קינת האליטה הנשמטת
 


קינת האליטה הנשמטת נמשכת. כמדי שבוע (או שבועיים) מתראיין האליטיסט התורן ל"הארץ" ובפיו אלה, קללה וקובלנה על שלטון האליטות שהיה והלך לאיבוד. השבוע קוננה מעל בימת "אני בשיחה" (מוסף "הארץ," 16.11.2012, עמ' 20) דר' רפאלה בילסקי, מרצה לפילוסופיה פוליטית, מדיניות וחברתית ואושר.

המצב נורא! פשוט נורא!
הכל היה בסדר, מספרת בילסקי, עד רצח רבין. עד אז "הייתה פה חברה אחרת. ידענו שאנחנו רוצים להיות שונים, שאנחנו רוצים להיות 'אתה בחרתנו'. הייתה סולידריות בחברה." מאז, "הכל התחיל לגעוש וירדנו מהפסים." הפכנו לחברה שיש בה "אומללות במרחב הציבורי" הבורחת "לאלכוהול, לסמים, לכתות. חברה שחיה על צימרים, גבינה, יין וסלבס. חברה שיש בה השתמטות מהצבא, העלמות ממס הכנסה, חוסר שוויון בחלוקת הנטל של השירות הצבאי, מדרגות מס לא נכונות, פערי שכר איומים. התלמיד מתייחס למורה כמו לזבל, החולה לרופא כמו לזבל. אין שום דבר קדוש, מוערך... ילדים מופרעים, שכולם צריכים ריטלין. אנשים רדודים שרק רוצים רק [כך במקור] לראות סלבס בטלוויזיה... הסיכויים של צעיר שיוצא היום מהאוניברסיטה למצוא עבודה כל כך קלושים... בגיל 45 אתה זקן, החוצה, 20 אחוז מהאוכלוסיה פה יכולה לגלוש לעוני בבת אחת. ממש ליפול לעוני. שלא יהיה מה לאכול. מדינת הרווחה איננה... אין סולידריות... באמצע, מחדרה עד גדרה, חיים כאילו כלום.... הקניונים המלאים, אנשים שקונים וקונים וקונים."

מה הסיבה לכל הרעה הזו? זהו "המצב שהשלטון והאליטות הביאו אותנו אליו.... האנשים שבאליטות ובשלטון, ממש לא אכפת להם." האנשים אינם רוצים לצרוך את תרבות הסלבס והטלוויזיה, אך הם מיואשים: "מה שהאזרח הישראלי המיואש יכול לעשות, כל זמן שהוא מרוויח ויש לו כסף, זה לבלות עם החברים והילדים שלו. הוא יכול לבהות בתכניות ריאליטי. הוא יכול ללכת לקניון."

הכל התחיל כשאני הלכתי
הבחירה של בילסקי דווקא בשנת 1996 אינה סתמית. הדר' בילסקי הייתה בת חסותו של שמעון פרס שנים ארוכות, ואחר־כך שימשה יועצת לענייני חברה ורווחה ליצחק רבין (עד 1995). ההידרדרות החלה במלוא עצמתה בשלב כה מאוחר, ככל הנראה, ברגע שהדר' בילסקי חדלה מלשמש בעמדה של השפעה במערכת הפוליטית—היינו, כאשר היא הפסיקה להיות חלק מ'האליטות והשלטון'.

תיקון המצב כרוך בחזרה של בילסקי או הקרובים לדעתה לעמדות כוח: "אנחנו צריכים לשבת ולראות מה מתוך מדינת הרווחה נשאר... לחבר את כל הדברים האלה. לראות מה יש, איזה שכבות עדיין בכלל לא מטופלות, ולהתחיל לטפל בכל השכבות האלה... להחזיר את החברה הישראלית למצב בריא." והיא יודעת על מה שהיא מדברת, היא אומרת: "ייעצתי בענייני חברה ורווחה לשלושה ראשי ממשלה. רבין, פרס ושמיר. עמדתי בראש מועצות ציבוריות, עסקתי בתחיקה חברתית. אני יודעת על מה אני מדברת. אפשר לעשות."

אבל לא הרבה אפשר לעשות, מסתבר. בשנת 1989 תרמה בילסקי מאמר לספר "חינוך לערכי תנועת העבודה" ובו הצהירה:

כל מדינות הרווחה, כולל ישראל, נכשלו בנושאים: קידום משמעותי של שוויון, אינטגרציה, סולידריות והשתתפות. אם עדות המזרח הצליחו לצמצם פערים כלכליים... לא במעט תרם לכך דווקא השוק החופשי. כל אחד מהיעדים שהסוציאליזם ניסה להגשימו בעזרת מדינת הרווחה... [הוא] נכשל. למשל קידום הסולידריות - נכשל, קידום ההשתתפות - במרבית המקרים נכשל... תרגומם של ערכים סוציאליסטיים מובהקים, שב-84 המובהק ביותר בהם במסגרת דמוקרטית הוא דווקא ערך האחווה - הסולידריות, אינו ניתן להגשמה על ידי מדינת הרווחה. במציאות קורה בדיוק ההפך. מדינת הרווחה גם מטפחת בנו הרבה מאוד חומרנות והרבה מאוד תלות... היום מדינת הרווחה יוצרת גישה של פסיביות חברתית. (עמ' 143-145)


בילסקי עברה מהפך. ממבט פסימי על מדינת הרווחה ("ערך האחווה - הסולידריות, אינו ניתן להגשמה על ידי מדינת הרווחה") וראיית תפקיד חיובי לשוק החופשי בצמצום פערים כלכליים הפכה עתה בילסקי חסידה של שיקום מדינת הרווחה כדי להשיב דווקא את הסולידריות האבודה.

מה קרה בחברה הישראלית?
אבל זה די זול, וגם קל מדי. אם נניח לרגע בצד את הלגלוג המתבקש על־כך שאצל בילסקי הפוזיציה מכתיבה את הפרופוזיציה, או את אי־הנחת ההיולי העלול לעלות מקריאת בליל התלונות הגרעפצערי-נרקיסיסטי-קוטרי שלה—יש כאן גם לקחים חשובים.

בילסקי מצביעה על אמצע שנות התשעים כנקודת מפנה חשובה—ויש לה סיבות טובות מאוד לכך. מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים התרחשו כמה אירועים חשובים בחברה הישראלית.

שינוי חשוב ראשון היה הגידול באוכלוסיה. עד שנת 1989 הייתה החברה הישראלית קטנה יחסית—4.5 מיליון, וקצב הגידול שלה בשלושים השנים הראשונות לקיום המדינה, בניכוי העליה שמיד אחרי מלחמת־השחרור, היה כ-78 אלף איש לשנה. משנת 1990 ואילך כמעט הוכפל קצב הגידול השנתי (148 אלף לשנה). החברה הישראלית הפכה בסוף שנות השמונים מקהילה אינטימית יחסית, שקו המחלוקת והשבר החברתי המרכזי שלה היה מקומם של העולים מארצות־המזרח, לחברה גדולה, מגוונת ומורכבת הרבה יותר. נוספו לה כמיליון עולים ממדינות ברה"מ לשעבר, שחלק לא מבוטל מהם אינם יהודים, העובדים הערבים מהשטחים הכבושים הומרו במאות אלפי עובדים זרים מן המזרח הרחוק ומאפריקה (כיום, כ-250 אלף), והתפתחו קבוצות מקופחים ומטופחים (חרדים, מזרחי-ש"ס, רוסים, עובדים-זרים, תושבי השטחים, נוצרים) שלא חשו קשר או מחויבות לאתוס הישראלי שאפיין את האליטות הוותיקות.

שינוי שני, וחשוב אף יותר, היה התמוטטות הסדר הישן בכלכלה הישראלית. עד לשנות השמונים, גם אחרי עליית "הליכוד" לשלטון בשנת 1977, המשיכו הממשלה, החברות הקשורות בחברת העובדים של ההסתדרות, והקיבוצים להיות גופים דומיננטיים במפה הכלכלית של ישראל. השוק הישראלי נשלט כמעט באופן מוחלט על־ידי הממשלה וחברותיה, גופים הסתדרותיים ממשלתיים-למחצה וגופים לא הסתדרותיים מסובסדים והבנקים שפעלו כמממני הממשלה והגופים הנתמכים. הסדר הישן הזה של הכלכלה הישראלית החל להתפורר כבר בשנות השבעים, אך מהלך ההתמוטטות הואץ במידה ניכרת עם האינפלציה הדוהרת והמצב הכלכלי הרעוע בשנות השמונים. הבנקים הגדולים, שהיו ערוץ המימון של הוצאות הממשלה ושל גלגול הפסדי הקיבוצים וחברת העובדים, זכו בקארט-בלאנש למיני מדיניות מפוקפקים כמו "ויסות מניות הבנקים." תרמית פירמידה ענקית זו, שהבנקים נכלאו בה ולא הצליחו להיחלץ ממנה, הובילה לקריסה ולהלאמה של פועלים, לאומי, המזרחי ודיסקונט. מאוחר יותר באה התכנית הכלכלית החדשה שבלמה את האינפלציה, ואותה בלימה הובילה לקריסת הקיבוצים, שנטלו הלוואות ספקולטיביות כדי להפיק רווח מהפער בין גובה הריבית לאינפלציה.

פשיטת הרגל הכללית וצמצום התקציבים הדרמטי הוציאו את הממשלה והבנקים לשנים ארוכות מתפקיד הסבסוד והתמיכה בשיטה הישנה, השוק נפתח בתחומים רבים לתחרות מצד מוצרי יבוא, והמערכת הכלכלית הקודמת החלה קורסת. הקיבוצים, שקיומם היה תלוי מאז קום המדינה במימון ממשלתי תקופתי של הפסדיהם, החלו תהליך של התפרקות. הצטרפו אליהם בתוך זמן קצר חברות חברת העובדים (הסנה, צים, סולל בונה, שיכון עובדים, סולתם, וכו')[1] התפרקות המערכת הישנה מנכסיה ושקיעת שיטת המימון הישנה היו האות לפריצתם של גורמים חדשים לזירה. מערכת החברות הוותיקה חוסלה, פינתה את הזירה או נמכרה לגורמים החדשים—כמעט כולם בעלי עסקים בסדר גודל קטן או בינוני עד לשנות השמונים—והשוק הישראלי הפך פלורליסטי ותחרותי יותר.

מעט מאוחר יותר נפתח השוק הישראלי לתחרות במובנים נוספים, עם פתיחת השוק לתחרות בתחום השידור הטלוויזיוני, הסלולר, ועוד. במקרים רבים, עם זאת, הייתה הפתיחה לתחרות מוגבלת: הממשלה העדיפה להימנע מפתיחת השוק לתחרות חופשית לטובת שיטת זיכיונות, רישיונות או הגבלת מספר המתחרים. שיטה זו הגבירה את התחרות ותרמה הרבה לפיתוח חברה צרכנית מתקדמת ועשירה יותר, אך גם קיבעה את השוק לשנים עם מערכת של מונופולים וקרטלים פרטיים, שיצרו "מירמור מובנה" על התנהגותם הקלוקלת.

שינוי שלישי, חשוב אף הוא, היה התרבות ערוצי הביטוי. עד לשנות השמונים התאפיינה החברה הישראלית במספר מוגבל של קולות, שצלילם היה אחיד למדי. חלקים חשובים בציבור הודרו, הם והעדפותיהם התרבותיות והחברתיות, מהרדיו ומהטלוויזיה המונופוליסטיים. כניסת הכבלים ואחר־כך הלוויין, כניסתו של ערוץ 2 לזירה, הופעת האינטרנט, וכדומה—כל אלו סימנו את תום עידן הקול האחיד. מסכי הטלוויזיה ומכשירי הרדיו נמלאו קולות חדשים ולא מוכרים, שביטאו סדרי־עדיפויות חדשים ושונים.

הלוגיקה הקונספירטיבית
שינויים מרכזיים אלו יצרו בשנות התשעים חברה ישראלית חדשה, שונה מאוד מזו שקדמה לה. הקולות הקודמים, הסמכותיים, הסמכותניים, הריכוזיים, הידעניים, התרבותיים והאליטיסטיים נדחקו בהדרגה הצידה מפני פוליפוניה של ציבור רחב, שסדרי העדיפויות, ההעדפות והצרכים שלהם לא באו עד כה לידי ביטוי. החברה הישראלית לא הפכה צרכנית יותר (כפי שניתן ללמוד מקינתה של בילסקי על "חברה שחיה על צימרים, גבינה, יין וסלבס... אנשים שקונים וקונים וקונים")—תאוות הצרכנות שלה פשוט קיבלה ביטוי מלא ובולט הרבה יותר בחברה הישראלית החדשה. תופעות כמו "השתמטות מהצבא, העלמות ממס הכנסה" לא נולדו אחרי רצח רבין—הם היו עמנו תמיד, אלא שבעבר הן פשוט זכו להרבה פחות ביטוי.

הפער בין הרצון האמיתי של הציבור, לתפישתה של בילסקי, לבין רצונות הציבור כפי שהם מתבטאים בהתנהגותו יוצרים דיסוננס קוגניטיבי: אם הציבור לא באמת מעוניין באותו "תהליך של התבהמות" (כדברי המראיינת, איילת שני) המתבטא בתרבות של "צימרים, גבינה, יין וסלבס"—מדוע הוא מעמיד פנים באופן כה משכנע שהוא דווקא כן מעוניין בה?

הטיעון המרכזי של בילסקי הוא כי השינוי בא כאשר עלה שלטון שהוא "למען עצמו ולמען ההון." כלומר, כאשר לשלטון עלו אנשים כנתניהו שהוא "קצת הדוניסט... שקוע כל־כך בעולם הצר שלו, הפוליטי." ולכן אין לו "זמן לשבת ולחשוב מה צריך העם הזה". הפוליטיקאים ההדוניסטיים כרתו ברית עם בעלי ההון והתקשורת, וחוללו—יותר מבלי־דעת מאשר בכוונת מכוון—חברה צרכנית, נהנתנית ונטולת ערכים.

הסברה של בילסקי הוא גרסה מרוככת של תאוריית הקנוניה המרכסיסטית המוכרת: הבורגנים (בעלי ההון) במצעדם הלא נשלט מובילים את העם אל בור של עוני הולך ומתגבר. אחד המשברים הראשונים של התאוריה היה עם הגילוי כי "חוק הדלות הגוברת" של מרקס אינו נכון וכי הפרולטריון, במקום להפוך עני ודל יותר, הולך ומאמץ את אורח החיים ואת שאיפות הבורגנים או, כפי שניסח זאת טרוצקי: "התקופה המתמשכת של שגשוג קפיטליסטי לא הביאה לחינוך האבנגרד המהפכני, אלא להתנוונות בורגנית של האריסטוקרטיה הפועלית." ההתרה הטיפוסית לכך בתאוריה המרכסיסטית-לניניסטית הייתה בטיעון כי הציבור המתברגן נהנה מפירות ניצולו של פרולטריון מדוכא ו/או שהוא כבול בחבלי אשליה ותודעה כוזבת ולכן, כניסוחו של לנין, "מרשה לעצמו להיות מולך על ידי אנשים שנקנו על–ידי או לפחות שוחדו על ידי הבורגנות."

הרעיון הבסיסי—אצל לנין וטרוצקי כמו אצל בילסקי—הוא כי ריבוי הקולות והשאיפות החומרניות הם אשלייתיים: אנשים אולי רודפים אחר אושר חומרני, אך הם אינם רוצים בו באמת או, למצער, אינם יודעים את שהם עושים. הציבור, אומרת בילסקי, אומלל, ולא יעזור הסקר על רמת האושר המצביע אחרת. אנשים בורחים "לאושר אינסטנט מלאכותי, מנותק מהמציאות... בורחים ל[תכניות ריאליטי]... כולם רוצים לברוח." בתחום התמחותה, חקר האושר, מעלה בילסקי את הטיעון כי לאנשים יכולת מוגבלת מאוד לשנות את מידת האושר שלהם, שכן מידה זו נובעת בעיקר משנות חייהם הראשונות ומתכתיב גנטי. את המרדף אחרי האושר היא מייחסת להתמכרות למנגנון אשלייתי המציג אותו כניתן להשגה.

אין צורך ממשי להתעכב כאן על טיעוני תאוריית הקשר המרכסיסטית, שגם בילסקי ממלמלת אותם בחצי פה ולצאת ידי חובה, או על מגוון החורים העובדתיים[2] והסתירות הפנימיות ב'תאוריית הבריחה' שלה.[3] כדאי, עם זאת, לעמוד על טיב הפתרונות שמציעה בילסקי.

התרופה העיקרית למצב העגום, לפי בילסקי, הוא לחזור למצב בו קולה של בילסקי יהיה הקול היחידי והמכתיב. אין לדר' הנכבדת שום שאיפה להיות ראש ממשלה או שר, כמובן, וספק אם היא מבקשת לעצמה עמדה של כוח—אך התיקון הבסיסי שלה הוא השבת הכוח והקול לידיהם של אנשים בעלי עמדה ומומחיות הדומים לה. או, בהיפוך: ריבוי הקולות והביטוי החומרני של תשוקות העם הוא דבר שיש לדכא ביד רמה, לטובת גרסת הקיום בה דוגלת בילסקי. במקום הריצוד האינסופי של רצונות ושאיפות שלדעת בילסקי אינן ניתנות להשגה, היא מבקשת לכונן שלטון תבוני וריכוזי ("עסקתי בתחיקה חברתית. אני יודעת על מה אני מדברת") שיאמר לבני אדם מה הם באמת צריכים לרצות.

כשבילסקי מכריזה כי יש לה שפע רעיונות לתיקון המצב ("יש לי הרבה רעיונות מה צריך לעשות...") היא נשאלת ישירות על המתכון שלה והתשובה רפה ומטושטשת: "אנחנו צריכים לשבת ולראות... לחבר את כל הדברים האלה... להתחיל לטפל בכל השכבות האלה." ההמלצה הזו אינה חורגת הרבה מהתביעה השגורה—תביעה המוצאת ביטוי אצל רבים במערכת הפוליטית—להגדיל תקציבי רווחה בתחומים מסוימים. היא אינה נוגעת כלל בשלטון תרבות הסלבס, באי־ביטחון תעסוקתי, בסיכויים למצוא עבודה, וכדומה. בילסקי רואה תרופה למצב בשלטון שיהיה אכפת לו באמת מהעם. שלטון קשוב יסלק את התחושה ש"האזרח לא יכול להשפיע בשום דרך ובשום צורה" וימגר אותה "תחושה מוחלטת של ניכור מהשלטון וגם מהאליטות." אבל מה אמור שלטון קשוב כזה לכלול? באיזה מובן מהותי הוא יהיה שונה מהשלטון הקיים?

התשובה, כתמיד, סמויה. האזרח שאינו יכול להשפיע של בילסקי הוא האזרח השואף לרתום את משאבי החברה כולה ליישום סדר היום הרצוי לו. שלטון המפגין את האכפתיות שלו לציבור הוא שלטון שעומדים לרשותו הרבה יותר משאבים וכוח. המשאבים והכוח לא יבואו מאליהם, כמובן: הציבור יידרש לשלם עליהם. או, בתרגום לשפת הכלכלה: מסים גבוהים, שליטה ריכוזית יותר, וניהול תבוני על־ידי שיבוטי-בילסקי ומומחים דומים שיש להם "הרבה רעיונות מה צריך לעשות."

הערות
1 חברת העובדים נפגעה קשה גם מביטול הסדר המימון שנודע בשם 'התכנית הכספית'. ההסדר, שבוטל על־ידי שר האוצר יגאל הורוביץ בשנת 1980, נוצר בשנת 1968 בהסכמה בין שר האוצר ספיר לאיש החזק בבנק הפועלים, יעקב לוינסון. עיקר 'התכנית הכספית' הייתה הענקת הלוואות בנקאיות בריבית לא צמודה לחברות הסתדרותיות. ההסדר אפשר לחברות ההסתדרותיות ליהנות מהלוואות בריבית נמוכה יחסית, כשהבנקים (ובמיוחד בנק הפועלים) נהנים מכיסוי ממשלתי מוצמד להלוואות שהעניקו.
2 לדוגמה, בילסקי טוענת בספרה "מקסם האושר" וגם בראיון כי יש בריחה של הציבור לסמים, ועלייה ניכרת בצריכת סמים אופיאטיים ("כנראה 40-50 אלף משתמשי הרואין בארץ לפי מחקר אחד חדש," גורס מבקר הספר, דן לחמן), שעה שהנתונים היבשים מצביעים על ההפך הגמור: צניחה משמעותית מאוד בצריכת הסמים האופיאטים. גם הטיעון כאילו הייתה צמיחה כבירה במספר החברים בכתות אינה עולה בקנה אחד עם העובדות. דו"ח משרד הרווחה משנת 2011 אינו מצביע על שינוי מהותי מזה ששרר בארץ בשנות השמונים.
3 בילסקי טוענת בו זמנית כי אנשים בישראל אינם מאושרים אלא אומללים הבורחים מהמציאות האיומה אל בילוי עם "החברים והילדים" ולמיצוי תשוקות חומרניות, ובמקביל כי הם חותרים באופן מטופש למצוא אושר בלתי אפשרי בחיקן של כתות ואמונות משונות. כלומר, הם חותרים לפתרון חומרני כתגובה לשליטת האליטות וההון, ולפתרון רוחני כפתרון לאומללות הבסיסית של הקיום האנושי.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (16)
 
 
זעקת הקוזאק הנגזל
20/11/2012
נכתב על ידי סתם אחד

יפה מאוד, נדמה לי שאף אחד לא יכל לתאר זאת טוב יותר.

בכל פעם שאני קורא ראיון כזה מייד עולה בי תמונת החזירים מ"חוות החיות".אנשים כמוה מיררו את חייהם של כל יושבי הארץ הזו עשרות שנים (בעוד הם משמינים כחזירים), ועוד מעיזים להטיף בפטרונות ל"אנשים שקונים". שתשב לבד בחושך, הקלפטע הזקנה, היה לנו מספיק ודי ממפלגת העבודה ומשריה.
 
 
 
 
יוצא מן הכלל
20/11/2012
נכתב על ידי שאול

בול. באמת אי אפשר לתאר את זה יותר טוב.

מהרגעים שאני מצטער על רגעי הקטטות פה בתגובות. פשוט מאמר מעולה.
 
 
 
 
שאלות שלא קשורות למאמר זה
21/11/2012
נכתב על ידי איילת


כיצד קורה שבארה"ב יש מחסור בתרופות ולא כתוצאה ממחסור בכסף, האם תוכל להסביר באחד המאמרים?

http://www.themarker.com/wallstreet/1.1867222

ושאלה שנייה לגבי מאמר של דפנה מאור שבו היא מנתחת בצורה בהירה (ואפילו מזהירה) את משבר החובות של ארה"ב, אבל המסקנה לא כל כך מסתדרת עם השכל הישר - שכלכלה יכולה להמשיך לשגשג ולפרוח עם חוב. האם תוכל להסביר את הכשל?

http://www.themarker.com/wallstreet/1.1867166

(שואלת כאן כי לא מצאתי צור קשר באתר)
 
 
 
 
תודה על הניתוח המעולה של דברי בילסקי
21/11/2012
נכתב על ידי איתי

הטוקבקים באתר "הארץ" מוכיחים שיש המשתכנעים מההבלים שלה.
 
 
 
 
לאיילת - דפנה מאור לא מבינה בכלכלה
21/11/2012
נכתב על ידי יוסי

חבל על השחתת הזמן בקריאת הטורים שלה
 
 
 
 
כתבה מצוינת
21/11/2012
נכתב על ידי בתרן

הכתבות של רדלר על המפא"יניקים המרקסיסטיים הנרגנים הן הטובות ביותר שלו. חלומם הרטוב של אותם שמאלנים נרגנים הוא להחזיר את עם ישראל השאולה לשלטון האימים של מפא"י, אבל זה לא יתממש. הכלבים האדומים איבדו את השלטון לנצח.
 
 
 
 
שתי שאלות, שתי תשובות
21/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

מחסור בתרופות
לאיילת, שאלת על מאמר ב"הארץ" המדווח על מחסור בתרופות בלי שיהיה מחסור בכסף לשלם עבורן.

מנקודת מבט כלכלית, מה שקורה הוא טבעי למדי - יש מחסור בכסף.

המדינה מבקשת לספק לציבור מגוון מוצרי יסוד רפואיים בפיקוח קפדני (ועם מדיניות טיפול והחזר נמוכה, מדיניות חבות-משפטית יקרה, וכו') אך במחיר נמוך. אבל יש סתירה בסיסית בין התביעה לאיכות גבוהה מאוד למחיר נמוך מאוד. התוצאה היא שחברות התרופות פשוט מצמצמות את הייצור של תרופות שעליהן הן מפסידות כסף - ובמיוחד תרופות גנריות או סטנדרטיות מאוד, הנמכרות במחיר נמוך במיוחד.

את יכולה לקבל דוגמה ישראלית לכך בניסיונה של הממשלה לאכוף מחירים מרביים נמוכים מדי ללחם אחיד: המאפיות הפסידו על כל כיכר לחם כזו, ולכן הפסיקו לייצר לחם אחיד, להוותנו.

מאמרה של מאור
אשר למאמרה של דפנה מאור:

הערות בסיס:
א. מאור מפנה לניתוח של האתר זירו-הדג', אך מחמיצה את עיקרו. לטענת הניתוח באתר (שצוטט כאן לפני כן) הבעיה העיקרית היא שההוצאות המחויבות (מנדטוריות) גבוהות מההכנסות, כך שהקיצוץ אינו יכול בשום מקרה להסתפק בהוצאות המשתנות בתקציב - רפורמה הכרחית.
ב. מאור גורסת כי ניתן להעלות את ההכנסות באופן שיכסה חלק מהותי מהגירעון השנתי. הטענה הזו שגויה מיסודה. גם הצעתו המרבית של אובמה, להעלאה של 1.6 טריליון דולר במיסוי, פרושה על־פני עשור ובהנחה של מיצוי מרבי של התחזית, תכסה רק 14 אחוז מהגירעון השנתי. כיסוי הגירעון כולו ידרוש קיצוץ של 25 אחוז בתקציב.

טיעון מרכזי ראשון של מאור הוא כי "ארה"ב התנהלה בחובות גדולים יותר בעבר, וזה לא הפריע לה לשגשג ולפרוח." הקביעה הזו אינה מדויקת. עד שנת 1933 הייתה ארצות־הברית צמודה לתקן הזהב, ומכאן נבע כי מחוץ לתקופות של מלחמות ואחריהן (מלחמת העצמאות, 1812, מלחמת האזרחים בשנים 1860-65, מלחמת העולם הראשונה ב-1914-1948) היא נאלצה להפחית את חובותיה במידה ניכרת אחרי מלחמות. כך, בשנים שאחרי מלחמת העצמאות ומלחמת 1812 הורד החוב בהדרגה ובשנים 1830-1860 הוא היה 1.2 אחוז מהתמ"ג בממוצע. אפילו אחרי מלחמת העולם השנייה, עם הצמידות החלקית לתקן זהב, הייתה ירידה מתמשכת וניכרת בחוב, עד לשיעור של 32 אחוז בשנת 1974. מי שחולל מפנה בזה היה רייגן - הוא קיבל מדינה עם פחות מ-32 אחוזי חוב ביחס לתמ"ג וכשבוש האב החזיר את המפתחות אחרי 12 שנים היו כבר 65 אחוזי חוב. וזה כן הפריע הפריע לה לצמוח ולפרוח - למעשה, רייגן היה שלב המעבר למערכת כלכלית המבוססת על אשראי, חוב ובועות.

כלומר, החוב של ארצות-הברית בשנת 1792 היה 34 אחוז מהתמ"ג ובשנת 1980 הוא היה 32 אחוז מהתמ"ג, כשהממוצע לאורך השנים האלה היה 26 אחוז לערך מהתמ"ג. מנקודה זו, החוב הוכפל ובשלוש השנים האחרונות, שולש ורובע ביחס לממוצע הרב-שנתי - וחוב כזה אינו ניתן לקיום לאורך זמן.

הטיעון המרכזי האחר של מאור הוא כי ניתן לפרוח ולשגשג עם חובות גדולים. היא מביאה לדוגמה את יפן וטוענת כי "יפאן מראה שגם עם חובות הענק שלה אפשר לשמור על אמון המשקיעים." מה שהיא מתעלמת ממנו הוא שהדירוג של יפן הורד מספר פעמים (לאורך השנים, לדוגמה, מדירוג מושלם לדירוג של A+ אצל פיץ' - דרגה מעל ישראל, איטליה, ספרד וירקות דומים).

ההבדל העיקרי בין ארצות-הברית ליפן הוא במבנה הכלכלה ובמבנה החוב. ביפן, הייצוא עולה על הייבוא (כלומר, הון זורם מכיסי העולם לכיסי היפנים) ורוב החוב הוא לאזרחי המדינה. בארצות-הברית, לעומת זאת, היבוא עולה על הייצוא (גירעון שנתי של 560 מיליארד דולר בשנת 2011 - נתונים) והחוב הנצבר עתה עיקרו לאנשים מחוץ למדינה.

כאשר עיקר החוב הוא פנימי, הממשלה נהנית מדרכים רבות ומגוונות לכפות על אזרחים לקנות אגרות חוב, לבצע תספורות, וכדומה. מרחב התמרון שלה טוב יותר. ביפן, בנוסף, בתחילת שנות התשעים מערכת הבנקאות נמצאה במעין פשיטת רגל, ולכן היה קל לממשלה למכור לבנקים הנתמכים מה שהיא רוצה ובאיזו כמות שהיא רוצה. משום כך הצליחה יפן לקיים מדיניות תמרוץ אגרסיבית מאוד לאורך שנות התשעים, בלי להתמוטט ובלי ליצור אינפלציה - הייתה לה דרך להכריח גם את האזרחים וגם את הבנקים "לקבור" את החוב שיצרה בחסכון.

ארצות-הברית, לעומת זאת, יכולה למכור אגרות חוב לבנקים פושטי הרגל שלה (ה'קוברים' את הכסף במרתפי הבנק המרכזי) רק באופן חלקי והיא חייבת לממן את עיקר הוצאות הממשלה העודפות ממכירת אגרות חוב לזרים. משמעות הדבר היא שהיא לא אדונית לגורלה ותלויה באופן מוחלט בכך שהזרים ימשיכו לקנות את אגרותיה. זה מבנה הרבה יותר שברירי והרבה פחות יציב.
 
 
 
 
תיקון טכני קטן
21/11/2012
נכתב על ידי שאול

כתבת:
"ביפן, הייצוא עולה על הייבוא (כלומר, הון זורם מכיסי העולם לכיסי היפנים)"

עדיף לכתוב כסף זורם מכיסי העולם לכיסי היפנים. זרימת הון זה מושג שכבר תפוס לתיאור המצב ההפוך. מצב של עודף במאזן המסחרי הוא זרימת הון החוצה, לא פנימה. ההגיון הולך בערך כך:
1. אתה מייצא הרבה ומייבא מעט.
2. יש לך ביד מטבע חוץ, כי קיבלת הרבה ממנו (תמורת הייצוא) ועשית שימוש רק במעט ממנו (שילמת עבור הייבוא)
3. מה תעשה עם כל המט"ח הזה? תשים במזרון? אתה מלווה אותו לחברות או ממשלות שרוצות ויכולות לעשות בו שימוש -כלומר במדינות שהמט"ח הזה הוא בשבילן מטבע מקומי.
4. יעני, עודף ייצוא הוא מצב שבו אתה משקיע בחו"ל, וזה נקרא זרימת הון החוצה מהמדינה.

זה הכל. שום דבר חשוב לא משתנה בטיעון שלך.
 
 
 
 
תודה על התשובה המפורטת
21/11/2012
נכתב על ידי איילת


 
 
 
 
גם אני אהבתי את הרשומה
22/11/2012
נכתב על ידי focus

הפרספקטיבה ההיסטורית ממחישה שדברים משתנים גם לטובה ולא רק לרעה, וזה משרה אופטימיות.
 
 
 
 
כלכליסט גילה את ניפלאות הזהב
22/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3588076,00.html
 
 
 
 
כלכליסט גילה את נפלאות האיסלאם
22/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3588073,00.html
 
 
 
 
לינקים מעניינים עמוס, סחתיין.
22/11/2012
נכתב על ידי עמי, ת"א

נראה שיש די הרבה אנשים שמסכימים עם רדלר שהעולם הולך לקטסטרופה כלכלית. לא סתם הם משקיעים בזהב.

דרכם של תהליכים כאלו שבהתחלה יש בודדים שמדברים עליהם, אח"כ יש זמזום, רעש רקע מסביב. אח"כ כולם כבר מדברים על זה, ובשלב הזה המשבר הוא כבר בלתי נמנע. ואז, בבת אחת, מגיע המשבר.
עכשיו אנחנו בשלב הזמזום.
 
 
 
 
כותרת!
22/11/2012
נכתב על ידי אורי רדלר

עמוס, גם אני מצטרף לסחטיין.

שאול, כתבת:

עדיף לכתוב כסף זורם מכיסי העולם לכיסי היפנים. זרימת הון זה מושג שכבר תפוס לתיאור המצב ההפוך. מצב של עודף במאזן המסחרי הוא זרימת הון החוצה, לא פנימה.



אתה צודק, כמובן. הרעיון שניסיתי להמחיש הוא שארצות-הברית נמצאת במצב שונה וייחודי בו היא יכולה לייצר "מוצר" בדמות שטרות דולר או אגרות-חוב של האוצר - ייצור שעלותו אפסית - ולמכור אותו לקונים במדינות אחרות תמורת מוצרים ממשיים.

ומכאן עקב אכילס של השיטה, כפי שאמרתי: בשלב מסוים, קוני החוץ מתחילים לפקפק בערך המוצר שקיבלו (הדולרים) ומכאן...
 
 
 
 
הערה קטנה על יפן
22/11/2012
נכתב על ידי ערן

ימי העודף המסחרי של יפן חלפו, מתחילת 2012 היא נמצא בגרעון מסחרי
 
 
 
 
מה קורה שהעובדים שולטים ברכבת
25/11/2012
נכתב על ידי עמוס

http://www.themarker.com/markerweek/1.1871879