ניאו-אנטישמיות
 


שורות האנטישמים התעשרו השבוע בחברה חדשה. אליס ווקר, כותבת "הצבע ארגמן," הכריזה כי תאסור על תרגום מחדש של יצירתה לעברית. זו, כמובן, לא ההכרזה המפוקפקת הראשונה של ווקר בנושא. לפני שנתיים ביקרה ווקר ברצועת עזה והנפיקה שורה של הצהרות מביכות, שהעידו על תפישתה את הסכסוך כמעין מחזה מוסר פשטני בין "רעים" (ישראלים מדכאים) ל"טובים" (פלסטינים מדוכאים). עתה, מכל מקום, ניתן להניח לוויכוח אם מדובר ב"אנטי-ציונות" או בסתם אנטישמיות מן השורה.

עניין נוסף בהקשר זה הוא ההתמודדות של תנועות כאלו ואחרות עם מסרים 'לא ממושטרים', שלא ניתן למסגרם בקלות כ'אנטי-ציונות' והם ניצבים בעירומם כאנטישמיות. ראו למשל את המפגינים האלו של "לכבוש את וול-סטריט" הנושאים את המסר "היהודים שולטים בוול-סטריט" (ראו גם דיווח זה):



או את זה:



לעתים, גם כשמנסים להביע מסר "על קו התפר" ("הקץ לכיבוש פלסטין" וכיוצא בזה) הוא גולש במהירות למסרים אנטישמיים 'נקיים' יותר:

something

זה אינו מקרי, כמובן. בכל תנועה, המסרים העמוקים והאמיתיים יותר שלה נמסרים על־ידי הגופים והאנשים הנמצאים בשוליה: הם המבטאים באופן ישיר יותר ומתוחכם פחות את תפישת העולם הבסיסית שבשורשה.

קחו לדוגמה את ביולטין האביב של "מסע הסולידריות הסקוטי-פלסטיני" מקדיש לנושא ההאשמה באנטישמיות ("אנטי-יהודיות" הוא קורא לזה). תחת הכותרת "סולידריות" טוענים הכותבים כי אין בהם שמץ של אנטישמיות—תמיד היינו אנטי-פשיסטים, הם מסבירים.

אחר־כך הם מנסים להסביר מדוע בכל זאת מוטחת בהם אשמת האנטישמיות? יש שני גורמים העושים זאת, הם מסבירים. הראשון הוא סוכניה של "האליטה הישראלית." השני הוא "יהודים שגדלו על סיפורי אגדות מפחידים על כך שהלא-יהודים הם... אנטי-יהודים ומוכנים בכל רגע להתקיף את שכניהם היהודים." יהודים מבוהלים אלו גדלו על היסטוריה בשחור-לבן, שבה כל האלמנטים המורכבים "הושחרו בעט הצנזור הציוני." לדוגמה, הם אינם יודעים כי "תפקידם של היהודים בתנועות החברתיות הגדולות נגד הדיכוי הוסתר מעין." לדוגמה, הם אינם יודעים על התפקיד החשוב שמילא "היהודי לב טרוצקי" בהתקוממות העמלים בסנקט־פטרבורג בשנת 1905 או על דעותיו של מרק אדלמן

האלמנט הבולט כאן הוא חוסר התחכום. היהודים, לפי התאוריה, מאשימים גופים כמו "מסע הסולידריות הסקוטי-פלסטיני" באנטישמיות משום שיד יהודית נעלמה מסתירה את תפקידם של היהודים "בתנועות החברתיות הגדולות נגד הדיכוי." מתקבצים כאן שני סטריאוטיפים שאנטישמים לא מתוחכמים מתקשים לחמוק מהם: הראשון הוא ייחוס עצמה קונספירטיבית רבת־עצמה ליהודים (המצליחים להסתיר חלקים חשובים מההיסטוריה מעין כל (לדוגמה, לשכתב באופן מסתורי את ספרי הלימוד בסקוטלנד); השני הוא האמונה כי אם יציג האנטישמי כמה "יהודים טובים" שהוא אינו שונא, תמחה באחת ההאשמה נגדו: הרי הוא אינו מזיל ריר נוכח כל יהודי. יש חריגים ומכאן שהוא אינו אנטישמי.

ועוד
איך להיות מנהיג פועלים יהודי? בזהירות רבה. שלא לעורר את האנטישמים. זה לא ייחודי לאנגליה, כמובן. בצרפת לא מומלץ להיות יהודי גלוי כבר שנים רבות.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (43)
 
 
אתה ציוני אורי?
20/6/2012
נכתב על ידי י.ד.

נראה לי שהקושי בלהבהיר את העמדה שלך בספר, או את הטענה הפשוטה שלך, שמדינת הרווחה מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה ולפיכך סופה לפשוט את הרגל, נמצאת בטענת הצמיחה.

אולי נגיד כך, הטענה שלך נמצאת טוב בעולם של מלאי ולא של זרם. המלאי סופי ואילו הזרם אין סופי. זה לא מדויק, גם אתה מדבר על זרם, אבל היריבים שלך מדברים על זרם מתרחב. גם אתה מדבר על זרם מתרחב, אבל לא בקצב מספיק להתרחבות הוצאות הממשלה ולכן המדינה קורסת.

או שאולי המדינה מתרחבת ולכן הזרם מצטמצם, אתה כותב (הספר לא תחת ידי כרגע): צמיחה נוצרת מהשקעות ריאליות, המדינה צורכת את המקורות שהיו אמורים להגיע להשקעה ולכן הצמיחה מצטמצמת.

מה אתה טוען? האם ניתן להוכיח את הטענה הזו שלך?
בסופו של דבר, אתה שותף לחלום של צמיחה קבועה ומתרחבת?
ואולי יש צמיחה, אך קואליציית הנהנים חיה על חשבון העובדים ועתידם?

ועוד שאלה:
אתה טוען שמדינות מחוץ לארה"ב מסתמכות על האג"ח של ארה"ב כדי לממן את מדינת הרווחה שלהן. אבל האם כסף שמוצא על אג"ח של ארה"ב הוא כסף שאיננו מגיע למדינת הרווחה?
 
 
 
 
בתשובה ל: אתה ציוני אורי?
22/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

י.ד., כתבת:

נראה לי שהקושי בלהבהיר את העמדה שלך בספר, או את הטענה הפשוטה שלך, שמדינת הרווחה מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה ולפיכך סופה לפשוט את הרגל, נמצאת בטענת הצמיחה.


אולי נגיד כך, הטענה שלך נמצאת טוב בעולם של מלאי ולא של זרם. המלאי סופי ואילו הזרם אין סופי. זה לא מדויק, גם אתה מדבר על זרם, אבל היריבים שלך מדברים על זרם מתרחב. גם אתה מדבר על זרם מתרחב, אבל לא בקצב מספיק להתרחבות הוצאות הממשלה ולכן המדינה קורסת.



קרוב, אבל לא בדיוק.

טיעוני הוא כי עצם המדידה במונחים של תמ"ג אינו דרך נכונה (ר' עמ' 46, המצוטט להלן):

כל בעל עסק יודע כי לחברה שלו יכול להיות מחזור עצום של הכנסות והוצאות, אך הנתון החשוב הוא הרווח. כאשר ההכנסות גדולות מההוצאות נוצר ערך ממשי. מחזור גדול, כשלעצמו, יוצר רק אשליה של ערך, ואשליה זו מתפוגגת בשלב מסוים... מדידת התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) כאִיתוּת העיקרי לצמיחה כלכלית.... אכן משקפת את השינויים בהיקף המחזור העסקי במשק, אך אינה מעידה על מידת הרווחיות של הפעילות, שהיא המדד היחידי שיש לו משמעות לאורך זמן.



כלומר, אני סבור שעצם המדידה של המחזור כאינדיקטור מרכזי ולא מובחן אינה נכונה, שכן היא משקפת את המחזור (כלומר, סך כל הפעילות) ולא את מידת הרווחיות.

בעמ' 154 אני נוגע בנושא שוב וכותב:

ממשלות רבות 'מתנחמות' בכך שכלל חובותיהן הולך ותופח, אך מן העבר השני התוצר המקומי הגולמי... גדל בקצב מהיר יותר, ומכאן שמצבת החובות הממשלתית מצטמצמת בהשוואה לתמ"ג. אבל נחמה זו מוצדקת רק כאשר גם שיעור התקציב הממשלתי בהשוואה לתמ"ג יורד. אם התמ"ג תופח, אך התפיחה נובעת מגידול בהוצאות הממשלה, הנחמה אינה אלא הטעייה ― מחזור הפעילות אמנם גדל, אך נטל החוב המוטל על שכמם של האזרחים היצרניים גדל אף הוא.



כלומר, הגידול בתמ"ג הוא אינדיקטור שיש לו משמעות רק כאשר הוא נמדד עבור פעילות פרטית ולא פעילות ציבורית; ושנית, שהאינדיקטור אינו טוב מעיקרו, שכן הוא אומד את הפעילות ולא את הרווחיות.

לדוגמה, אם במשק מסוים יש גידול של 10 אחוז בפעילות, אך כל הגידול הזה אינו רווחי (כלומר, מבוסס על השקעות שלא תחזרנה את עצמן) - אם נטען כי המשק הזה צומח ומשגשג נימצא טועים, בסופו של דבר. המדידה הזו אינה מדויקת משנה לשנה (שהרי יתכנו רווחים בורסאיים, רווחי הון, וכו' הנובעים ממדיניות ריבית) אך היא המדד החשוב ביותר לאורך זמן.

או, במלים אחרות, אני מייחס חשיבות זעומה מאוד לצמיחה בתמ"ג, ואני סבור שאין שום חשיבות מהותית - לאורך זמן - לשאלה בכמה גדל התמ"ג אלא רק לגידול בשיעור ובסכומי הרווח של המגזר הפרטי.
 
 
 
 
בתשובה ל: (תגובה שנייה) אתה ציוני אורי?
22/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

י.ד. כתבת עוד:
"אתה טוען שמדינות מחוץ לארה"ב מסתמכות על האג"ח של ארה"ב כדי לממן את מדינת הרווחה שלהן. אבל האם כסף שמוצא על אג"ח של ארה"ב הוא כסף שאיננו מגיע למדינת הרווחה?"

ההשקעה בארה"ב מבוצעת מטעמים שונים על-ידי מדינות שונות והן אינן רק באג"ח (אני חוזר ומזכיר זאת) ומטרתה היא מימון גלגול החוב שלה. הרעיון הוא כזה:
א. מדינה כלשהי - נאמר שנקרא לה גרצרפיפן - נדרשת להשיג 100 מיליון שקל למימון הוצאות הרווחה שלה. היא מנפיקה אג"ח לשנה לאזרחי המדינה, בריבית של 2 אחוז, וקונה אג"ח ומניות בארה"ב בהחזר צפוי/מובטח לשנה של 3 אחוז. כך היא מממנת את הוצאות הרווחה שלה בשנה מסוימת, משלמת 2 מיליון שקל למשקיעים על אגרות החוב ופודה 3 מיליון שקל מההשקעה בארה"ב. בשנה הבאה, היא יכולה, להלכה, להשקיע במדינת הרווחה לפחות 101 מיליון שקל - כלומר, ההשקעה בארה"ב מאפשרת לה - לכאורה - להמשיך ולהגדיל את הוצאותיה לרווחה.
ב. כנ"ל לגבי חברה פרטית. היא יכולה להנפיק בשוק המקומי אג"ח בריבית של 3 אחוז, לקחת את הכסף ממכירת האגרות ולהשקיעו בקניית חברות או אג"ח בארה"ב בריבית גבוהה יותר.

השיטה הזו, כאמור, מיועדת למימון מתגלגל - והיא יכולה לעבוד בשני תנאים:
א. כל עוד הכסף נשאר בתוך המערכת. כלומר, כמו בכל תרמית פירמידה, היא עובדת כל עוד במאזן כולל, המשקיעים ממשיכים לקנות עוד אגרות. אם הכסף יוצא מהמערכת הסיבובית הזו, העסק קורס.
ב. כל עוד מדרון ההחזר - לפחות לכאורה - הוא מארה"ב למשקיעות ולא להפך. אם ההחזר הצפוי בארה"ב קטן יותר, אין טעם להשקיע בה.

בספר, אני עוסק בכך בהרחבה בפרק "אני יכול להבטיח" - שבו אני עומד על המנגנון שבו כדי לפתות את הכספים מחו"ל (כמו גם הכספים מבית) היה א) לחץ על חברות בארה"ב להבטיח תשואה גדולה יותר; ו-ב) ממשלת ארצות הברית הפעילה לחץ משלה, כדי להמשיך ולגלגל את חובותיה הלאה, בשיטה של אגרות הנמכרות לחו"לניקים למימון הוצאותיה; כך ש-ג) הלחץ נויד אל הבנק המרכזי, כדי שישמר ריבית נמוכה יותר, שתאפשר המשך של גלגול תרמית הפירמידה הזו.
 
 
 
 
אילו הייתי מגיב...
22/6/2012
נכתב על ידי שאול

הייתי עומד על כך שאורי לא יודע כיצד מחושב תמ"ג. תמ"ג הוא לא כלל המחזור, אלא כלל הערך המוסף. כלומר, עבור כל בית עסק - סך המכירות ***פחות סך הקניות***. בהגדרה, הערך המוסף הזה מתחלק בין העובדים, שמקבלים שכר, ובין בעלי ההון שמקבלים רווחים. אבל החישוב איננו של סך המחזור. לא ברור לי למה רווח הוא חישוב עדיף על ערך מוסף - מדוע ההחזר להון חשוב יותר מההחזר לעבודה? אבל בכל מקרה, תמ"ג איננו כל המחזור, אלא, עבור כל בית עסק - סך המכירות בחיסור סך הקניות. האם שוב צריך לשלוח את אורי למבוא א?

בנוסף, הייתי עומד על ההבל שבטענה השניה בנוגע לאג"ח. ברמה התיאורטית זה הרי טיעון מגוחך: מדוע שמישהו יקנה אג"ח מממשלה כלשהי עבור ריבית של 2%, כאשר הוא יכול לקנות אג"ח אמריקאי בריבית של 3%? למה שמישהו יאפשר לממשלה כלשהי לעשות את הסיבוב הזה? אם אכן יש פערי ריביות, שאינם מוסברים בפערי סיכון, מדוע השוק לא סוגר אותם מיד במרדף של משקיעים אחרי כסף בטוח (החבר'ה קוראי םלזה ארביטראז')?
אם הממשלה מציעה אג"ח ב 2% כדי להשקיע את הכסף באג"ח של 3%, הרי שיווצר ביקוש מטורף לאג"ח האמריקאי - אפשר לעשות כסף בטוח על ידי ביצוע אריבטראז'! - וזה יוריד את הריבית על האג"ח האמריקאי לרמה של האג"ח האחר (או לרמה שבו הפער בין הריביות משקף פערי סיכון). בסיכום הייתי שואל האם אורי יכול להביא אפס קצהה של ראיה שאכן ממשלות ניסו לעשות אריבטראז' כמו שהוא מתאר.

אבל, בגלל שאני מגביל את עצמי בתגובות לפירגונים וניטפוקים, אני אפרגן! כל הכבוד על הבטחון העצמי המופלג שמאפשר למי ששוב ושוב מציג בורות כלכלית משוועת, לכתוב ספר שבו הוא שם עצמו כשופט (כמובן עם פסק דין מרשיע) של כל המפעל האינטלקטואלי של חקר הכלכלה. כל הכבוד על הבטחון העצמי! פירגון!
 
 
 
 
אתה מסתיר את זה בממבו ג'מבו פילוסופי
22/6/2012
נכתב על ידי שאול

על זה שאתה מביט לעומק הדברים, שאתה מגלה מה מניע אנשים לחשוב כפי שהם חושבים, איזה כוחות היסטוריים הם משרתים, וכל הג'אז הזה, אבל בסופו של דבר ההנחה שלך, ההנחה הקבועה שלך, היא שכלכלנים הם מטומטמים. שהם לא מסוגלים לחשוב בעצמם על הביקורות הכי טריויאליות (שאנשים רוצים לחשוב שהם יכולים להשפיע על המציאות למשל). יש ספריות שלמות על הנושאים האלו הרי, ואתה מעלה אותם כאילו - א-הא! הנה מכת מוות לכלכלנים! איך הם לא חשבו על זה!
אבל הכי מדהים, זה שאתה גיבשת כזו עמדה מוצקה כאשר ברור לחלוטין שאתה לא מכיר כלכלנים. שמעולם לא שוחחת עם אחד מהם על הנושאים האלו. שאין לך שום היכרות עם מה שהם עושים, לא איך הם מצדיקים את זה, ולא איך הם מתמודדים עם הביקורות מהסוג שאתה מעלה. זילץ'. שום מושג. אתה אפילו טועה במושגי יסוד פעם אחר פעם (וכן, נדהמתי לגלות שהתעקשת בספר לתת את הפרשנות המוטעית שלך לחוק סיי. אם חוק סיי היה אומר שכאשר היצרן רואה ירידה בביקוש למוצריו הוא מייצר פחות, אז חוק סיי היה לגמרי מתאים לקיינס. זה בדיוק מה שקיינס אומר הרי - שירידה בביקוש מביאה לזה שהייצור יורד!)

זה לא מפסיק להדהים אותי. אתה הרי תלגלג, ובצדק, על מי שיעשה דברים דומים בתחומים שאתה כן מבין בהם. איך אתה לא רואה את זה על עצמך?!
 
 
 
 
או שלא הבנתי?
22/6/2012
נכתב על ידי שאול

מה הממשלה המחוכמת בדוגמא שלך עושה עם ה 100 מיליון שהיא גייסה תמורת אג"ח? מוציאה אותם על רווחה או קונה איתם אג"ח אמריקאי? כי אי אפשר גם וגם אתה יודע. אזה מה בדיוק הולך שם?
 
 
 
 
שאול צודק - וטועה
23/6/2012
נכתב על ידי focus

שאול, אתה צודק לחלוטין לגבי המחזור ובמידה רבה לגבי העובדים אבל לא מדייק לגבי הערך המוסף כי אתה מתעלם מהפחת.

ועכשיו לאט לאט ובליווי דוגמה. אם אני קונה ארטיק ב-10 ש"ח בקיוסק, שקנה אותו ב-7 ש"ח מהספק, שקנה אותו ב-5 ש"ח מהיצרן, שייבא את חומרי הגלם ב-3 ש"ח - אז המחזור הכולל של שרשרת הייצור המקומית הוא 22 ש"ח אבל - צודק שאול! - הארטיק שלי על כל שלביו וגלגוליו יחושב בתמ"ג בתור 7 ש"ח בלבד.

אבל מה שאול שוכח? - את הפחת. המפעל קנה מכונה במיליון ש"ח שמייצרת מיליון ארטיקים ואח"כ מתקלקלת סופנית. תפקיד המכונה הוא לייצר ארטיקים. אין לה תפקיד אחר. הגיוני לקזז את עלות המכונה מהערך המוסף של הארטיקים, ולעיתים עושים זאת. אבל זה כבר לא תמ"ג זה תמ"נ (תוצר מקומי נקי).

דוגמה אקטואלית לבעייתיות התמ"ג: דירות רבות שנמכרו בסין "להשקעה" עומדות כיום ריקות והן בעצם קפיטל שעדיין לא הניב פרי. אולי יניב חלקית או בערך נמוך בהרבה מהמתוכנן. אני לא יודע. הערך המוסף עדיין לא הוכח אבל מה - את התמ"ג הסיני הדירות האלה כבר הגדילו!
 
 
 
 
פוקוס צודק וצודק
23/6/2012
נכתב על ידי שאול

קיבלתי.

לא כל כך קשור לטיעון של אורי - שפשוט לא יודע מה זה תמ"ג, אבל נכון כשלעצמו.
 
 
 
 
א. על מחזור ועל תמ"ג
23/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול, לדאבוני דומה שנפלה כאן אי הבנה, או שאנחנו מדברים על מונחים שונים.

תמ"ג הוא סך כל הערך של טובין צרכניים (סופיים) ושירותים המסופקים במדינה מסוימת בשנה מסוימת (ויצוא בניכוי יבוא). או, בניסוח מדויק יותר, סך כל הצריכה הפרטית, הממשלתית, ההשקעות והיצוא בחיסור היבוא. אין כאן כל חיסור של הקניות אלא פשוט רישום של המוצרים הסופיים כתמ"ג, ואי-רישום של מוצרי הביניים. אין לזה שום קשר לערך מוסף ואיני מבין כיצד התגלגל לכאן.

אתה יכול לעיין בפירוט רב יותר בערך תמ"ג כאן. הערך הוא גם הבסיס לערך בוויקיפדיה העברית (לא בדקתי אם כך אכן גם עתה).

המונח מחזור (באנגלית, turnover; בגרמנית, נדמה לי, Erlös) משמש בהוראות שונות בתחומים שונים. תחת השם "מחזור" בהתייחס לפעילות בורסאית, למשל, משמעו volume, שעה שביחס לפעילותן של חברות הכוונה בדרך כלל לפידיון או למכירות.

המונח "מחזור" שימש כאן כסוג של המשלה, כדי להבהיר את ההבדל בין מדידת סך כל הערך של המוצרים הסופיים והשירותים שנמכרו/סופקו ובין מדידת הרווחיות של המוצרים והשירותים שנמכרו/סופקו - ואני סבור שהבהרת משמעות המונח (במילון או במקום אחר) תסלק גם את אי-ההבנה כאן.
 
 
 
 
על קיינס וסיי
23/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לגבי חוק סיי - קצת עייפתי. הסברתי בערך עשר פעמים, ולא הלך. אני מסביר בספר כי הטיעון של סיי הוא: "כי לא ייתכן מצב כללי ומתמשך של ייצור יתר." ואז אני חוזר ואומר כי סיי שולל "אפשרות של ייצור יתר כללי ומתמשך" ואז אני אומר כי סיי מדבר על "מנגנון תיקון מובנה, המונע ייצור יתר כללי ומתמשך" ומסכם כי סיי אומר לא "לשינוי מתמשך בייצור ובהיצע." מה מכל זה רומז לך שאני מדבר על מקרה פרטי של יצרן, שבו כמובן ייתכן מצב של ייצור־יתר? הרי כל רעיון החוק הוא שטעויות תיתכנה והן אף סבירות ביותר - אלא ששגיאה כללית ומתמשכת אינה אפשרית.

זה סלע המחלוקת וכך כותב קיינס בבהירות (ככל שהדבר אפשרי אצלו) בפסקה השביעית של קטע I בפרק השלישי של "תיאוריה כללית." כדי שלא תרגיש מקופח, הנה מאמר הדן בנושא ומסביר את מצב או-או הקיים כאן מבחינה תיאורטית.
 
 
 
 
ולבסוף
23/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

הארכת בביקורתך (שאול) על קנייה של אג"ח ושל מניות או חברות (הספר עומד על משמעותן ומרכזיותן של קניות אלו) בטענה שארביטראז' ימחק את ההפרשים.

הביקורת, לדאבוני, אינה רלוונטית, בעיקרה, וזאת מכמה סיבות:
א. האפשרות להשקיע באג"ח ממשלתי או קונצרני, במניות או בחברות בחו"ל כלל לא עמדה לרשות האזרח הממוצע ברוב המדינות לאורך רוב התקופה המתוארת. למעשה, עד אמצע שנות התשעים (וברוב המקומות, עד סופן) האפשרות להשקיע באג"ח ובמניות חוץ הייתה אסורה אפילו על קרנות פנסיה (ר' עמ' 32 כאן). גם היום אין לאזרחי רוב המדינות במערב יכולת לבור ולהשקיע אישית, ועבור עיקר הכסף (המושקע באופן כפוי או וולונטרי בחברות ביטוח, בקרנות פנסיה, וכו') גם המתווך (קרנות פנסיה ציבוריות ואפילו פרטיות) נשלט במידה ידועה על-ידי תכתיבי הממשלה המקומית.

ב. ארביטראז' רלוונטי למצב בו מוצרים זהים או כמעט זהים נסחרים במחירים שונים. הוא לא נוגע כלל למצב בו משקיעים קונים אג"ח של ממשלה א' או מניות של חברה א' המבטיחות רווח X לעומת משקיעים אחרים (או גופים, או ממשלות) הקונים מניות של חברה ב' או אג"ח של ממשלה ב' ברווח Y.

ב. הקשר בין עיקר דבריך (שלא לדבר על הנימה הכללית שלהם) לטיעוני בספר אינו נהיר לי. בספר טענתי כי ההבטחה להחזר טוב יותר על כסף מושקע משכה השקעות זרות לארה"ב, ומאחר שלהבטחה לא היה יסוד ממשי במציאות (הרווחים בארה"ב לא היו עד כדי כך גבוהים יותר) נוצר לחץ מצד משקיעים ומצד ממשלת ארה"ב לשמר ריבית נמוכה - כלומר, מנגנון קלאסי של משחק פירמידה. כלומר, הטיעון אינו שהרווחיות בארה"ב הייתה גבוהה הרבה יותר, אלא שהיא לא הייתה גבוהה הרבה יותר, וכי הבועות שהתפתחו בשנות התשעים ובשנות האלפיים נבעו מהרצון של הממשלה האמריקנית ושל משקיעים 'לייצר' רווחיות כזו.
 
 
 
 
this is getting to painful to watch...
23/6/2012
נכתב על ידי שאול

אתה מקשקש, גבר. פשוט מקשקש.

תמ"ג אכן מודד את כל המוצרים והשירותים הסופיים בשנה במשק. אם למשל כלל המוצרים הסופיים שיוצרו בשנה הם 10 ארטיקים, שנמכרו במחיר 5 שקלים, התמ"ג הוא 50 שקלים. את ערך הארטיק קובעים לפי מה שצרכן היה מוכן לשלם עבורו, שהוא מדד לא רע לרווחה. איך, בשם אלוקים, הרווח של יצרן הארטיקים יכול להוות מדד לרווחה? קח לדוגמא את הסיפור הבא:
בשנה א, משק ריכוזי ובלתי תחרותי ייצר 7 ארטיקים שנמכרו במחיר 5 שקלים לארטיק, והניבו למוכר המונופוליסטי רווח של 4 שקלים כל ארטיק. תמ"ג 35. תמ"ג אורי 28.
בשנה ב', כחלון נתן בראש, והמשק הפך לתחרותי. נמכרים בו כעת 10 ארטיקים בשקל וחצי לארטיק. הרווח למוכרים מכל ארטיק הוא חצי שקל בלבד. שינוי ריאלי (כלומר, בהתחשבות בירידת המחירים) בתמ"ג: עלייה של 30%. שינוי בתמ"ג אורי: ירידה של בערך 40%.

ללא ספק - תמ"ג אורי המבוסס על רווח הוא מדד רווחה מצוין! ראיתם איך הוא תפס את ההתרסקות ברמת הרווחה בסיפור הזה, בעוד התמ"ג הישן והגרוע מנסה למכור לנו שהייתה עליה של 30%. אורי - שתי נקודות! שיפור של ממש בתולדות החשיבה הכלכלית.

הפרשנות שנתתי לרצון שלך לעשות שימוש ברווח הייתה, מסתבר, נדיבה מדי. חשבתי שאתה מבלבל בין רווח ובין ערך מוסף, שהוא הפער בין ערך הקניות וערך המכירות של כל בית עסק, ושאתה סבור משום מה שסופרים את כל הקניות וכל המכירות של כל בתי העסק. זה כמובן טעות. מסתבר שאפילו זו לא הייתה הטעות שלך. סתם אין לך מושג.

בקשר לסיי - בוודאי שלא תיתכן שגיאה כללית ומתמשכת של ייצור יתר. כולם מסכימים על כך - קיינס בראשם. למעשה, קיינס אומר בדיוק מה שאתה אומר - שיצרן, או כל היצרנים כולם, בראותם פחות ביקוש, ייצרו פחות (כי לא ייתכן מצב של ייצור יתר כללי ומתמשך!), ובהתאם יעסיקו פחות עובדים והון, והא לך שפל כלכלי.
הויכוח סיי-קיינס הוא לא על זה. אלא שסיי אומר שבהכרח, אם האופה רואה ירידה בביקוש למוצריו, הרי שהסנדלר יראה עלייה בביקוש. סך הביקוש, לפי סיי, לא יכול לרדת, כי "היצע יוצר ביקוש" וכל זה.

אחרונה - אז מסתבר שאתה גם לא מבין מהו ארביטראז'. אין שום צורך שמספר גדול במיוחד של אזרחים ממוצעים ממדינות ממוצעות יוכלו לנצל את ההזדמנות - מספיקים שניים שלושה בנקים גדולים. ויש הרבה יותר מזה, יש מחלקות ארביטראז' למאות במגזרים הפיננסיים במדינות שונות. התופעה שאתה מתאר - לו הייתה אמיתית, הייתה נסגרת תוך שלוש דקות על ידי פעולתן של המחלקות האלו. הרעיון שממשלות עשו שימוש כל כך נרחב באפשרות הזו כדי לממן את מדינות הרווחה הוא מופרך לחלוטין. נניח אפילו שהייתה אפשרות לאריבטראז' של אחוז אחד (רוב מחלקות האריבטיראז' עובדות על פערים שנמדדים במאיות האחוז), אז על כל מיליון דולר של מדינת הרווחה, ממשלה הייתה צריכה לקנות ולמכור מאה מיליון דולר של אג"ח. כדי לממן מדינת רווחה בינונית - היה צריך לסחור בכמויות כל כך מופלגות, ששום פער ארביטראז לא היה נשאר. כדי שכל המדינות יעשו את זה, אנחנו מדברים על צורך לסחור אג"ח בכמויות דמיוניות. כמובן שאין לך שבב ראיה לטענה שלך- זה כי היא מופרכת.
הדגמה נאה למופרכות באה מכך שבסוף טיעונך אתה טוען שהריבית בארה"ב הייתה נמוכה יותר! והרי הטיעון שלך התחיל בכך שהריבית בארה"ב הייתה גבוהה יותר! נפלא.

הספר בעיקר גרם לי לרצות את הכסף שלי בחזרה. הוא כל כך רווי בשגיאות מושגיות ועובדתיות, שקורא עם מינימום של הכשרה פשוט לא יודע איפה להתחיל. כשכל הבורות המשוועת שנחשפת בספר מצטרפת לנימה של התנשאות ללא גבול, של מי שרואה למרחק ולעומק את מה שכל הגמדים שם באוניברסיטאות ובממשל לא מצליחים לראות - מה אומר? זה עושה לי צרבת.
 
 
 
 
ותקרא את המאמרים שאתה מלנקק, בנאדם
23/6/2012
נכתב על ידי שאול

המאמר שהבאת מפריך את הגרסא שלך לחוק סיי בצורה כל כך מובהקת. קרא שם את עמודים 2-4.

ומה עם ממשלת גרגיפלצ? מה הם עושים עם מאה מיליון הדולר שהם לוו תמורת אג"ח? מדינת רווחה או קנייה של אג"ח אמריקאי?
 
 
 
 
ואגב -
23/6/2012
נכתב על ידי שאול

נדמה לי או שאמרת שאין קשר בין ערך מוסף ומדידת התמ"ג?!

 
 
 
 
ועכשיו, בטון רגוע ומפויס - על השגיאות בפרק "אני יכול להבטיח"
24/6/2012
נכתב על ידי שאול

וזאת, בהתעלמות מהבלבול המוחלט בנושא הנפקת אגרות חוב, וההבדל בינה ובין הדפסת כסף. למעשה, הבלבול של הכותב בנושא הזה כל כך יסודי, שקשה להבין מאיפה בדיוק הוא מגיע, והשרטוט שהוא מציע בעמוד 98 כולל משפטים כמו "בנקים בארה"ב מלווים לציבור כנגד ההשקעה באגרות חוב", משפט שאיך שלא הופכים אותו הוא נשאר גי'בריש פיננסי. אבל עכשיו - לטענות עצמן:

אחת הטענות התמוהות בפרק היא שממשלות המערב מימנו את מדינות הרווחה שלהן באמצעות אריבטראז' פיננסי על האג"ח של ממשלות ארה"ב: "מדינת הרווחה לוותה מאזרחיה כסף בריבית של 4% וכדי לשרת את חובה השקיעה בארה"ב תמורת ריבית מובטחת של 5%" (עמוד 97). ובכן, קדחת. הריבית על אג"ח אמריקאי לא נקבעת מראש, אלא בסוג של מכירה פומבית. אילו אכן היו פערים כאלה בריביות, הרי שסוחרים ממולחים היו פועלים מיד על פי הם, והיו גורמים לירידה של הריבית על אג"ח אמריקאי עד לגובה של 4%. יתר על כן, סדרי הגודל מופרכים. בואו נחשוב על מדינונת קטנטונת: ישראל. תקציב המדינה הוא בערך, ככה בשביל סדרי גודל, 50 מיליארד דולר. גירעון טיפוסי - נניח איפלו רק מיליארד דולר לשנה (שימו לב שזה כבר מניח ש 98% מהמימון איננו גרעוני, ולא קשור לארה"ב). הכל פה בבערך, בשביל סדרי גודל, כן? לא להתקטנן. נניח עוד שפער הארביטראז' היה חצי אחוז - וזו הנחה אמיצה מאד! פערי האריבטראז שעליהם פועלים סוחרי ארביטראז הם של מאיות האחוז בדרך כלל. אז כדי לממן גירעון של שנה אחת, ממשלת ישראל תצטרך לסחור באג"ח אמריקאי בערך של 100 מיליארד דולר לשנה. וזה ישראל! כדי שממשלות באירופה יוכלו לממן את הגירעון שלהם באמצעות ההליך הזה, שבאופן כללי לא ברור שהוא יכול להתקיים, היינו צריכים לראות ממשלות גרעוניות קונות עשרות טריליוני דולרים של אג"ח אמריקאי כל שנה. זה כמובן רחוק מאד מאד מלהיות המצב. המספרים שמובאים בספר לפיהן כלל ההחזקות של ממשלות זרות בכלל הנכסים האמריקאיים מסתכמת ב 12 טריליון, ולפחות חלקן להערכתי בידי ממשלות כמו ממשלת סין, שאינן גרעוניות כלל ולכן מבצעות השקעות בחו"ל, ובעיקר בארה"ב. בקיצור, הטיעון כולו מופרך כל כך, שקשה להבין איך אדם נבון מצליח לחשוב ולו לרגע שהוא סביר.
אבל הפרק רק מדרדר משם. אחרי שהכותב עושה עניין גדול ממה שנלמד בשיעור הראשון בכל מבוא למימון - זה שערך של מניה צריך לשקף את הערך החזוי של הכנסותיה (הכותב שוכח להוסיף הערך המהוון, אבל בואו לא נתקטנן) - הוא ניגש לתגלית מרעישה. מומלץ לשבת. יושבים? חברות יכולות להבטיח רווחים גבוהים, יותר ממה שהן אכן ירוויחו!! וכך הן יוכלו לגייס הון רב יותר מחברות ישרות. כתוצאה, כך הטענה, השוק "הפך משוק ריאלי לשוק של ציפיות".

הממ... רגע. האם הודעות של חברות על תחזיות הרווח שלהן הן לחלוטין cheap talk? מילים ריקות? הן יכולות להגיד מה שבא להן? אז למה שלא כל החברות יכריזו על רווחים מופרזים, וכך ה"יתרון התחרותי" של החברות המגזימות יעלם? ואם אכן מדובר במילים ריקות, מדוע המשקיעים טורחים בכלל להקשיב למה שהחברות מודיעות? יותר מזה, מדוע השינוי בא דווקא כשהוא בא (משנות השמונים לפי המחבר)? לפני חמישים שנה לא היה לחברות אינטרס לשקר בנוגע לרווחים החזויים שלהן? לא רק שהביסוס הלוגי של הטענה לא קיים, גם הראיות לביסוסה לא קיימות. דוגמא אחת ממקרה AIG, ואיזכור אגבי של מייקל מילקן אמורים כנראה להספיק. על סקירה - מה סקירה - איזכור חולף של ספרות הענק בתחום המימון שמתמודדת עם השאלות האלו ושאלות קשורות כמובן אין מה לדבר. חכו. הפרק עוד ממשיך להדרדר.

אחרי סקירה (דווקא נחמדה ומעניינת) של בועות הסטוריות, הבלבול חוזר. בעמוד 123, כשהוא מנסה להסביר למה לבנק המרכזי יש בכלל השפעה על הריבית במשק, הוא נותן הגדרה שגויה לחלוטין של דרישות הלימות הון, שהן לדעתו "שיעור של 9-12 אחוז מכלל הכספים שהבנקים מלווים, אותו הם חייבים להחזיק בהון ברמת סיכון משוקללת נמוכה מאוד. כלומר, באגרות חוב ממשלתיות". אוצ'. פשוט לא נכון. לא קרוב. לא ליד. לא בערך. שטות מוחלטת. (ראה הסבר כאן: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/220312_Behind_the_jargon_screen.aspx) וזאת, כזכור, לא טענה בשולי הדברים, אלא אחת מהסיבות המרכזיות שלטענת הכותב יש בכלל לבנק המרכזי השפעה על שער הריבית במשק. האמת כמובן היא שונה לחלוטין, ואפשר למצוא אותה בכל ספר מבוא. מומלץ.

וזה ממשיך עוד ועוד ועוד. שגיאות בסיסיות, ניתוח חפיפניקי שלא עומד אפילו בבדיקה מינימלית של סבירות, מסקנות פשטניות להחריד. פשוט כואב בעין. מזל שלפחות הטענה הכוללת של הספר אינה יומרנית כלל: תחזית לקריסת המערב ומות מדינת הרווחה. לא פחות.

אולי, רק אולי, במקום לבוז לכל הגמדים הטכנוקרטים במחלקות לכלכלה - והוא בז להם בכל ליבו ומדגיש זאת בספר הדגש היטב, טוב יעשה הסופר אם ינסה להכיר, ולו במעט, את מה שהם עושים. אולי הוא ילמד משהו, ואולי אפילו זה יעזור לו להימנע מטעויות מביכות.
 
 
 
 
מוקדש לשאול
25/6/2012
נכתב על ידי מאן דהוא

http://www.youtube.com/watch?v=oavMtUWDBTM
 
 
 
 
על תמ"ג
25/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לשאול, שוב בנחמדות ובסבלנות:

א. תמ"ג - אני שמח לראות ששבת בך מהטענה שתמ"ג מודד ערך מוסף והצלחנו להסכים על ההגדרה המקובלת.

אתה מציג דוגמה מעניינת (ארטיקים), שהיא סוג של הרמה להנחתה. במצב א', רווח גבוה ליצרני הארטיקים (נמכרים ארטיקים ב-35 שקל והרווח הוא 28 שקל), שעה שבמצב ב' השוק נפתח לתחרות ונמכרים ארטיקים ב-15 שקל והרווח הוא רק 5 שקל.

נניח בצד כרגע את החישוב המפוקפק שלך לפיו התמ"ג עלה (התמ"ג אינו מודד מספר יחידות שנמכרו אלא את ההוצאה לפי מוצרים סופיים שנמכרו - מה שמצביע על כך שירידה במחירים היא התפתחות שלילית במדידה תמ"גית) ונזכור רק כי במצב א' השקיעו אזרחים 35 שקל בקניית ארטיקים ואילו במצב ב' הם משקיעים רק 15 שקל. כלומר, נהננו כאן מתוספת כללית של הנאה לציבור (עוד שלושה ארטיקים) ומתוספת של 20 שקלים שהתפנו לצריכה אחרת, מה שמעניק הזדמנות נהדרת להכנסה ולרווח ליצרנים אחרים, שקודם לכן אולי הלכו בטלים.

נוסף על-כך, אני חושב שאתה מתעלם מהבחנה חשובה: טענתי כי רווח הוא העניין העקרוני - אבל לא טענתי שגובה הרווח חשוב. למעשה, רווח גבוה מאוד הוא כמעט תמיד סימן לתחרותיות נמוכה. משום כך הצבעתי על כך שצמיחה בהכנסות היא נתון בעל משמעות רק כאשר הצמיחה נעשית ברווח, ולא כאשר היא בהפסד.
 
 
 
 
על ארביטראז'
25/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

על ארביטראז' - פעם נוספת, אינך קורא בעיון את דברי ו/או אינך מבין כיצד מתנהלת כלכלה במציאות: כאשר האזרחים נכפתים לקנות במחיר מסוים (כפי שהראיתי, כך היה המצב רוב השנים) ולא ניתן להעביר את פערי הארביטראז' אליהם, פערי הרווחיות היחסית נשמרים.

לדוגמה, אם אזרח א' נדרש להשקיע את כספו בקרן פנסיה ממשלתית וליהנות מריבית של 2 אחוז, וקרן הפנסיה כפויה להשקיע את הכסף באג"ח ממשלתי ובמניות באותה מדינה - כי אז נוצר מצב בו מי שכן יכול להשקיע את כספו בארה"ב, למשל, גורף רווח מהפער. זה היה המצב ברוב המקומות עד אמצע שנות התשעים ובמקרים רבים גם אל תוך שנות האלפיים.

ובמקרה השני, אם אזרח א' נדרש להשקיע את כספו בקרן פנסיה ממשלתית וליהנות מריבית של 2 אחוז (כלומר, לפי תשלומי הפנסיה שהוא יקבל) וקרן הפנסיה חופשית להשקיע את הכסף כרצונה, אך אינה כפויה להגדיל את תשלומי הפנסיה, אין לה שום סיבה להעביר הלאה את רווחי הארביטראז'.

ובמקרה שלישי, לפי אותם תנאים, אך כאשר יש מידה מסוימת של תחרות בשוק, לקרנות יש סיבה להעביר לצרכן את פערי הארביטראז', אך אם יש רגולציה והגבלה המונעים כניסת מתחרים חדשים לשוק - וזה המצב ברוב המקומות - גם כאן תהיה העברת רווחי הארביטראז' חלקית.
 
 
 
 
על חוק סיי
25/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

שאול כתב:

המאמר שהבאת מפריך את הגרסא שלך לחוק סיי בצורה כל כך מובהקת. קרא שם את עמודים 2-4.



שאול - לא רק שקראתי את עמודים 2-4 - קראתי אפילו את המאמר כולו ואני ממליץ לך ולכולם לקרוא את המאמר בעצמם. מאוד מביך שאתה מנסה לייסרני על אי-קריאתו, שעה שלא קראת אותו בעצמך, כפי שאפשר יהיה להסיק בקלות מהדברים הבאים.

בעמוד 2 מציין הכותב כי "הדיוטות וכלכלנים רבים הגיעו למסקנה כי... [חוק סיי] אינו ישים עוד ביחס למציאות כי 'חוקי המשחק' השתנו." בהמשך המאמר, הוא מבאר כי לדבריו של סיי היו פרשנויות שונות ומבאר את סיי על רקע זמנו, מאלתוס ומבחין בין חוק סיי ל"חוק הוולגרי" שהוא פרשנות מוטעית וחלקית שלו.

קיינס, הוא מציין (עמ' 16) מצטט באופן חלקי את מיל ומכאן מגיע ל:

פירוש שגוי את חוק סיי כחוק הוולגרי. לכן, קיינס תוקף כאן רק את האפולוגיסטים הוולגריים (ובמשתמע, את האסכולה הקלאסית בכלכלה בכללה), שהעלו, לכאורה, את הטענה האבסורדית כי בזכות חוק סיי מקרים של שפל אינם אפשריים, וכי השוקים ינוקו מעודפים תמיד ובכל מקום במהירות.



והוא ממשיך (עמ' 21, אחרי הצבת ההקשר של השפל הגדול כדוגמה):

בהקשר זה, הדיון של קיינס בחוק סיי הוא טיעון איש קש קלאסי. הוא מתחיל בבלבול בין חוק סיי והחוק הוולגרי, ומכריז במפורש כי תנאים 1 ו-2 לא התממשו ולכן החוק אינו תקף. וכדי להוסיף עלבון לחבורה, הוא טוען במפורש בזכות שבירת שני התנאים בקריאה להתערבות ממשלתית נרחבת ומניפולציה באספקת הכסף, ואז מעיז ברוב חוצפה לטעון כי חוק סיי נכשל.



(תנאים 1 ו-2 מצוינים בעמ' 15). לסיכום (עמ' 22) הוא מגיע למסקנה כי גם מאלתוס וגם קיינס נאבקו באיש קש - גרסה מפושטת ושגויה שלו, הגורסת כי "אם חוק סיי נכון לא יתכן יצור-יתר" בלי לעמוד על הסיבות לקיום מצב כזה - סיבות שכבר סיי עמד על קיומן.

אשר לפרשנותך לחוק סיי - גם אתה דבק בפרשנות שסנפר מכנה "החוק הוולגרי." סיי אינו אומר שמצב של שפל לא ייתכן (טיעונך כי "סיי אומר שבהכרח, אם האופה רואה ירידה בביקוש למוצריו, הרי שהסנדלר יראה עלייה בביקוש. סך הביקוש, לפי סיי, לא יכול לרדת, כי 'היצע יוצר ביקוש' וכל זה."). סיי אומר כי מצב מתמשך וקבוע של שפל הולך ומחריף לא יתכן בשוק חופשי. זה לב הטיעון נגד קיינס (ונגד הגרסה שלך): בהצבת תנאי קש, החוק הופך לאיש קש.
 
 
 
 
עולם הפוך...
25/6/2012
נכתב על ידי שאול

לא חזרתי בי. ארבק, אורי. מבוא א. בטח שתמ"ג מודד ערך מוסף. יש שלוש דרכים למדוד תמ"ג: סך ההוצאה על מוצרים סופיים. סך הערך המוסף. סך ההכנסה הנובעת. הנה באנגלית:
http://en.wikipedia.org/wiki/Gross_domestic_product#Production_approach

ירידת מחירים היא אולי דבר רע במדידת תמ"ג, אבל המדד לרווחה הוא השינוי בתמ"ג ריאלי, לא בתמ"ג, ולכן ירידת מחירים היא, אם בכלל, דבר טוב.
ובדוגמא להלן לא יהיו לאזרחים 20 שח פנויים נוספים. כל גורמי היצור של המשק מועסקים בייצור ארטיקים בדוגמא.
רווח הוא עקרוני אבל לא גובה הרווח? מה זאת אומרת? אז מה מודדים?

סיי- אז עכשיו זה לא ההבחנה בין יצרן בודד לכלל היצרנים, אלא המשך של השפל. אני מסכים איתך על זה כבר מזמן. הנקודה שאני נכשל שוב ושוב להסביר היא שהקטע המרכזי של סיי הוא לא שיצרן, או כל היצרנים, שיראו ירידה בביקוש למוצריהם ייצרו פחות מהמוצר, מהר או לאט. אלא שאם מישהו רואה ירידה מישהו אחר, מתישהו, יראה עליה. אולי לא מיד. אולי זה ייקח זמן. הכל סבבה. גם למען הסר ספק, אני לא תוקף פה את חוק סיי, אני תוקף את ההבנה שלך את החוק. אבל לב הטיעון של סיי הוא לא על זה שמי שרואה פחות ביקוש ייצר פחות. הוא על זה ש(סבבה - בוא נוסיף לאורך זמן) הביקוש של מישהו אחר יעלה.

הטיעונים שלך על כל שארביטראז' לא היה אפשרי פשוט לא נכונים. היו אמנם מגבלות חשובות על קרנות מסוימות, אבל היה די והותר ועד קצת הון פנוי כדי לסגור פערי ארביטראז' קטנים ומתוחכמים בהרבה ממה שאתה מתאר. מה גם שלא צריך פה מערכת סופר מתוחכמת. יתר על כן, הסברתי שסדרי הגודל הדרושים הם מופרכים.
 
 
 
 
בקשר לסיי
25/6/2012
נכתב על ידי שאול

אשאל זאת כך יונית:
מצא לי ציטוט כלשהו, של אדם כלשהו, לפיו מוכר כלשהו (או מוכרים רבים, מה או לאט) ***לא*** ייצר פחות בתוגבה לירידה בביקוש למוצריו.

כי זאת בדיוק הנקודה שאני מנסה להעביר: מה שאתה טוען שהוא חוק סיי הוא לא חוק סיי. הוא עובדה שכולם כולם מסכימים לגביה. גם קיינס קשישא.
 
 
 
 
ולבסוף (כולל סיכום כללי)
25/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

ועניין אחרון (על הנושא הקודם דנו בעיון), של הלימות הון שאול כותב:

כשהוא מנסה להסביר למה לבנק המרכזי יש בכלל השפעה על הריבית במשק, הוא נותן הגדרה שגויה לחלוטין של דרישות הלימות הון, שהן לדעתו "שיעור של 9-12 אחוז מכלל הכספים שהבנקים מלווים, אותו הם חייבים להחזיק בהון ברמת סיכון משוקללת נמוכה מאוד. כלומר, באגרות חוב ממשלתיות"



הוא מפנה למאמר בו מוגדרת הלימות הון כך: "יחס הלימות ההון נוגע רק לשאלה מאיפה יבוא הכסף שהבנק יעשה בו שימוש לצורך הלוואות, ולא לשאלה לאן ילך הכסף... יחס הלימות ההון קובע איזה חלק מהערימה קיבל הבנק תמורת הבטחות לריבית קבועה מראש ואיזה קיבל תמורת מניות."

וזו, הרי אותה הגדרה עצמה. אני אומר שיחס הלימות הון היא שיעור מסוים של ההון (המכונה בז'רגון "הון ליבה") המוחזק ב"רמת סיכון משוקללת נמוכה מאוד" ואילו בהגדרה אליה מפנה שאול נאמר שיחס הלימות ההון מתייחס למקור הכסף ואיכותו ("איזה חלק מהערימה קיבל הבנק תמורת הבטחות לריבית קבועה מראש ואיזה קיבל תמורת מניות.").

אני ממליץ לך (שאול) כאן לעיין בדוחות של הבנקים. תחת "הון לצורך חישוב יחס ההון" (במינוחי בנק הפועלים, למשל, בדו"ח הרבעון הראשון שנת 2012) מוגדר הון הליבה (הון רובד 1 נקי, הון רוב 2 נקי) ואחר כך נמדד יחס ההון לרכיבי סיכון. מעמ' 106 ואילך נדונה השפעת ההוראות הרגולטוריות "בנושאי מדידה והלימות הון." בעמ' 114 עד 115 מפורט שיקלול סיכון האשראי, הקובע איזו חשיפת אשראי (סיכון) ייוחס לכל השקעה, וממנו ניתן לעמוד בעליל על המשמעות הקריטית של השקעה באג"ח ריבוני, שרמת סיכון האשראי שלו היא אפס. או, במלים אחרות, הלימות הון היא היחס בין הון קביל לצורך הכללה בהון ליבה חלקי הסיכון המשוקלל אל מול כלל האשראי.

לסיכום, הציטוט המלא של דברי מעמ' 123:

שנית, על בנקים פרטיים נאסר לטבוע מטבעות ולהנפיק כסף בעצמם, ועליהם להשקיע חלק נכבד מכספם בקניית אגרות־חוב ממשלתיות, בהתאם לדרישות 'הלימות הון' ― שיעור של 9-12 אחוז מכלל הכספים שהבנקים מלווים, אותו הם חייבים להחזיק בהון ברמת סיכון משוקללת נמוכה מאוד. כלומר, באגרות־חוב ממשלתיות.



זה תיאור מדויק, גם אם בשפה פשוטה, של המונח.

ובסיכום כוללני יותר: הטיעון שלי הוא כי הבחירה בתיאוריה כלכלית מסוימת מעוגנת באקלים פוליטי, בדרישות חברתיות ופוליטיות ובמפת מאזן הכוחות הפוליטי. מטיעון זה נובע כי ניתן יהיה לדבוק בתיאוריה כלכלית שאינה עומדת במבחן המציאות, כל עוד היא מועילה מבחינה פוליטית וחברתית לדבקים בה. לכן, כך אני מבאר, ניתן להסביר על נקלה את האופן בו המוניטריזם הפך לזרם השליט מאמצע שנות השבעים, כשאנשיו הם בעליל אותם אנשים שכמה שנים קודם היו קיינסיאנים מובהקים. מאותה סיבה, אני טוען, דבקים עד היום ראשי הבנקים המרכזיים בשיטות מקרו-כלכליות שאינן יוצרות מצע כלכלי בן-קיימא.


הטיעון של שאול הוא כי תיאוריות כלכליות עולות ויורדות בהתאם לערכן האינטרינסי (כלומר, הכוח ההסברי שלהן). וכי מי שטוען כי התיאוריות א) אינן עומדות במבחן מעשי. ו-ב) כי המשך הדבקות בהן נובע מסיבות פוליטיות שוגה באופן עקרוני וחוטא ביומרה שאינה ממין העניין. או, בניסוח אחר, מי שאינו מקבל את עקרונות היסוד של הקיינסיאניות אינו רשאי להמשיך לדון בנוסחאות המבוססות עליהן ומי שאינו רוצה לדון ב"נוסחאות" אינו יכול לדון בנושא כלל. לכן, טיעוני דינם להיפסל או על רקע זה שאיני מכיר את מונחי היסוד (ולכן אני נאבק, כביכול, באנשי קש) או על רקע זה שאני מתיימר לטעון כי תיאוריה מסוימת מקובלת מטעמים חברתיים, אנושיים ופוליטיים, שעה שזו חוצפה להתיימר לטעון כך.

או, אם להתיק את הדברים לתחום חקר אחר, אם אטען כי האסטרולוגיה אינה מניבה ניבויים בעלי ערך כי לתנועת הכוכבים הרחוקים מאיתנו השפעה קלושה בלבד על אנשים על כדור הארץ, ואטען כי הפופולריות הנמשכת שלה אינה קשורה למידת תקפותה אלא לסיבות חברתיות ואנושיות, יבוא שאול כוכבי, נאמר, ויטען כי מי שאינו בקי בעליית פלוטו באופן ובירידת צדק על קו הרקיע, נאמר, ואינו מבין עד כמה אנשים סבורים שאסטרולוגיה מנבאת עבורם במדויק את העתיד, נגיד, אינו יכול לטעון כי האסטרולוגיה אינה תקפה.

מכאן, כך אני סבור, מתקפתו של שאול בטענה כי איני מכיר את מושגי היסוד (הקורא מוזמן לשפוט בעצמו) וכי יש יומרה בלתי מתקבלת על הדעת בעצם העלאת הטענה כי תיאוריות מסוימות התקבלו או נדחו לא על בסיס ערכן אלא על בסיס האופן בו הן משרתות את החברה, הציבור ונפש האדם.
 
 
 
 
וההסברים שלך הם לא תיאוריה כלכלית?
25/6/2012
נכתב על ידי שאול

בוודאי שהם כן. יש לך תיאוריה של מה גרם למשבר. יש לך תיאוריה בנוגע לדרך "הנכונה" למדוד תמ"ג. יש לך בספר ים של תיאוריות.
ההבדל היחיד בינך לבין כלכלנים אחרים שאתה מסתלבט עליהם הוא שהתיאוריה שלהם טובה (לא בהכרח האמת כולה, אבל כן עם סטנדרטים אינטלקטואליים), עמדה בפני הרבה בעיטות לגלגלים, וכו', ושלך מבוססת בעיקר על אי הבנה של מושגי יסוד.

הלימות הון - לא. מה שאתה אומר בציטוט להלן הוא שמתוך כלל הלווואות שהבנק נותן הוא צריך להלוות 9-12 אחוז לממשלה. זה לא נכון באופן כללי,, ובוודאי לא קשור להלימות הון. מה שהלימות הון אומרת זה שמתוך כלל המקורות שמשמשים את הבנק לתת הלוואות, 9-12 אחוז צריכים לבוא מבעלי מניות.

ואגב, אסטרולוגיה זו אכן אנלוגיה נהדרת. כשאני מביט במאמין הטיפוסי באסטרולוגיה או בכלכלן הטיפוסי באקדמיה אני רואה אכן דמויות דומות להפליא. אותם סטנדרטים של יושרה. אותה מערכת ממסדית שדורשת ראיות וקוהורנטיות לוגית. הכל אותו דבר. בול.
 
 
 
 
ולמען הסר ספק
25/6/2012
נכתב על ידי שאול

"או, בניסוח אחר, מי שאינו מקבל את עקרונות היסוד של הקיינסיאניות אינו רשאי להמשיך לדון בנוסחאות המבוססות עליהן ומי שאינו רוצה לדון ב"נוסחאות" אינו יכול לדון בנושא כלל."

לא. לא. לא. ושוב - לא!

יש הרבה אנשים שדוחים מכל וכל את העקרונות הקיינסיאנים. הנה שני חתני פרס נובל, ומגדולי הכלכלנים של המאה העשרים פלוס עשרים ואחת, שניים מהכלכלנים שאני מעריץ אמרו כך על הקיינסיאניזם:
That these predictions were wildly incorrect and that the doctorine on which they were based is fundumentally flawed are now simple matters of fact"

http://www.bos.frb.org/economic/conf/conf19/conf19d.pdf

יותר דחיה מזה? ויש לי את מלא ההערכה לטיעון שלהם. אני גם מקבל חלקים גדולים ממנו. איך אפשר שלא? עובדות הן עובדות.
זה רק אתה שמפנטז על דיסיפלינה שהיא עבד לקיינסיאניזם מיושן, ומסרבת להכיר בקשיים שבו. אסטרולוגיה שכזו. לא מיותר להזכיר שספרי הלימוד שכתבו סרג'נט ולינדקויסט, ולוקס וסטוקי (שני ספרים נפרדים) הם היום הסטנדרט כמעט בכל תכניות הדקוטורט - אם לא בכולן ממש.

בניגוד לחברים לוקס וסרג'נט , הטיעון שלך לא רק בור בנוסחאות, או בהסתעפויות, או באותיות הקטנות - אלא הוא נשען על אי היכרות עם לב ליבת אמצע הנושא. יותר מזה - הוא נשען על אי היכרות עם זה שהטיעון שאתה מעלה עצמו - אותו הטיעון ממש, היה במרכז של עשייה אינטלקטואלית אדירה. הוא היה הנושא של לפחות חמישה פרסי נובל (וכנראה יותר משהו כמו שבעה)! איך אפשר להעלות את הטיעון הזה כאילו הוא איזה תגלית מרעישה, משהו שכולם התעלמו ממנו, כשבדקו אותו כל כך לעומק?
איך אפשר לטעון כלפי הדיסיפלינה שהיא מסרבת לפקוח עיניים כלפי הבעיות בקיינסיאניזם כשעוד ועוד פרסי נובל (שלא לדבר על שאר כיבודים כמו סתם קביעות בהארווארד נניח) מוענקים לכלכלנים שכל מחקרם מוקדש למציאת הבעיות והפרכות בקיינסיאניזם?

אומר זאת בזהירות על הכלכלנים באקדמיה - בויכוח בינם ובינך, לא הם אלו שהלכי רוח מקדיחים את הקדירה האינטלקטואלית שלהם.
 
 
 
 
שאול, שוב אתה צודק - וטועה
25/6/2012
נכתב על ידי focus

תראה מה כתבת לרדלר על הלימות הון:

"הלימות הון - לא. מה שאתה אומר בציטוט להלן הוא שמתוך כלל הלווואות שהבנק נותן הוא צריך להלוות 9-12 אחוז לממשלה. זה לא נכון באופן כללי,, ובוודאי לא קשור להלימות הון. מה שהלימות הון אומרת זה שמתוך כלל המקורות שמשמשים את הבנק לתת הלוואות, 9-12 אחוז צריכים לבוא מבעלי מניות".

לא שכחת כאן משהו קריטי, שאול? משהו שאתה ואני כבר נגענו בו בדיון קודם? בוא נתעמק שוב במשפט הרלוונטי מתוך דבריך:

"מה שהלימות הון אומרת זה שמתוך כלל המקורות שמשמשים את הבנק לתת *הלוואות*, 9-12 אחוז צריכים לבוא מבעלי מניות".

האם כאשר אתה אומר "הלוואות" אתה מתכוון גם להלוואות שהבנק נותן לממשלה, על ידי כך שהוא קונה אגרות חוב שלה? מדוע שכחת לציין שההגדרה שנתת להלימות ההון נכונה רק אם מניחים שהלוואות לממשלה אינן הלוואות? האם ניסית לחשוב על השפעות אפשריות של הפטור שמקבלות הלוואות לממשלה מדרישת הלימות ההון?

כאשר אתה "שוכח" מכל העניין אתה בעצם ממשיך את הבלבול של אדמתי וחברים בין הלימות ההון כפי שהם היו רוצים שהיא תהיה ובין מה שהיא בפועל.

ואתה גם מחמיץ את גרעין האמת בדבריו של רדלר לגבי הלימות ההון (שאכן אינם מדוייקים, לעניות דעתי).
 
 
 
 
צודק
25/6/2012
נכתב על ידי שאול

בלהט הקרב, וכל זה. אתה יודע. בכל מקרה, היה מקום לציין את זה. כאשר הבנק מלווה לממשלה התמהיל של המימון לצורך ההלוואה הוא שונה.

עדיין - בעוד הדברים שלי לא היו מדויקים, הדברים של אורי פשוט לא קשורים לנושא. לצורך הבהרת חוסר הדיוק של אורי, ההגדרה ה-אמנים לקויה, שהשתמשתי בה, מבהירה את העיקרון.
 
 
 
 
תסביר לי אתה פוקוס
25/6/2012
נכתב על ידי שאול

מה גרעין האמת בהגדרה של אורי? איך היא מתיישבת עם האמירה הזו של אדמתי וחברים (עמוד 10):

"In fact, capital requirements address how banks are funded, not what assets they invest in or hold"

איך אפשר להיות יותר מפורש מזה? הלימון הון לא קובעת לבנקים איזה נכסים להחזיק, בטח שהיא לא קובעת להם להחזיק 9-12 אחוז אג"ח ממשלתי.

https://gsbapps.stanford.edu/researchpapers/library/RP2065R1&86.pdf

אולי למשקולות יש השפעה על הרכב תיק הנכסים האופטימלי של הבנק - אבל זו השפעה קטנה בשוליים. מה שבטוח אין שום פרשנות לפיה הלימות ההון דורשת מהבנק להחזיק 9-12 אחוז מתיק הנכסים שלו באג"ח ממשלתי. או להחזיק אג"ח ממשלתי כנגד (מה זה בכלל?).

תסביר לי. מה גרעין האמת? אני מקשיב.
 
 
 
 
ואם כבר טרול - אז עד הסוף
26/6/2012
נכתב על ידי שאול

קראתי את הערך שלך על תמ"ג - ושוב, התגובה העיקרית שלי היא "איפה להתחיל?".

תמ"ג הוא לא "מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים במהלך תקופה נתונה." תמ"ג הוא שם של מדד לרווחה. ככזה, מובן מאליו שמטרתו העיקרית היא למדוד צריכה של מוצרים ושירותים סופיים, שירותי ממשלה, והשקעה - שמשמעה ויתור על צריכה היום לטובת הגדלת הצריכה בעתיד (ויש הרבה ספרות על הבעיה של "ספירה כפולה" בנושא הזה). זו הסיבה שתמ"ג לא סופר מוצרי ביניים, ולא חיסכון. זו - ולא הקשקשת האיומה על קייניאניזם בערך המבולבל הזה, עם כל הכבוד למאור הגדול ולדימיר קראוס, והמאמר שכתב בהיותו תלמיד דוקטורט באוניברסיטת פדבורן.

הערך הזה של תמ"ג כל כך מופרך, וכל כך ברור שנכתב על ידי מי שאין לו מושג מה זה תמ"ג, שפשוט קשה לקחת אתך ברצינות אחרי שקוראים אותו. נורא לא נעים.
 
 
 
 
חזרתי
27/6/2012
נכתב על ידי focus

שאול,

קודם כל, אני לא מוצא צורך ליישב את דבריו של אורי עם המשפט של אדמתי, משום שהמשפט של אדמתי שגוי. כדי שיהיה נכון עליה/ך להחליף את המלה קפיטל במלה אקוויטי.

מבחינה פרקטית דרישת הלימות ההון המשוקללת היא צוואר הבקבוק מספר אחת ליכולת של הבנקים להעניק הלוואות (עד כמה שהבנתי).

בדיון שניהלנו על המאמר של אדמתי וחברים ציינתי שהפטור שניתן לאג"ח ממשלתי מיחס הלימות ההון המשוקללת משפיע על המכנה של היחס ולא על המונה, ונחפזתי להסיק מכך שהאפקט של הפטור אמור להיות קטן יחסית.

עכשיו אני חושב שטעיתי. נראה לי שבזכות הפטור הבנק מסוגל לממן קניית אג"ח ממשלתיות באמצעות חוב, בלי קשר להון העצמי. למשל, תגיד לי מה לא בסדר בבנק החביב שלהלן.

התחייבויות: 85 פקדונות הציבור, 15 הון עצמי
נכסים: 10 מזומן, 50 אג"ח ממשלתי, 40 הלוואות לעסקים

הלימות הון משוקללת: 15 חלקי 40 שווה 37.5%. עובר בקלות.
יחס רזרבה: 10 חלקי 85 שווה מעל 11%. עובר.

הרי לך תיווך אשראי עוקף הלימות הון, בארגון הממשלות - מכיסי האזרחים לכיסי... הממשלות. גרעין של אמת - או לא?
 
 
 
 
תיקון
27/6/2012
נכתב על ידי focus

התכוונתי לבנק עם מאזן בכיוון הזה:

התחייבויות: 98 פקדונות הציבור, 2 הון עצמי
נכסים: 10 מזומן, 75 אג"ח ממשלתי, 15 הלוואות לעסקים

הלימות הון משוקללת: 2 חלקי 15 שווה יותר מ-13%. עובר.
יחס רזרבה: 10 חלקי 98 שווה מעל 10%. עובר.

75% מהכסף ניתן כהלוואה לממשלות!

(דוגמה מוקצנת. הכוונה היא להמחיש שבזכות הפטור אין מגבלה רגולטיבית אפקטיבית להלוואה של הבנק לממשלות - לפחות לא שני היחסים הנ"ל).
 
 
 
 
אם טעיתי - נא להאיר עיני בנימוס...
27/6/2012
נכתב על ידי focus

תודה
 
 
 
 
לא הייתי אומר טעות, פשוט לא ברור מה הדוגמא באה לומר
27/6/2012
נכתב על ידי שאול

השאלה החשובה היא לא איזה מאזן אפשר ליצור, אלא איזה מאזן סביר שיווצר במציאות.
בנק ייתן הלוואות (יקנה נכסים) שכדאי לו לתת.
הרכב המימון שנדרש לקניית הנכסים יכול להשפיע על איזה נכסים כדאי לבנק לקנות באופן הבא: מכיוון שחוב של הבנקים מבוטח (באופן מפורש או מובלע) על ידי הממשלה, הריבית שהם משלמים על החוב נמוכה מעט מריבית שיווי משקל. זה, וכמה שיקולי מיסוי. הם שיקולים קטנים מאד. נכון שאג"ח ממשלתי הופך להיות טיפה יותר כדאי בגלל שאפשר לממן אותו יותר באמצעות חוב, אבל זה הבדל באמת קטן. בדוגמא שלך, נניח שנבטל לחלוטין את ההבדל בדרישות ההון - כמה פחות אג"ח ממשלתי הבנק יקנה?
דרישות הלימות ההון הן לא צוואר בקבוק. אם יש הלוואה כדאית - מה עוצר את הבנק מלגייס הון מניות כדי לממן את ההלוואה?

בכל מקרה - זה לא הדיון. הדיון הוא בשאלה האם יש משמעות כלשהי לאמירה "הבנק מלווה לציבור כנגד אג"ח ממשלתי". ואין שום משמעות לאמירה הזו. כלום. בובקס.
 
 
 
 
חשוב על זה כך:
27/6/2012
נכתב על ידי שאול

מה ניתן ללמוד מבנק עם מאזן כזה:

התחיבויות: 98 הון עצמי. 2 פקדונות הציבור.
נכסים: 10 מזומן, 85 הלוואות לעסקים. 5 הלוואות לממשלה.

עומד בכל דרישות הרגולציה, כמעט בלי הלוואות לממשלה. נו? אז מה למדנו? כלום. זה סתם בנק מופרך. למה זה צד ההתחיבויות שלו? למה זה צד הנכסים? זה יכול להיות - אבל האם יש סיבה שזה יהיה?

עיקרון טוב להתחיל איתו את הדיון הוא שהבנק יתן הלוואות שמשתלם לו לתת, ולצורך כך יגייס הון או פקדונות לפי דרישות הרגולציה. חוץ מתמריץ באמת לא גדול לקנות יותר אג"ח ממשלתי שמאפשר לבנק לקבל יותר סבסבוד (בצורת ערובה לא מפורשת לחוב), הרגולציה פשוט לא כל כך משפיעה על איזה נכסים כדאי לבנק לקנות ואיזה לא.

ובגלל שאני קרציה נזכיר - עדיין אין שום משמעות למונח "להלוות כנגד אג"ח". התמונה כאילו הבנק צריך "לשמור בכספת אג"ח ממשלתי" באחוז מסוים מכל הלוואה שהוא נותן לעסקים היא פיקציה. אין דבר כזה. בלבול מושגים מוחלט.
 
 
 
 
חזרתי
28/6/2012
נכתב על ידי י.ד.

נראה לי שאול, שאורי מדבר על ריבית ריאלית שונה בין הארצות. זה לא עוזר לטיעון שלו, בעולם של תנועות הון חופשיות ושער חליפין משתנה שער הריבית הריאלית בעולם צריך להיות שווה. בכלל נראה לי שהגורם שמחזיק את האג"חים האמריקאיים הן בעיקר מדינות בעלות שע"ח קבוע המייצאות לארה"ב אשר כתוצאה מכך הצטברו אצלן הררי דולרים, ולא מדינות רווחה מהסוג שאורי תיאר. בדיקה פשוטה של הרכב המדינות המחזיק אג"חים יבהיר זאת בקלות.

עוד נקודה נראית לי היא שהעיקר בדברים שלך אורי זו שאלת הצמיחה ברת קיימא כפי שאתה עצמך ציינת. אפשר להיכנס לחוב אם תייצר לאחר מכן דברים שימכרו. זה סוג אחד של חוב המוסב לצורכי השקעה. סוג שני זו משכנתא. אתה משפר את רמת החיים שלך בהווה תוך שיעבוד העתיד.

ממשלה לרוב מערבת את שתי הסוגים. יש הוצאה ממשלתית שהיא סוג של השקעה (ביטחון, מערכת משפט, כבישים, חינוך) ויש הוצאה ממשלתית שהיא סוג של משכנתא כמו תשלומי רווחה וכדומה, המסתמכת על כך שהמערכת הכלכלית של המדינה, בדומה לפרט תרוויח מספיק בעתיד כדי להחזיר את החובות. ונראה לי שהטענה שלך היא שבמדינת רווחה ישנה הטיה לטובת הוצאות המשכנתא באופן שסופו להביא לפשיטת רגל של המדינה בדיוק כמו שפרט המוציא יותר מידי בהווה יפשוט את הרגל ויהי מה.

הערה אחרונה, העובדה שהוצאות מסוימות של המדינה הן השקעה לא אומר שהמדינה היא משקיע טוב. למעשה בחינוך ובתחומים אחרים סביר להניח הפוך אך עדיין מדובר בסוג של השקעה.
 
 
 
 
פערים שבער ריבית ריאלי יכולים להתקיים
28/6/2012
נכתב על ידי שאול

יש על הנושא ספריות שלמות. האם אלו פערי סיכון? חיכוכים בשוק האשראי? הרבה דברים.

אבל הטענה שממשלות המערב מימנו את מדינת הרווחה באמצעות ארביטראז' בין האג"ח שלהם לאג"ח אמריקאי היא, בז'רגון המקצועי, מונפצת מהתחת. לא סביר ברמה התיאורטית, ובטח שלא מסתדר ברמת סדרי הגודל הדרושים. אפילו אם מגבלות רגולטוריות הקשו רמה משמעותית על הארביטראז' על ידי גורמים פרטיים - מה שנראה בלתי סביר בעליל, כדי לממן גירעון צנוע של שניים שלושה אחוזי תוצר, כל ממשלה בינונית ומעלה באירופה הייתה צריכה לסחור כל שנה ביותר אג"ח אמריקאי ממה שמחזיקים עכשיו כל הזרים ביחד.

כל השאר - אולי. לא יודע.
 
 
 
 
חוק סיי, אחרון ודי
29/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר


חוק סיי, אוף נוסף.

שאול כתב:

הקטע המרכזי של סיי הוא... שאם מישהו רואה ירידה מישהו אחר, מתישהו, יראה עליה.



כך כותב סיי:

ניתן לראות, יתר על כן, כי באותו רגע שמוצר אחד סופג הפסד, מוצר אחר נהנה מרווח עודף. ומאחר שרווח כזה פועל כתמרוץ חזק לקידומו של מוצר מסוים זה, יש צורך באמצעים אלימים, או בסיבה יוצאת מן הכלל, בתהפוכה פוליטית או טבעית, או ברדיפת הבצע או הבורות של בעלי הסמכות, להנציח מחסור זה מצד אחד ואת העודף מצד שני. ברגע שהסיבה למחלה פוליטית זו מוסרת, אמצעי הייצור חשים דחף טבעי לזרום אל הערוצים שהתפנו, ומחדשים את המלאי והפעילות בתחום. סוג אחד של ייצור יעלה על האחר ומוצריו יהיו זולים יותר באופן דיספרופורציונלי רק במקרים נדירים מאוד אם הייצור חופשי.



כלומר, סיי טוען כי מצב בו ירידה בביקוש אצל יצרן אחד מובילה לעודף ביקוש אינו מתקיים לאורך זמן בשוק חופשי. או, כפי שאמרתי במקור (ואני מצטט את עצמי מנקודה קודמת בדיון:

אני מסביר בספר כי הטיעון של סיי הוא: "כי לא ייתכן מצב כללי ומתמשך של ייצור יתר." ואז אני חוזר ואומר כי סיי שולל "אפשרות של ייצור יתר כללי ומתמשך" ואז אני אומר כי סיי מדבר על "מנגנון תיקון מובנה, המונע ייצור יתר כללי ומתמשך" ומסכם כי סיי אומר לא "לשינוי מתמשך בייצור ובהיצע." מה מכל זה רומז לך שאני מדבר על מקרה פרטי של יצרן, שבו כמובן ייתכן מצב של ייצור־יתר? הרי כל רעיון החוק הוא שטעויות תיתכנה והן אף סבירות ביותר - אלא ששגיאה כללית ומתמשכת אינה אפשרית.

 
 
 
 
לי.ד.
29/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

לי.ד.,

מתוך כוונת מכוון התעלמתי ממדינות כמו סין, המחזיקות הררי אג"חים - הטיעון שלי נוגע לאופן מימון החוב המתגלגל של מדינות במערב ועיקרו הוא הרעיון שלי כי ארצות הברית הפכה זירה אליה הוזרמו כספים בהבטחה, כביכול, להחזר טוב יותר. כדאי לזכור שתי עובדות חשובות:
א. ההשקעה עליה אני מדבר אינה רק (או אפילו בעיקר) באג"ח ממשלתיות בארה"ב אלא בחברות ובמניות בארה"ב - זה הנושא העיקרי של פרק המשנה בספר בו מדובר.
ב. הארביטראז' הוא "מליח אדום" קלאסי - אין לו שום נגיעה לענייננו: ארביטראז' נוגע להבדלי מחיר בין מוצרים זהים (לדוגמה, בושל חיטה במקום א' לעומת מקום ב'). הוא כלל לא רלוונטי למוצרים שונים.
ג. הגבלות ההשקעה היו משמעותיות מאוד לאורך רוב התקופה.
 
 
 
 
תמ"ג, אחרון ודי
29/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

הדיון על תמ"ג עבר מתחום המגוחך לתחום הבלתי נעים, לטעמי.

שאול החל בטענה א) "הייתי עומד על כך שאורי לא יודע כיצד מחושב תמ"ג. תמ"ג הוא לא כלל המחזור, אלא כלל הערך המוסף. כלומר, עבור כל בית עסק - סך המכירות ***פחות סך הקניות***."

ועבר לטענה ב') "תמ"ג אכן מודד את כל המוצרים והשירותים הסופיים בשנה במשק...." אבל הוסיף את הטענה כי התמ"ג אינו מדידה של ערכים כספיים אלא של יחידות או משהו כזה (ולפיכך, מצב בו יש ירידה במחיר של ארטיק מ-10 שקל לשקל וחצי, עם עליה של 30 אחוז במכירות מבטאת "בתמ"ג: עלייה של 30%")

והמשיך לטענה ג) "בטח שתמ"ג מודד ערך מוסף. יש שלוש דרכים למדוד תמ"ג: סך ההוצאה על מוצרים סופיים. סך הערך המוסף. סך ההכנסה הנובעת." (היינו, כהגדרת שאול, "עבור כל בית עסק - סך המכירות ***פחות סך הקניות***")

וסיים, לפי שעה, בטענה ד) "תמ"ג הוא לא 'מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים במהלך תקופה נתונה.' תמ"ג הוא שם של מדד לרווחה." (הוא גם הוסיף את הטענה ש"המדד לרווחה הוא השינוי בתמ"ג ריאלי, לא בתמ"ג, ולכן ירידת מחירים היא, אם בכלל, דבר טוב").

די ברור, בשלב זה, ששאול אינו מכיר את המונח (אם כי הדבר אינו מפריע לו לטעון כי הגדרת תמ"ג אצלי היא עניין "כל כך מופרך, וכל כך ברור שנכתב על ידי מי שאין לו מושג מה זה תמ"ג, שפשוט קשה לקחת אתך ברצינות אחרי שקוראים אותו. נורא לא נעים" - מה שנקרא, הפוסל במומו).

כדי לנקות את פני השטח, נתחיל בהגדרה שלי למונח תמ"ג:

תּוֹצָר מְקוֹמִי גָּלְמִי (תמ"ג) הוא מונח כלכלי המציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים במהלך תקופה נתונה. נתונים אלו מבוטאים במונחים של כסף.



ונמשיך בהגדרה באנציקלופדיה בריטניקה:

"[תמ"ג הוא] מונח כלכלי המציין מדידה של ערך השוק הכולל של הסחורות והשירותים שיוצרו בשטח טריטוריאלי מסוים במהלך תקופה נתונה"



ונקנח בהגדרת אינבסטופדיה:

[תמ"ג הוא]: הערך הכספי של כל המוצרים הסופיים הערך הכולל של הסחורות והשירותים המיוצרים על-ידי כלכלתה של מדינה במהלך תקופה נתונה.



הווה אומר, הגדרתי זהה, במהותה, לזו של בריטניקה ואינבסטופדיה (או של כל מקור אחר, למען האמת).

נותרה רק שאלה פתוחה אחת והיא "כלל הערך המוסף" המסתורי, שלדעתו של שאול מציין את "סך המכירות פחות סך הקניות." בסיבוב האחרון, הפנה שאול לסוג מדידה של תמ"ג האומד גם את מחירי מוצרי הביניים ואת המחיר של המוצר לצרכן ומפחית את מחירי מוצרי הביניים מהסך הכל. זה עדיין לא קשור למה ששאול חושב (אולי) שזה קשור אליו. למיטב ידיעתי, מכל מקום, השיטה הזו אינה משמשת בשום מקום - המדידה היא תמיד (שוב, למיטב ידיעתי) של מוצרים סופיים.
 
 
 
 
הלימות הון - אולי פעם שלישית - גלידה
29/6/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

הלימות הון - פעם שלישית (דומני) ואחרונה, והפעם בפירוט רב יותר, שכן הנושא מורכב ולא כל כך נהיר, מסתבר.


נחזור לבסיס, הלימות הון, בהגדרה מוכרת, היא היחס שבין ההון העצמי של הבנק לבין מרכיבי הסיכון בתיק האשראי של לקוחותיו. בנק הפועלים, מגדיר זאת "רמת ההון הנאותה הנדרשת בגין הסיכונים השונים אליהם חשוף הבנק..." ואילו בנק ישראל גורס כך: "הלימות הון משמעותה גודלו והרכבו הראוי של הון הבנק ביחס לפרופיל הסיכונים שלו."

אני מקווה שבכך צלחנו את המכשול הראשון.

ההבדל הקל בין ההגדרה הראשונה, הכללית, לשתי האחרות הוא שהאחרונות מתייחסות בצורה מפורשת ל"הלימות הון רגולטורית" בה הרכיבים מחושבים ומשוקללים לפי הוראות בנק ישראל, בהתאם לכללי הסיכון המשוקלל הנקובים בבאזל 2 ובאזל 3.

כדי לבאר, ניקח לדוגמה את מאזני בנק הפועלים. הון המניות שבידי הבעלים בבנק הפועלים הוא כ-8.262 מיליארד שקל והעודפים הם כ-16 מיליארד, מה שמביא את הון הליבה רובד 1 שלו לכ-24.4 מיליארד שקל.

לבנק מאזן כולל (כלומר, אשראי כולל של כ-350 מיליארד שקל). אם נחלק את כלל ההון המיוחס לבעלי המניות באשראי יצא ששיעורו 6.9 אחוז - אך הבנק מכריז על יחס בין הון ליבה לרכיבי סיכון של 8.2 אחוז. כלומר, הוא מכריז שמשקל כלל הסיכון המשוקלל שלו באשראי ערכו 298 מיליארד שקל בלבד.

הסבר לפער בין שני הערכים ניתן למצוא בעמ' 188 של הדו"ח, תחת הכותרת "הלימות הון בנתוני המאוחד." שם מבואר כי היתרות המשוקללות של נכסי סיכון מסתכמות ב-298.4 מיליארד שקל.

מה פשר הפער? הסברו נמצא בהרכב תיק האשראי: כל האשראי מחושב לפי רמות סיכון משוקלל שונות, בהתאם לטיבו. סעיף 54 להוראת הניהול הבנקאי התקין קובע כי תאגיד בנקאי יכול לראות חשיפה לממשלת ישראל ולבנק ישראל כבעלת משקל סיכון 0 (ראו פרטים כאן). מכאן נובע כי ככל שהבנק מחזיק בנתח אשראי גדול יותר באגרות חוב ממשלתיות, כך קטן סיכון האשראי שלו (תוכלו לראות על-כך הערה בעמוד 117).

המשמעות של כל זה היא, כפי שכתבתי, כי על הבנקים "להשקיע חלק נכבד מכספם בקניית אגרות־חוב ממשלתיות... [הם צריכים להחזיק] שיעור של 9-12 אחוז מכלל הכספים שהבנקים מלווים... בהון ברמת סיכון משוקללת נמוכה מאוד. כלומר, באגרות־חוב ממשלתיות." במקרה של בנק הפועלים, הוא מחזיק 28.3 מיליארד שקל באגרות חוב של ממשלת ישראל (ערך מאזני).

[הערה: תרתי נואשות אחר מדריך לאופן בו נדרשים הבנקים להחזיק את ה"עודפים" שלהם - שכן אין שום טעם להחזיקם במזומן. לא צלחה דרכי ולכן איני יודע אם ובאיזו מידה יש חפיפה בין העודפים לבין הנתח המוחזק באג"ח]

עתה, נדמיין שני מקרים כדי להבין איך "כפיית" ההשקעה הזו עובדת: מקרה ראשון בו בנקים נדרשים להחזיק בהון ששוויו 10 אחוז מערך סיכון האשראי המשוקלל. לצורך הפישוט, נניח כי לבנק א' יש 20 מיליארד שקל בהון מניות ובמזומן וסך כולל של אשראי של 300 מיליארד שקל. נניח כי יש שני סוגים של השקעה: נדל"ן מסחרי ואג"ח. הסיכון של הנדל"ן הוא 0.8 ואילו של האג"ח הממשלתי הוא 0.

בנק א' מלווה 200 מיליארד שקל לנדל"ן מסחרי וב-100 מיליארד שקל קונה אג"ח ממשלתיות. הסיכון המשוקלל שלו הוא, לפיכך 160 מיליארד שקל. מאחר וההון שלו הוא 20 מיליארד שקל, יש לו 4 מיליארד שקל בהם הוא יכול להשתמש כדי לחלק דיווידנד לבעלי המניות או לקנות זהב או להלוות 50 מיליארד שקל לנדל"ן מסחרי.

עתה, נניח כי המדינה הגדילה את הדרישות ל-15 אחוז. כלומר, הבנק יכול לעשות אחד משני דברים: א) להגדיל את ההון העצמי שלו. ב) לשפר את הלימות ההון הרגולטורית שלו באמצעות שינוי תמהיל האשראי.

במקרה שלפנינו, הוא יכול להוסיף עוד 4 מיליארד שקל להון העצמי שלו - לדוגמה, באמצעות המנעות מחלוקת דיבידנד - או להפחית 33.5 מיליארד שקל מתיק הנדל"ן המסחרי שלו לטובת קניית אג"ח ממשלתיות.

אני מקווה שהאופן בו שינוי הדרישות הרגולטוריות להלימות הון משפיע על תמהיל האשראי של הבנקים ברור עתה.

===========

נדרשת הבהרה נוספת. הדברים בעמ' 123 של ספרי אינם באים בחלל ריק, כמין הסבר כללי להלימות הון - הם מבארים מדוע יש לבנק המרכזי עצמה כה רבה בהשוואה לבנקים. הפסקה נשואת הוויכוח אומרת כי "על בנקים פרטיים נאסר לטבוע מטבעות ולהנפיק כסף בעצמם" וכי הם נדרשים להשקיע חלק נכבד מהונם בקניית אג"ח ממשלתיות, וכי דרישה דומה חלה על " קרנות פנסיה וחברות ביטוח." כלומר, הרעיון הבסיסי הוא שלבנק המרכזי כוח רב מלבנקים הפרטיים במובן זה שהוא יכול להכתיב להם, גם ישירות וגם בעקיפין, איך להשקיע את כספם ובין השאר, לאכוף עליהם בפועל לקנות אגרות חוב ממשלתיות.
 
 
 
 
הבהרות תמ"ג
29/6/2012
נכתב על ידי שאול

אין לכחד - בשצף הקצף של התגובות דברי נראים מבולבלים כהוגן. על כן, אנגב את הקצף משפתי ובאורך רוח, מן ונופת, אסביר:
ראשית, הדיון התחיל בכך שאורי חושב שהתמ"ג צריך למדוד רווח, ולא את כלל הפעילות הכלכלית, כי רק לרווח יש משמעות. כל בעל עסק הרי יודע שלא המחזור עיקר, אלא רווח עיקר, וכל זה. התחלתי בדוגמה שהראתה שאין שום טעם למדוד רווח, ואורי השיב שלא גודל הרווח משנה, אלא עצם קיומו. לא ברור לכן איזה מדידות אפשר לבצע. או שיש לך תמ"ג או שלא?

מכאן טענותי התחילו להתערבל - מודה בהכנעה, ולכן נעשה סדר. יש שני נושאים שערבבתי ביניהם. אחד הוא טכני - מה מודד הגודל שנקרא תמ"ג .שני עקרוני - מה ניתן או לא ניתן ללמוד מהמספר הזה.

1. נושא ראשון - מה תמ"ג מודד? ההגדרה של בריטניקה לא נכונה למרבה הצער. אולי בעיית תרגום. ההגדרות האחרות נכונות. תמ"ג מודד את סך הערך של המוצרים והשירותים הסופיים באיזור מסוים. יש שלוש דרכים למדוד תמ"ג, והן מוגדרות כך ששלושתן יתנו את אותה התוצאה. שיטת המוצרים הסופיים - פשוט מודדים את סך הערך של המוצרים והשירותים הסופיים. שיטת הערך המוסף, שסוכמת עבור כל בית עסק את סך המכירות בחיסור סך הקניות (לממשלה סופרים את סך תשלומי השכר). ושיטת ההכנסה הנובעת, הסוכמת עבור כל בית עסק והממשלה את שך תשלומי השכר וסך הרווחים (כולל הכל. מחולקים ולא מחולקים). שיטת הערך המוסף דווקא מאד פופולארית, כי היא מאפשרת את החלוקה של התמ"ג לתעשיות. כל פעם שאתם מתקלים במשפט כמו "חקלאות היא 20% מהתמ"ג של אוגנדה", או "תעשיה קלה הייתה 12% מהתמ"ג של קנדה" זהו חישוב שניתן לבצע רק כאשר מחשבים תמ"ג בשיטת הערך המוסף. תוכלו לקרוא על כך בכל ספר מבוא לכלכלה. תשאלו כל תלמיד לכלכלה - היחס בין השיטות הוא כר פורה של שאלות בבחינות.
בכל אחת מהשיטות, כדי לקבל מספר בעל משמעות, מתקנים לפי השינוי במדד המחירים לצרכן, שכן מה שאנחנו מעוניינים למדוד הוא - ונעבור לסעיף הבא.

2 נושא שני - מה תמ"ג בא להגיד? ובכן, תמ"ג, או בשמו המלא - תמ"ג ריאלי לנפש, משמש בעיקר כמדד לרווחה, מוגבל ככל שיהיה. כיוון שרווחה מפיקים מצריכה, התמ"ג מודד צריכה של מוצרים ושירותים סופיים (אף אחד לא מפיק רווחה מזה שהאופה קונה קמח), שירותי ממשלה (על כל הקשיים בכך - ספריות שלמות על הנושא. ממליץ במיוחד על הספר הארחון של טיילר כהן) והשקעה שמשמעה ויתור על צריכה בהווה למען הגדלת הצריכה בעתיד.
לכן, אם אני צורך למשל ארטיק, ומוכן לשלם עליו חמישה שקלים, הערכה לא רעה לתרומה של הארטיק הזה לרווחה היא חמישה שקלים. (ולא משנה אם העסק שמכר את הארטיק מרוויח בכלל, או כמה). כדי להשוות בין מדינות, או לאורך זמן, צריך למצוא דרך להתגבר על הבעיה שחמישה שקלים אינם חמישה דולרים, וגם שחמישה שקלים היום אינם זהים לחמישה שקלים של לפני עשור. לכן, כשמשווים לאורך זמן או בין מדינות צריך להשתמש בשער חליפין. שער חליפין בין מטבעות של מדינות שונות, או השינוי במדד המחירים לצרכן, שהוא, במובן הרלוונטי לעננינו, שער החליפין בין תקופות שונות.

זה שאורי לא מכיר את שלוש השיטות לאמידת תמ"ג, ולא יודע שמדידה על פי ערך מוסף היא דווקא מאד מאד פופולארית, זו בורות בנוגע לנושא 1. הקשקשת האיומה הנוגע להנחות הקיינסיאניות שיש בהגדרת התמ"ג והטענה שיש למדוד רווח, ולא את סך המוצרים הסופיים, נוגע לבורות בנושא 2.

יש?

חוק סיי- עכשיו אתה עושה עבודה מצוינת בלהסביר אותו. אין תלונות 100 מ 100. שאפו. אבל אתה ממשיך להימנע מנקודת המחלוקת: אני טוען שמה שמבחין בין סיי לקיינס איננו הטענה שייצור יתר איננו אפשרי לאורך זמן ובוודאי איננו הטענה שמוכר שיראה ירידה בביקוש למוצריו ייצר פחות מהם. על כך יש הסכמה מלאה בין סיי לקיינס.
אי ההסכמה היא בשאלה מה יקרה עם המשאבים שיתפנו כאשר המוכר או היצרן שנתקל בירידה בביקוש למוצריו ייצר פחות. לפי סיי - כיוון שהירידה בביקוש למוצר מסוג אחד תלווה בעלייה בביקוש למוצרים אחרים - המשאבים שיתפנו מהמוצר האחד יעברו להיות מועסקים בייצור האחר (עם כל ההסתיגיות, שזה אולי ייקח זמן, וכל זה. בסדר). לפי קיינס - הם ישארו מובטלים.
אבל אין מחלוקת בין סיי לקיינס על כך שייצור יתר לא יימשך לאורך זמן, ועל כך שיצרן שרואה ירידה בביקוש למוצריו ייצר פחות. לקרוא לחוק סיי החוק שקובע שיצרן שיראה ירידה בביקוש ייצר פחות זה בדיחה.

הלימות הון - דנו בנושא ארוכות. אתה סתם מתחפר עכשיו, ואני מעריך שאתה אפילו יודע איפה טעית. אתה כבר מבין שהרעיון שהבנקים צריכים להחזיק את הונם באג"ח ממשלתי הוא ג'יבריש. הון לא מחזיקים. ואתה מבין שהלימות של 9-12 אחוז אפשרית גם אם מחזיקים אפס עגול של אג"ח ממשלתי, וגם אם מחזיקים 98% אג"ח ממשלתי. ותיק הנכסים יושפע רק בשולי השוליים מדרישות הלימות ההון. 20 מאנשי הפיננסיים המובילים בעולם, כולל שני חתני פרס נובל, חתמו על מכתב לפיננשיל טיימס בדיוק על הנושא הזה. לא נכנס אליו שוב. לכו לדף הבית של ענת אדמתי ותוכלו לקרוא את כל הספרות הרלוונטית.

שיהיה שבוע טוב.

איך עוד לא ראינו קישור לחיבור של דיידרה מקלוסקי? אישה(?) עם סיפור מעניין, וטור שעושה המון רעש באמריקה?

http://bleedingheartlibertarians.com/2012/06/factual-free-market-fairness/
 
 
 
 
ורק מיקוד לרגע על האקדח המעשן
29/6/2012
נכתב על ידי שאול

בטכניקה אופינית, אורי חושב שלהציף אתונו בהמון מספרים יצליח להסית את תשומת הלב מהטעות המושגית שלו. לא יעבוד.

האקדח המעשן הוא כמובן המשפט הבא:
"על הבנקים "להשקיע חלק נכבד מכספם בקניית אגרות־חוב ממשלתיות... [הם צריכים להחזיק] שיעור של 9-12 אחוז מכלל הכספים שהבנקים מלווים... בהון ברמת סיכון משוקללת נמוכה מאוד. כלומר, באגרות־חוב ממשלתיות."

הלימות של 9-12 אחוז לא אומרת ש 9-12 אחוז מנכסים של הבנק צריכים להיות אג"ח ממשלתיות. ובכלל- מה אומר "להחזיק הון"? הון זה התחיבות (עבור הבנק), ולא נכס. בנק לא מחזיק הון.
הלימות הון לא קובעת לבנקים במה להשקיע. אפשר לעמוד בהלימות הון בלי סנט אחד שמושקע באג"ח ממשלתי או אג"ח כלשהו. הלימות הון קובעת לבנקים עבור כל השקעה - איך צריך לממן אותה.

אפשר לדבר על מה ההשפעה של דרישות הלימות הון שונות לאג"ח ממשלתי לעומת נכסים אחרים. דיברנו על זה הרבה. ההשפעה היא קטנה מאד - אג"ח ממשלתי הופך למעט כדאי יותר בגלל שמימון באמצעות חוב נהנה מסובסידיה קטנה וסמויה. זו השפעה באמת קטנטונת. אבל הכל בצד. תקראו שוב את המשפט כאן שאורי עצמו הביא מהספר שלו. הוא אומר שדרישות הלימות ההון קובועת לבנקים שבצד הנכסים שלהם הם צריכים להחזיק 9-12 אחוז אג"ח ממשלתי. שטויות במיץ. דרישות הלימות ההון קובועת לבנקים שבצד ההתחיבויות שלהם הם צריכים 9-12 אחוז (תלוי בדיוק הרכב תיק הנכסים) הון עצמי.

אין טעם לדון בהשפעות האפשריות של זה עם מי שלא מבין את ההבדל בין צד הנכסים וצד ההתחיבויות.
 
 
 
 
ועוד שאלה לסיכום
29/6/2012
נכתב על ידי שאול

כמה נכסים אמריקאיים הייו צריכות לקנות רק הממשלות הבאות, כדי לממן את מדינת הרווחה שלהם, או אפילו כדי לממן רק את הגירעון שלהם: צרפת, איטליה, יוון?

אני מעריך שאם הן היו אלופות העולם בבחירת מניות, ואם מי שמלווה להן היה אולטרא טיפש (אגב, לא הנחה מופרכת...), הם היו משיגות תשואה שנתית (ההפרש שין הריבית שהן משלמות לתשואה שהן מקבלות) של 5%. כלומר, אם אכן זו הייתה הדרך לממן ולו רק את הגירעון (לא כל שכן את כלל ההוצאות) אנחנו צריכים לראות את שלושת הממשלות האלו סוחרות די שנה שנכסים אמריקאיים בערך של פי 20 מגודל הגירעון שלהן. כל שנה.

האם יש לך בדל ראיה שהן אכן עשו כך? האם בחיסור הנכסים האמריקאיים בבבעלות ממשלת סין, יש בכלל מספיק נכסים אמריקאיים בעלות ממשלות זרות כדי שהמספרים יתאימו.

ולך תלמד מה זה אריבטראז'. ראבק. ההתעקשות שלך שארביטראז נוגע רק למוצרים זהים היא דוגמא כל כך מבוהקת של השכלת ויקיפדיה שזה קצת לא נעים.
 
 
 
 
שאול,
7/7/2012
נכתב על ידי עומר

אתה מבזבז כאן את זמנך על אורי ושאר בורים שכמותו. כלכלן ברמתך צריך לפרסם ב-AER!