לפעול בהתאם למה שמתרחש בשוק, ולא בהתאם למה שנכתב בעיתון או לפי מחאה בפייסבוק"

אני בכלל לא בטוח שהחברות הגדולות נותרו אדישות למתרחש; למשל שהתפטרות זהבית כהן מ"תנובה" אינה קשורה למחאת הקוטג', או שהתנהלות החברות בתחום הפרסום לא השתנתה. (הייתה כתבה שהביאה טענות של פרסומאים על כך. נטען שהחברות שינו את היקפי הפרסום - וזה מדיד - והן את אופי הקמפיינים).

ודאי שהחברות פועלות לפי מה שמתרחש בשוק, אבל הסנטימנט הציבורי הוא חלק ממה שמתרחש בשוק. עובדה שמשקיעים בפרסום ומיתוג.