הביצים המרובעות של יחימוביץ': הדור הבא
 


"התכנית לכלכלה הוגנת" של שלי יחימוביץ', המוצגת תחת השם התמוה במקצת Yair312, היא עניין משמח, בהכללה: יחימוביץ' אכן מתייחסת ברצינות רבה לנושאי חברה וכלכלה—השתדלות הראויה לכל שבח. לו רק היה לה מושג על מה היא מדברת, היינו כולנו בעולם טוב יותר. כמובן, אילו היה לה מושג מה היא עושה, בהחלט ייתכן שכולנו היינו כבר בעולם טוב יותר או, מכל מקום, בעולם הבא.



הערה מקדימה: על חמש ואחת
כמה וכמה קוראים העירו לי כי לא נכון להתייחס לתכניתה של יחימוביץ' כאילו הייתה תכנית שנתית. זוהי תוכנית חומש, ולכן יש לחלק את כל הנתונים לחמש. מן התכנית עצמה לא ברור אם כל הסעיפים מתייחסים לתכנית חומש או שמדובר בתכנית שהוצאותיה השוטפות יגיעו לדרגה זו כתום חמש שנים: כלומר, האם הוצאה של חמישה מיליארד שקל בתקציב השוטף משמעה הוצאה של מיליארד שקל בכל שנה, ואחר־כך המשך הוצאה בגובה זה, או שהכוונה לתקציב מודרג (ממיליארד בשנה הראשונה ועד לחמישה מיליארד שקל בחמישית). לא לגמרי ברור אם ההבחנה הייתה ברורה גם לכותבי התכנית.

כפשרה, החלטתי לערוך את החישובים של צד ההוצאות מחדש, כשאני מתייחס בכל סעיף לעלות המוצהרת כתכנית חומש (כלומר, הוצאה שנתית) ולעלות הנדרשת בפועל. כך ניתן יהיה לקבל תמונה של ההוצאות המוכרזות (כמה שיחימוביץ' אומרת שזה יעלה לנו) וההוצאות האמיתיות (כמה שזה באמת יעלה לנו).

הערה על רצינות ונרקיסיזם
התכונה היחידה המצליחה להאפיל על רצינותה (הראויה לשבח) של יחימוביץ' היא הנרקיסיזם שלה. התכונה הזו היא חזון נפרץ בין פוליטיקאים ואנשי תקשורת, אך דומה כי יחימוביץ' ניצבת בחזית המערכה גם כאן, עם הקדמה רוויית "אני" ותמונה מחמיאה (?) אך מטושטשת להפליא. ציון נרקיסיסטיותה של יחימוביץ' לא בא ללעוג לה אלא כדי לתת הסבר סלחני: רק שילוב של נרקיסיזם, היעדר מודעות עצמית, רצינות מוחלטת, נטולת חוש הומור עצמי, והבנה לקויה בענייני כלכלה יכולה להסביר כיצד השתלבו ב"תכנית לכלכלה הוגנת" שיבושים וטעויות שבכל הקשר אחר היו עשויים להובילנו לראות בהם שקרים מודעים. יחימוביץ' פשוט נורא-נורא-נורא רוצה שהדברים יסתדרו כפי שהיא רוצה שהם יסתדרו והעובדות פשוט זולגות הצידה.

סטטיסטיקה ועיוותים
נקודת המוצא של התכנית היא הטענה כי "בעשור האחרון העמיקו הפערים... ואי השוויון... התעצם והגיע לממדים מבהילים" (עמ' 4). כלומר, משהו אירע בעשור האחרון, שגרם להידרדרות חדה במצב. הדוגמה הראשונה לכך (למעשה, יש דוגמה קודמת, תרשים שגוי פרי "מרכז אדווה"—אבל ברשותכם, אתעלם כאן ובהמשך מנתוני הגוף הזה) היא תרשים עמודות הגורס כי ישראל נמצאת במקום הלפני אחרון בהשקעה באזרח. בסוגריים מצוין כי החישוב הוא "(ללא ביטחון וריבית)."

מדוע דווקא "(ללא ביטחון וריבית)"? האם אין לתורכיה הוצאות ביטחון? האם בהולנד לא משלמים ריבית? הרי הוצאות הביטחון הגבוהות הן תוצר של מצבנו הביטחוני והוצאות הריבית הגבוהות הן תוצר של העובדה שישראל נדרשת לחיות במציאות כלכלית בה איש אינו ערב לה והלוואותיה, לפיכך, יקרות יותר. איך אפשר להשוות תפוחים לאשכוליות? העניין לא ברור כלל.

ואולי, ברור לחלוטין. אם כוללים את הוצאות הביטחון והריבית, כראוי, ישראל מדורגת סמוך לאמצע הרשימה.

something

למעשה, אם נבחן את מיקומה של ישראל לאורך זמן נבחין כי לא צעדיו הכלכליים של נתניהו (שר אוצר בשנים 2003-6; רוה"מ בשנים 2009-2012) הם שחוללו את המפנה. עד שנת 2007 דורגה ישראל בצמרת הרשימה, וטיפסה מטה מעדנות אחרי המשבר של 2002-2003. בשנת 2007 התחולל מפנה מהיר וחריף—אך לא בישראל. שיעור הוצאות הממשלה ביחס לתמ"ג ירד בשנים 2007-2010 בפחות מ-2.5 אחוז—אך שורה ארוכה של מדינות חוו משבר חריף והוצאותיהן גדלו. כלומר, זה לא שישראל ירדה כמו שנורווגיה, בריטניה, פולין, ספרד, איטליה, גרמניה ושות' טיפסו מעלה. בחלק מהמקרים, כמו אצל נורווגיה, אסטוניה, צ'כיה, פולין, שוודיה ואחרות המשבר פינה מקומו להמשך מתווה ההורדה בהוצאות הממשלה כחלק מהתמ"ג.

הנתונים לא רק מוצגים באופן מעוות ומטעה, הם גם מטעים ביחס להטעיה—שהרי שיעור ההוצאות לריבית ולביטחון מכלל תקציב הממשלה ירד במידה ניכרת מאוד לאורך העשור האחרון. כלומר, החלק המופנה להשקעה אזרחית דווקא גדל.

בעמוד הבא, כדי לחזק את הנקודה, נטען כי "תנועת המספריים של שחיקת השכר מחד ועלייה בהיקף ההוצאות ויוקר המחיה מאידך הביאה לדרדור מתמיד במצבו של מעמד הביניים ולמצוקה הולכת וגוברת של העניים ביותר בחברה." וכעדות לכך מובא התרשים הבא, שמקורו באוניברסיטת תל־אביב.

something

אלא שהתרשים לא רק שאינו מאשר את הטענה שהמצב הנוכחי הוא תוצר של "קפיטליזם קיצוני ומיושן מבית מדרשו של בנימין נתניהו" אלא דווקא מפריך אותה. לא ניכנס כאן לשאלה מהם בדיוק "העשירים" (הכוונה, מן הסתם לעשירון העליון) ומהו בדיוק ה"יחס" האמור (בין הכנסות? של איזה עשירון לעומת איזה עשירון?), אך גם בעין אחת עצומה ניתן לראות כי השינוי הדרמטי במצבם של העשירים ביחס למעמד הביניים והעניים ביחס למעמד הביניים באה דווקא בתקופת הקפיטליזם הלא קיצוני והחדשני של רבין וכי היחס בין עשירים למעמד הביניים יציב להפליא כבר למעלה מחמש עשרה שנים, שעה שהיחס בין עניים למעמד הביניים דווקא התייצב ואף השתפר בתקופת "הקפיטליזם הקיצוני והמיושן מבית מדרשו של בנימין נתניהו."

דומה כי תרשים כלשהו, מתאים לטענה או לא, משמש כאן רק כדרך להגביר את צבעוניות הטקסט—יחימוביץ' מסתמכת על־כך שקוראיה אינם נבונים דיים להסתכל בתרשים בפועל.

לבריאות הידד
במסגרת הקריאה לשים קץ לאשפוז במסדרון מציגה התכנית תרשים של מספר מיטות אשפוז כללי לאלף נפש בישראל. התרשים קצוץ תחתית, כדי להראות את ההידרדרות החמורה (מכ-2.15 מיטות לאלף נפש בשנת 2002 ל-1.9 מיטות לאלף נפש בשנת 2011). כחיזוק, מוצג ממוצע OECD בתחום זה, המצביע על פער מהותי במספר המיטות לאלף איש.

אלא שהנתונים מטעים וחלקיים בכל המובנים המהותיים. ראשית לא ניתן להצביע על נקודת הידרדרות הקשורה בעשור האחרון. הירידה במספר המיטות לאלף בישראל, לפי נתוני OECD לפחות היא עקבית מזה למעלה מעשרים שנה. בנתון חלה עליה כלשהי רק בשתי נקודות בזמן: בכהונת נתניהו הראשונה ובזמן כהונתו כשר האוצר בעשור האחרון.

שנית, כפי שניתן לראות בתרשים הבא, מצבה של ישראל ביחס לעולם מצביע על־כך שקו המגמה בה אינו חריג ביחס למדינות המפותחות אלא תואם לו לחלוטין: הירידה בכלל המיטות ובמיטות האשפוז בישראל היא שיקוף של מגמה רווחת בעולם, לא חריגה ממנו:

Mitot Leelef ish

עובדה זו ניכרת אפילו יותר כאשר בוחנים את השינוי היחסי, משנה לשנה, בשנים 1988-2010 בישראל ובמדינות OECD. ניתן לראות בעליל כי ישראל אינה חורגת מקו המגמה הכללי (נתוני המגמה מופיעים גם בדו"ח משרד הבריאות).

Mitot Leelef ish

הגישה לנושא שונה ממדינה למדינה. אחיותיה של ישראל למספר מיטות מצומצם הן מקסיקו, קנדה, צ'ילה, פינלנד, שוודיה, אירלנד, בריטניה ונורווגיה. צמרת הרשימה מאוכלסת ביפן, גרמניה, קוריאה, אוסטריה, צ'כיה, סלובקיה, פולין, הונגריה, בלגיה ויוון. קשה להבחין כאן במתאם בין רמת חיים או איכות חיים למספר המיטות לאלף איש—סביר יותר להניח שיסוד הדברים בשיקולים שונים במקצת. לדוגמה, ההקבלה הבולטת בין שיעור הצעירים באוכלוסיה למספר המיטות לאלף: כמעט בכל המקרים, מספר המיטות קטן יותר ככל שהאוכלוסייה צעירה יותר (ר' שוב דו"ח משרד הבריאות).



התמונה המעוותת חוזרת על עצמה גם בדוגמאות אחרות: המטרה (היה "עשור שחור") מסומנת ואז נבחר בקפידה החץ הסטטיסטי שיוצג במרכזה. אם הוא מטעה, שגוי, לא נכון או לא מייצג—זה כבר לא משנה.

מתמטיקה, הרי זה כה פשוט
לתכנית הבריאות, הסעיף הראשון בתכנית לכלכלה הוגנת, מקצה התכנית 16.3 מיליארד שקל, שמהם 0.5 מיליארד הם הוצאה חד־פעמית. כפי שניתן יהיה לראות, הקשר בין ההוצאה המתוכננת להוצאה בפועל קלוש.

ביטוח סיעודי לכלל האזרחים
התכנית מכוונת להעניק ביטוח סיעודי מלא לכל אדם, ובין השאר מימון אשפוז וטיפול בית, תוספות לשעות הטיפול, מבחני הכנסה קלים יותר, סל שירותים מוגדר בחוק. לתכנית מוקצה סכום של 4.2 מיליארד שקל (840 מיליון שקל בשנה), שיגיע מהעלאת דמי ביטוח הבריאות ב-0.5 אחוז. ההכנסות מדמי ביטוח בריאות המועברות לביטוח הלאומי עומדות היום על כ-20 מיליארד שקל, ומכאן שהעלאה של כחצי אחוז, לפי חישוב סביר (היינו, העלאה של 0.5 אחוז בשיעור הביטוח הנגבה מחלק ההכנסה הגבוה יותר) יכולה להניב תוספת של כעשירית להכנסה מביטוח הבריאות, כלומר סכום מרבי של כ-2 מיליארד שקל בשנה.

משמעות "ביטוח סיעודי ציבורי לכל אזרחי מדינת ישראל" היא, אם לפשט את הדברים: פיליפינית ודיור מוגן לכל פועל. לפי הלמ"ס מועסקים היום בטיפול סיעודי 28,500 עובדים זרים. כלומר, פיליפיניות ששכרן הממוצע, מעבר לתמיכה של הביטוח הלאומי, הוא בממוצע 2,432 שקל. לא כל העובדים מדווחים לביטוח הלאומי, לא כל ההכנסה מדווחת וברור כי לא כל הנזקקים לטיפול בית אכן זוכים לו בהיקף מלא. ניתן לנחש כי חלק נכבד מבני שמונים ומעלה (כ-220 אלף בישראל) נזקקים לטיפול כזה או אחר.

למרות זאת, נסתפק בחישוב שמרני על צד ההמעטה, לפיו מספר המטופלים בטיפול סיעודי ואינם מוצהרים יוסיף עוד כ-20 אחוז לשיעור הקיים, וכי מספר הנזקקים לו שידם אינה משגת יכפיל את השיעור הקיים. לשינויים בתנאי הענקת התמיכה אין משמעות תקציבית, שכן ממילא הסכומים באים כולם מקופת המדינה (ומכיסנו). לכן, נניח כי יועסקו בטיפול 62,700 עובדים, שתוספת שכרם תגולגל על המדינה באופן מלא ועם תוספת שכר מזערית של כ-10 אחוז. כל זה יביא אותנו להוצאה שנתית של כ-2 מיליארד שקל.

=שירותי בריאות לתלמיד
שירותי הבריאות לתלמיד, כך התכנית, צריכים לשוב לאחריות ישירה של משרד הבריאות. כלומר, ביטול הפרטת השירותים השונים. התקציב המיועד לכך הוא 0.5 מיליארד שקל, שהם 100 מיליון לשנה. מאחר שמדובר בסכום קטן, אקבל אותו כאן כפי שהוא.

תוספת מיטות
תכנית זו באה לתגבר את תשתיות האשפוז הכללי באמצעות תוספת 2,300 מיטות וצוות רפואי בהתאם. כדי להעניק מוחשיות מסוימת לנתונים, מדובר בתוספת ששיעורה שווה להוספת שני בתי חולים בסדר הגודל של סוראסקי (איכילוב). העלות המוקצית לכך היא 4.1 מיליארד שקל, שהם 820 מיליון לשנה או 356 אלף שקל בממוצע למיטה. לפי נתוני סעיפי תקציב משרד הבריאות ההקצאה למיטה בכל אחד מ-11 בתי החולים הממשלתיים היא כ-672 אלף, מה שמצביע על־כך שהתקציב השנתי יהיה גדול במידה ניכרת: 1.54 מיליארד שקל לשנה או 7.72 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות.

שירותי סל בריאות
תכנית יחימוביץ' קובלת על צניחת עלות סל שירותי בריאות מאז שנת 2002, בהתאם לתמת "העשור השחור." הפתרון: "הפחתת ההשתתפויות העצמיות בתשלומים לקופות חולים תוך שיפור האיכות, הנגישות והזמינות של שירותי הבריאות." כלומר, בשל הירידה בעלות לנפש של סל שירותי הבריאות, ניתן להפחית את התמורה לקופות החולים—ואפשר לעשות זאת בשיעור גבוה משיעור ההפחתה בעלויות סל שירותי הבריאות. העלות הנדרשת לכך היא 3 מיליארד שקל (600 מיליון שקל לשנה). במונחים מעשיים, 600 מיליון שקל לשנה יאפשרו הורדה של כ-4 אחוז בעלות סל שירותי בריאות (בערך 80 שקל לשנה).

מכאן עולה תהייה ראשונה: אם עלות סל שירותי בריאות לנפש ירדה באופן כה מרשים מאז שנת 2002, מדוע מוגדר הדבר רע ("תוצאות העשור השחור")? וכיצד עולה הפחתת ההשתתפות העצמית בקנה אחד עם התביעה ל"שיפור האיכות, הנגישות והזמינות של שירותי הבריאות"? דומה כי המטרה (הפחתה בהשתתפות העצמית) הוצבה מראש, והתרשים נועד לשרת אותה, גם אם הוא לא משרת אותה.

אבל זה לא סוף הסיפור. הביטו בתרשים הבא, המופיע בעמוד 10 של התכנית:

Sal Briut

כפי שניתן להבחין, הנתונים הם לשנים 2002 עד 2010 בלבד, אך בסיס הנתונים הוא מחירי 1995. הבחירה המוזרה הזו מתבררת כאשר בוחנים דו"ח של משרד הבריאות על "חוק בריאות ממלכתית." שם, בעמוד 19, מופיע תרשים דומה להפליא, המתחיל את מהלכו כבר בשנת 1995.

Sal Briut

שני דברים מעניינים יש בתרשים הזה. הראשון הוא שהוא מראה כי עלות סל שירותי הבריאות יורדת בהתמדה כבר מאז 1995, אז נקבע סל השירותים הבסיסי. כלומר, לא "עשור שחור" כי אם 17 שנים שחרחרות לפחות—מיום בואו של חוק בריאות ממלכתית לעולם. יתר על־כן, בתרשים משרד הבריאות מחושבת גם תוספת הטכנולוגיות (החל משנת 1998, אז הוספו לסל), וזו מצביעה על־כך שעלות שירותי הבריאות לנפש הכוללת טכנולוגיות דווקא עולה בקצב מתון. משרד הבריאות אומר, לפיכך, כי "התקציב העומד לרשות [הקופות] לאספקת סל זה הולך ונשחק באופן משמעותי ביותר במהלך השנים."

לא ברור כיצד מבקשים להפחית את השתתפות הציבור שעה שעלויות סל הבריאות דווקא עולות, אך ברי שיש חוסר יושרה מובהק בהצגת חלק מהתמונה, גם על ציר הזמן וגם מצד העלויות הממשיות.

היעד שנקבע לתכנית סתמי ולא מוגדר (הורדת מחיר, שיפור בשירות) ולא ניתן לנחש מה ההפחתה המבוקשת או מה השיפור המבוקש, ולכן נקבל את הנתונים כלשונם.

שירותי סל בריאות ב'
בסעיף הקודם טען התרשים כי עלות סל שירותי הבריאות צנחה פלאים, מה שמצדיק הפחתת התשלומים לקופות החולים ותביעה לשיפור השירות. בסעיף הזה, נשכחה התורה שמקודם ובסיוע תרשים שכן באדיבות משרד הבריאות נטען כי בכל זאת דווקא יש עליה במחירי הבריאות ולכן יש צורך בהקצאת תקציב ניכר לנושא ש"יפצה על השחיקה הריאלית בעשור האחרון." השחיקה הריאלית ב"עשור האחרון" מודגמת בסיוע תרשים שמראה כי העליה במדד תשומת הבריאות החלה הרבה לפני "העשור השחור" ולמעשה דווקא נבלמה בשנים בהן כיהן נתניהו כשר האוצר.

גם כאן, התכנית דורשת "הבטחת סל שירותי בריאות יציב ומקיף באמצעות עדכונו באופו קבוע" אך אינה נוגעת בפרטים הממשיים: עדכונו באיזה שיעור? התקציב המוקצה לכך הוא 4.5 מיליארד שקל, שהם 900 מיליון שקל לשנה. ההקצאה השנתית להרחבת סל הבריאות היא 410 מיליון שקל, ומכאן שהתוספת אמורה לשלש אותו.

כאן נוכל, תוך סיכון מסוים, להניח כי הבטחת סל בריאות יציב ומקיף תובעת, לכל הפחות, עמידה בקצב הגידול במדד תשומות הבריאות (עליה ממוצעת של כ-5.7 אחוז לשנה) בתוספת מסוימת, שתאפשר סגירת הפערים מן העבר. אם נניח שתוספת זו תכוון לסגור את הפערים בתוך כ-30 שנה, כי אז יש צורך בהרחבת סל שירותי הבריאות בהיקף של כ-9 אחוז לשנה, שמשמעותם הקצאה תקציבית של 1,394.5 מיליון שקל. במצב זה, הוצאת החומש שלנו תגדל ל-6.97 מיליארד שקל.

דמי ביטוח והמערכת הציבורית
הסעיף הבא בתכנית קורא לעדכון תשלום דמי הביטוח "במטרה להגדיל את השוויון בנטל התשלום"—שם נרדף להפך: הפחתת השוויוניות והגברת הנטל על 1.6 מיליון החזירים הקפיטליסטיים הנמנים עם העשירון העשירי והתשיעי.

סעיף נוסף קורא לחסל את בתי־החולים הפרטיים של קופות־החולים ("איסור החזקה של בתי חולים ומיזמים פרטיים על ידי קופות החולים הציבוריות"). הכוונה, מן הסתם, היא שבתי־חולים כאלו יוחזקו על־ידי גורמים שאינן הקופות ולכן לא יהיה עניין מובנה לקופות לתעל שירותים נוספים דרכם, אך בתי־החולים הפרטיים תורמים כ-10 אחוז מהכנסות הקופות (הערכה שלי) ומכאן שהסרתם מתמהיל ההכנסות תגרע כ-3 מיליארד שקל לשנה מהכנסותיהם, שלא לדבר על ההשלכות האחרות. במלים אחרות, אין כאן "רגולציה-ללא עלות תקציבית" אלא רגולציה עם עלות תקציבית מהותית.

השלב השני במלחמה ברפואה פרטית הוא "מניעת מימון מערכת הבריאות הפרטית בהסתמך על משאבי המערכת הציבורית." עיקרה של התכנית הוא מניעת קבלת טיפול בבית־חולים פרטי בחסות ביטוח משלים. התוצר של שינוי כזה יהיה חזרה לעבר: חולים יסרבו לקבל טיפול ירוד, אם יש באפשרותם לשלם עבור טיפול טוב יותר ובהיעדר טיפול משלים תתפתח רפואה שחורה. גם כאן, נטען כי מדובר ב"רגולציה-ללא עלות תקציבית" אך העלות התקציבית מובהקת: השינוי יתבטא באובדן הכנסות למדינה (רפואה שחורה) וגם בהתמרת העלויות אותן נדרשת הממשלה לממן. האומדן שניתן כאן להוצאות (1.5 מיליארד שקל לשנה) נוטה לצד הממזער.

סיכום
ההוצאות המוקצות בתכנית לבריאות עומדות על 16.3 מיליארד שקל, שהם 3.24 מיליארד שקל לשנה. חישוב ההוצאות בפועל העלה כי ההוצאה השנתית תעמוד על 7.14 מיליארד שקל או 35.7 מיליארד שקל לחמש שנים.

Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 1,472 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 3,245 שקל לשנה.

    מערכת החינוך
    הדיון הקמצני (במקום) והנדיב (בתקציבים) במערכת־החינוך קורא להגדלת תקציבים למערכת החינוך בשיעור של 19.05 מיליארד שקל, שמהם 4 מיליארד הם הוצאה חד־פעמית והשאר מהתקציב השוטף (3.01 מיליארד שקל לשנה). כמו בסעיף הבריאות, גם כאן אין הרבה קשר בין התקציב המוצע לדרישות הממשיות.

    הגדלת התקצוב לחינוך
    המטרה העיקרית של התכנית היא "הגדלת תקציב החינוך לכדי רמת התקצוב הנהוגה במדינות המפותחות." משמעות הדבר, לפי הנתונים, הגדלה של תקצוב הגנים ב-50 אחוז, הגדלה של תקצוב בתי־הספר היסודיים ב-33.2 אחוז, והגדלה של תקציבי בתי־הספר העל־יסודיים ב-44 אחוז.

    לפי חישובי התכנית, העלות של צעדים כאלו תהיה 10 מיליארד שקל לאורך התכנית (2 מיליארד שקל בשנה). לפי הוראות התקציב של משרד החינוך לשנת 2011, עם זאת, התמונה שונה במקצת. בחישוב שמרני מאוד, המניח כי הוצאות המנהל, הסעות ושאר ירקות לא תעלינה כלל, וחישוב התוספת לחינוך התיישבותי, עצמאי ותורני לפי השיעור הנמוך יותר, עולה כי תקציב משרד החינוך לנושאים אלו יצטרך לגדול ב-11 מיליארד שקל לשנה, ל-39.858 מיליארד שקל.

    חינוך חובה חינם מגיל שנתיים
    ההצעה הבאה על סדר היום של התכנית בתחום החינוך היא לחינוך חובה חינם מגיל שנתיים. לתכנית מוקצבים 6.9 מיליארד שקל (1.38 מיליארד שקל לשנה), אף כי לא מפורט איזה חלק מזה אמור להיות חד־פעמי (בעיקר בינוי והכשרת גננות). המטרה הברורה היא לחסל באופן סופי את מערך הטיפול הפרטי ולכפות (חינוך "חובה") את הטיפול הציבורי על כל ההורים.

    לצורך ענייננו, נניח כי עלות הטיפול תהיה דומה לזו הקיימת היום. כלומר, כ-2,500 עד 3,000 שקל לטיפול ברמה סבירה. בהתחשב בגודל מחזור הפעוטות (כ-160,000) מדובר בהוצאה שנתית של כ-5.3 מיליארד שקל לשנה, שכ-1.44 מיליארד מתוכה (750 שקל לחודש) ישולם על־ידי ההורים. היינו, ההוצאה לחומש תהיה 26.4 מיליארד שקל ולא 6.9 מיליארד שקל.

    מורים בהעסקה ישירה
    סעיף שלישי בתכנית נועד להעברת כ-10-15 אלף מורים המועסקים "כעובדי קבלן באמצעות עמותות" להעסקה ישירה. הצעד מכוון באופן ברור למדי ובאופן ישיר (כמו בסעיף הקודם) כנגד חינוך פרטי. לתכנית מוקצבים 2 מיליארד שקל (0.4 מיליארד לשנה), שמהם עולה הערכה כי התוספת התקציבית שתידרש לכך תהיה כ-2,500 שקל למורה לחודש. ההערכה הזו עשויה להיות מנופחת או מצומצמת מדי, בכפוף למספר המורים, אך בנקודה זו נקבל אותה כלשונה.

    סיכום
    ההוצאות המוקצות בתכנית לחינוך הן 18.9 מיליארד, שהם 3.78 מיליארד שקל לשנה. חישוב ההוצאות בפועל העלה כי ההוצאה השנתית תעמוד על 16.679 מיליארד שקל או 83.396 מיליארד שקל לחמש שנים.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 1,718 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 7,581 שקל לשנה.

    תחבורה
    בתחום התחבורה ההצעה העיקרית היא לקדם מאוד את התחבורה הציבורית, ובמיוחד באוטובוסים, עם הקצאת נתיבי תחבורה ציבורית, מסלולים מהירים, נסיעה חינם או במחיר מוזל מאוד ואף "פיתוח אפליקציות מבוססות SIRI." כל זה יעלה הרבה כסף: 17.25 מיליארד שקל. לפי התכנית, עיקרם יבוא מתקציב חד־פעמי (13.5 מיליארד) ומיעוטם מהתקציב השוטף (3.75 מיליארד).



    לטענת התכנית "רוב המימון יגיע משינוי סדרי עדיפויות בתוך הפרויקטים הקיימים במשרד התחבורה." תקציב משרד התחבורה לשנת 2011 היה 0.4 מיליארד שקל ותקציב הפיתוח עמד על 8.2 מיליארד שקל.

    המטרה הראשונה במעלה בתכנית היא מתן עדיפות ניכרת לתחבורה הציבורית, במטרה להכפיל את היקף הנסועה בתחבורה הציבורית פי שניים. התמחור לנסיעה יהיה אגרסיבי מאוד (2 שקלים או חינם), מה שעשוי לגרום לחיסול גורמים פרטיים ויפגע במיוחד במוניות—אבל לגישת התכנית זה יהיה רק בונוס משמח.

    כיום מוקצים כ-3 מיליארד שקל לטובת תמיכות בתחבורה הציבורית, ועוד 975 מיליון מוקצים לפיתוח כבישים עירוניים (מה שקשה להניח כי ייפגע בתכנית שעיקרה הגברת התחבורה הציבורית בערים). לפי הנתונים של אגד ולפי הנתונים של דן) מספר הנוסעים השנתי הוא כ-404 מיליון וכל כרטיס נסיעה מסובסד בכ-5.2 שקל. תמחור אגרסיבי של מחיר הנסיעה (נאמר, שקל בממוצע) יביא לעליה של הסכום הנדרש לסבסוד וכמובן לסבסוד מקיף של הכרטיסים הנוספים שיימכרו. אם אכן תוכפל הנסועה, מדובר בסבסוד שוטף של כ-9 שקל לכרטיס, המסתכמים בהוצאה שנתית של 7.27 מיליארד שקל.

    משום מה מניחה התכנית כי העלויות הכרוכות בקניית אוטובוסים ובשיפור הכבישים העירוניים תהיינה חד־פעמיות—סוללים ושוכחים. בפועל, סביר מאוד להניח כי גם התקציב השוטף לתחזוקת אוטובוסים ולרכישת אוטובוסים חדשים יוכפל באופן שוטף. מכאן עולה כי גם כאן טמונה הוצאה שוטפת של כ-3.75 מיליארד שקל.

    בניכוי ההוצאות הקיימות, לפיכך, מדובר בתוספת נטו לתקציב השוטף של 7.045 מיליארד שקל. (11.02 מיליארד בהפחתה של 3.975 מיליארד הקיימים לנושאים כבר כיום). לא אכנס כאן לסוגיה הפוליטית של היכולת להסיט תקציבים מתחומים כמו רכבת ישראל, כבישים בינעירוניים וסעיפים אחרים.

    כהערת אגב, אחד הסעיפים המעניינים בתכנית הוא הקמת איגודי ערים לתחבורה ("העברת מלוא האחריות על התכנון, הניהול והתפעול של שירותי התחבורה הציבורית לרמה המטרופולינית, באמצעות הקמת חמישה איגודי ערים לתחבורה, בשליטת הרשויות המקומיות"). הבעיה העיקרית בתכנית הזו היא שהמימון יבוא עדיין מהכיס הממשלתי ומכאן שגם השליטה תהיה ממשלתית, אבל הרעיון של חיזוק הסמכויות העירוניות דווקא ראוי לשבח.

    סיכום
    ההוצאות המוקצות בתכנית לתחבורה הן 17.28 מיליארד, שהם 3.45 מיליארד שקל לשנה. חישוב ההוצאות בפועל העלה כי ההוצאה השנתית תעמוד על 7.045 מיליארד שקל או 35.225 מיליארד שקל לחמש שנים.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 1,570 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 3,202 שקל לשנה.


    וגם סיכום ביניים קצר
    כלל ההוצאות עד כה, לפי התכנית, מסתכם ב-52.48 מיליארד שקל לחומש, שהם 10.47 מיליארד בהוצאה שנתית שוטפת. חישוב ההוצאות בפועל העלה כי ההוצאה השנתית תעמוד על 30.86 מיליארד שקל או 154.3 מיליארד שקל לחמש שנים.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 4,762 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 14,029 שקל לשנה.

    רווחה וביטחון סוציאלי
    סעיף חשוב נוסף הוא שינוי מערכת הביטחון הסוציאלי כדי לספק הארכת חופשת הלידה בתשלום בשבועיים (1.2 מיליארד שקל), העלאת דמי הבטחת הכנסה (2.34 מיליארד שקל), הגדלת מימון שירותי הרווחה ברשויות המקומיות (1.75 מיליארד שקל), ביטול מימון פרטי של שירותי הרווחה (0.7 מיליארד שקל), והעמקת התכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון (0.275 מיליארד שקל) והעסקה ישירה של עובדים סוציאליים (0.75 מיליארד שקל). כלל התקציב המוקצה לכך בתקציב השוטף הוא 7.015 מיליארד שקל (1.4 מיליארד שקל בשנה).

    בחלק מהסעיפים קשה מאוד להעריך באיזו מידה התוספת המוצעת ריאלית, שכן לא תמיד מוגדרים יעדים ברורים ("שיפור" המצב אינו יעד ברור). ניתן לבחון, עם זאת, כמה סעיפים. לדוגמה, סך כל דמי הילדה ששולמו בשנת 2011 הסתכם בכ-2.5 מיליארד שקל (לפי הביטוח הלאומי), שחולקו לכ-106 אלף יולדות. התשלום הממוצע לשבוע היה, לפיכך, 1,707 שקל. אם מניחים כי מספר היולדות בשנים הבאות ימשיך לעלות בקצב העליה הקיים (היום רק 64.7 אחוז מהיולדות מקבלות דמי לידה) כי אז נוכל להניח כי התקציב הנוסף הנדרש לנושא יעלה בהדרגה מכ-360 מיליון שקל עד ל-425.4 מיליון שקל לשנה. התקציב המוקצה לנושא בתכנית הוא רק 250 מיליון שקל, ולא ברור על מה הוא מבוסס בדיוק.

    סעיף אחר הוא מימון שירותי הרווחה ברשויות המקומיות באופן פרוגרסיבי, כך שרשויות חלשות יותר יזכו למימון של 85 אחוז מתקציבי הרווחה או 95 אחוז מתקציבי הרווחה מכיס ממשלתי, לעומת 75 אחוז היום באופן אחיד לכל הרשויות. הרעיון של מימון דיפרנציאלי כבר נמצא בדיון אך ההצעה כאן היא פשוט להגדיל את המימון לרשויות החלשות יותר, בלי לשנות את המימון לרשויות החזקות יותר. המימון המוקצה לנושא הוא 350 מיליון, שמשמעותם העלאת שיעור המימון הממוצע ל-81.6 אחוז. חישוב זה אינו נשמע סביר. אם מניחים כי החלוקה לאשכולות תואמת לחלוקת האוכלוסין, כי אז שיעור המימון הממוצע צריך להיות 85 אחוז, והתקציב הנוסף צריך להיות 530 מיליון שקל בשנה.

    סעיף שלישי, הוא ביטול המימון הפרטי של שירותי הרווחה, ובמיוחד למפגרים, לאוטיסטים ולמוגבלים אחרים. הגיון הדברים הוא כי רבים נאלצו לשלם על טיפול פרטי לבני משפחה נזקקים במעונות פנימייתיים, מה שהעיק על כיסם. הפתרון הוא "הגדלת הכנסתם הפנויה של קרובי האדם הנזקק לשירותי הרווחה והרחבת נגישותו לשירותים חברתיים חיוניים באמצעות ביטול מימונם הפרטי."

    מאחורי הלשון המעורפלת מסתתרת השאיפה לסגור את המוסדות הפרטיים (שקמו בעקבות החלטת המדינה לצאת מתחום הטיפול הזה) ולאכוף על ציבור המשתמשים לשוב ולהסתמך על מוסדות ציבוריים. התקצוב לנושא הוא 700 מיליון שקל (140 מיליון שקל בשנה). התקצוב של משרד הרווחה לנושא הסובלים מפיגור שכלי לבדו הוא 1.7 מיליארד שקל, המוקדשים לכחצי אחוז מהאוכלוסייה הסובלים מפיגור שכלי. מתוכם, כ-70 אחוז מתגוררים בבית וכ-21 אחוז במעונות פנימיה (נתונים). מבין אלו, כ-64 אחוז (4,680 איש) חיים במסגרות פרטיות. לא ניתן לדעת מהו בדיוק המימון הניתן להם על־ידי המדינה ואיזה חלק מהנטל נופל על שכמן של המשפחות, אך על יסוד הקצאת משרד הרווחה ניתן לאמוד את התקציב למוסדות פרטיים בכ-90 אלף שקל לכל חוסה. לא ידוע איזה תשלום בדיוק נדרש ממשפחות כתוספת לסכום שמקציב משרד הרווחה.

    ניתן לנחש, על בסיס התקציב המוקצה לנושא הפיגור השכלי, כי כדי לספק שירות באיכות דומה לזה הניתן במוסדות פרטיים במוסדות הממשלתיים יהיה צורך בהגדלה של התקציב הנוכחי בשיעור שיפצה, לכל הפחות, על השתתפות ההורים. אם הם מוסיפים לתקציב המוסדות הפרטיים כאלף שקל מדי חודש, כי אז יהיה צורך בתגבור תקציבי של כ-13 אחוז. סביר להניח כי התשלום החודשי הנוסף, גם בשירותים עקיפים, גבוה אף יותר ולכן אפשר להעלות השערה כי יהיה צורך בהגדלה של כ-20 אחוז בתקציב. היינו, כ-340 מיליון שקל נוספים.

    בשלושת הסעיפים שנבדקו נמצא פער ניכר (כ-66 אחוז בממוצע) בין התקציב המוצע לתקציב הנדרש, לפי ההערכה והחישוב שלי. המשכתי את החישוב על יסוד הנחות דומות.

    סיכום
    ההוצאות המוקצות בתכנית לתחבורה הן 7.015 מיליארד, שהם 1.4 מיליארד שקל לשנה. חישוב ההוצאות בפועל העלה כי ההוצאה השנתית תעמוד על 2.41 מיליארד שקל או 12.06 מיליארד שקל לחמש שנים.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 637 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 1,096 שקל לשנה.

    השלטון המקומי ושות'
    נעבור כאן בחטף על כמה סעיפים משניים יותר בתכנית: הגדלת תקציבי האיזון לרשויות המקומיות (3 מיליארד שקל לחמש שנים; 0.6 מיליארד שקל לשנה), הגדלת כוח השיטור (3.3 מיליארד שקל לחמש שנים ל"הגברת המאבק בפשיעה הכלכלית"), ביטול הפרטות, יתר עצמאות למשרדי הממשלה בניצול התקציב אל מול משרד האוצר, שילוב חישוב החיסכון המתוכנן בחוקים (ולא רק עלותם), הגבלת חוק ההסדרים, והעלאת שכר עובדי המדינה (3 מיליארד שקל). סה"כ העלות המקובצת כאן: 9.3 מיליארד שקל לחמש שנים, שהם 1.86 מיליארד לשנה.



    עם רוב הקביעות כאן לא נתווכח, מה גם שהן לא מוגדרות תמיד באופן שניתן לעמוד. סעיף התכנית להגברת אכיפת החוק, לעומת זאת, מתפתה ונוקב במספרים. התכנית קוראת כאן ל"הוספת 4,685 שוטרים" ומקצה לנושא 660 מיליון שקל לשנה. כיום, לפי המשרד לבטחון פנים מתוקצבים 20,366 שוטרים ועוד 2,872 עב"צ (כלומר, לא שכירים מן המניין) בעלות שכר ובעלויות נלוות של 5.6 מיליארד שקל לשנה, כשהוצאות השכר הן כ-70 אחוז מכלל ההוצאות.

    תוספת של כ-23 לכוח השיטור משמעה יהיה תוספת דומה לעלויות השכר ותוספת פחותה (כ-12 אחוז) לעלויות תשתיתיות. על בסיס הנחה זו, ניתן לאמוד את התוספת התקציבית הנדרשת ב-1.224 מיליארד שקל, בהשוואה ל-660 מיליון שקל המוקצים לנושא בתכנית.

    דברים דומים ניתן לומר על הסעיף הנוסף שניתן לאומדו, גם אם בדי עמל, הנוגע להעלאת שכרם של עובדי מדינה. לפי משרד האוצר הועסקו בישראל בשנת 2011 כ-99,488 עובדים. נוכל להפחית מסכום זה את עיקר המועסקים במשרד לביטחון פנים (שוטרים, סוהרים, מג"ב) ואת הרופאים והאחיות שמשכורתם משולמת על־ידי משרד הבריאות ונמצא את עצמנו עם כ-40 אלף עובדי ממשלה שיוכלו ליהנות מההעלאה המבוקשת בתכנית. לעניין זה מוקצים 600 מיליון שקל, היכולים לספק העלאה ברוטו של כ-1,250 שקל בחודש לקבוצת ה-40,000 או כ-500 שקל אם הם מחולקים לרוחב כל החזית. האם ניתן להשתמש בתקציב זה כדי לקבוע "שכר התחלתי גבוה ומנגנוני קידום שכר משמעותיים"? ספק גדול. כדי לפתות כוח עבודה איכותי למנגנון הציבורי יש צורך בתוספת משמעותית הרבה יותר מ-1,250 שקל בחודש. יתר על־כן, וודאי שברגע שתהיה תוספת כלשהי למדרגת השכר הראשונית, היא תגרום לעדכון כל מערך דרגות השכר, מה שיגדיל במידה ניכרת את העלות הנדרשת.

    סיכום
    ההוצאות המוקצות בתכנית לתחבורה הן 9.3 מיליארד, שהם 1.86 מיליארד שקל לשנה. חישוב ההוצאות בפועל העלה כי ההוצאה השנתית תעמוד על 2.84 מיליארד שקל או 14.2 מיליארד שקל לחמש שנים.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 845 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 1,290 שקל לשנה.

    "משרות לא איכותיות"
    סעיף מרכזי שני בתכנית הכלכלית עוסק בשכר ובשוק התעסוקה. לפי התכנית, הבעיה היא, כרגיל, היעדר השקעה ממשלתית ופעילות פרטית פסולה, מיותרת מגעילה ודוחה ברמות: "חוסר השקעה ממשלתית בניהול מדיניות פעילה בשוק העבודה גרמו לכך שרוב המשרות החדשות שנוצרו בעשור האחרון הן משרות לא איכותיות וברמות שכר נמוכות."

    תכניות עבודה
    כדי לתת תרופה למצב זה מוצעות פעולות שונות, שהראשונה בהן היא להעלות את רמת המעורבות של הממשלה בשוק העבודה (תכניות עבודה אקטיבית) בשיעור ניכר (10.2 מיליארד שקל; 2.04 מיליארד שקל לשנה): כאן מוצגים תרשים לא נכון (שמצביע, להלכה, על־כך שגודל ההשקעה במדיניות פעילה (כלומר, הכשרת עובדים) נמצאת במתאם הפוך לשוויוניות—התרשים הנכון מוצג ב"כלכליסט"), ותרשים שני שמציג את תקציב ההכשרות המקצועיות במיליוני ש"ח, אך ללא מספרים שיסייעו לנו לאמוד מה היה התקציב ומה הוא עתה—שני עניינים שמקשים על הקורא להבין למה התכוון המשורר ומי לעזאזל ערך את הדבר הזה.

    התביעה העיקרית, מכל מקום, ברורה: "השוואת ההוצאה הממשלתית על מדיניות פעילה בשוק העבודה לממוצע של מדינות ה-OECD." בישראל, לפי נתוני OECD, מושקעים רק 0.8 אחוז מהתמ"ג בטיפול בשוק העבודה, כשרק 0.15 אחוז מושקעים ביוזמות פעילות כמו הכשרה, הענקת תמריצים, וכדומה. הרפורמות האקטיביות קשורות רק ב-2.35 אחוז מהעובדים. בדנמרק, המדינה המצטיינת בתחום זה, מושקעים 1.17 אחוז מהתמ"ג באמצעים אקטיביים, כשאלו נוגעים ל-6.54 אחוז מהעובדים. בכלל מדינות OECD מושקעים 0.66 אחוז מהתמ"ג בתכניות אקטיביות, הנוגעות ל-4.12 אחוז מהעובדים.

    המשמעות של הפער היא שעל ישראל להשקיע מעט יותר מחצי אחוז נוסף מהתמ"ג כדי לעמוד ברמה המבוקשת, כלומר, בערך 4.7 מיליארד שקל בשנה—יותר מפי שניים מהתקציב המיועד (2.04 מיליארד).

    לתכנית גם סעיף נספח, לחזק את שירות התעסוקה—גם לכך השלכות תקציביות משמעותיות, בניגוד לטענה שמדובר ב"רגולציה-ללא עלות תקציבית," אך לכך לא אתייחס בעיון כאן.

    עובדי קבלן מדומיינים
    הסעיף הבא בתכנית תובע לבטל את העסקת עובדי הקבלן במגזר הציבורי ומעבר להעסקה ישירה שלהם, בעלות של 4.86 מיליארד שקל (0.972 מיליארד לשנה). הטיעון מתבסס על הטענה הנושנה לפיה יש בישראל מספר חריג של עובדי קבלן ("ישראל ניצבת במקום הראשון מבין מדינות ה-OECD בהיקף העסקה נצלני זה") והכל עטוף בתרשים מרשים מ"מרכז המחקר והמידע של הכנסת" המאייר נקודה זו.

    אלא שמה עושה הדיבוק: הנתונים אינם נכונים. דו"ח של הכנסת, המתבסס על נתוני הלמ"ס, חושף משהו מן האמת: לא 10 אחוז עובדי קבלן כי אם 3.6 אחוז, כשכמעט כולם נמנים עם המועסקים בשלושה תחומים: שמירה ואבטחה, ניקיון ושירותי מטפלות בית (בעיקר בסיוע סיעודי ובניקיון בתים).

    בדו"ח מוקדם יותר נטען כי הסדרי העסקה מסוג זה נפוצים מאוד: "השיעור הממוצע של העובדים המועסקים בהסדרי העסקה לא סטנדרטית באוסטרליה וב-14 מדינות האיחוד האירופי עלה מ-9.6 אחוז בשנת 1983 ל-13.8 אחוז בשנת 1999.... נמשכה במדינות אלה [איסלנד, נורווגיה, שווייץ] מגמת הגידול בשיעור הסדרי ההעסקה הלא-סטנדרטית, למרות הרגולציה החדשה שהוחלה עליהם." דו"ח זה ראוי לקריאה בגלל נתונים מפכחים שיש בו על ההשפעה השלילית שיש לרגולציה ולאיסורים על תנאי העבודה של עובדים מהדרג הנמוך יותר.

    בדו"ח מופיע גם מידע על שיעור העסקת עובדי הקבלן בשירות המדינה, המצביעה על־כך שמספר עובדי הקבלן לסוגיהם היה כמעט תשעה אחוזים מהעובדים במשרדי הממשלה היו עובדי מיקור חוץ וקבלן. מבדיקה שערכתי אני של מספר המועסקים ללא קביעות במשרדי הממשלה עולה כי האחוז הוא 14.4 (הבדיקה מסתמכת על בחינה של 71 אלף מועסקים). כלומר, היקף העסקת עובדים ללא קביעות הוא בהיקף של כ-14,400 עובדים.

    מספר כזה של עובדים, אם הם מועסקים בשכר נמוך (כ-5,600 שקל ברוטו) עשוי בהחלט להתאים לתקצוב בתכנית, אף כי הוא קרוב לקצה הנמוך של קשת ההכנסות, אך שכר כזה משמעותו, בפועל, גם העלאה של שכרם של עובדי המדינה בכל הדרגות, ועניין זה הופך את הקערה על־פיה ומצביע על עלויות גבוהות הרבה יותר.

    שכר המינימום
    שני סעיפים נוספים בתכנית לשוק העבודה עוסקים בשכר מינימום: האחד תובע להעלותו ל-55 אחוז מהשכר הממוצע (2.4 מיליארד שקל; 0.48 מיליארד שקל לשנה), והשני תובע להגביר במידה ניכרת את הפיקוח, באמצעות תגבור כוח הפקחים (העלאת מצבת הפקחים ל-300, שהיא כנראה תוספת של כ-250 פקחים). לסעיף זה מוקצים 300 מיליון שקל (60 מיליון לשנה).

    סעיף שכר המינימום בעייתי מאוד. ראשית, חישוב פשוט של השכר הממוצע בענפי המשק השונים מעלה כי העלאת השכר בענפים ששכרם נמוך מ-55 אחוז משכר המינימום לגובה של שכר המינימום, ובהנחה של אכיפה מלאה ומדוקדקת, תעלה את תוספת השכר השנתית שיהיה צורך לשלם ל-9.27 מיליארד שקל לשנה, יותר מפי עשרים מהסכום המוקצה לכך. הסכומים בסעיף זה הוקצו, כך אני מנחש, לפי ההנחה כי עלות המושתת על בעלי עסקים פרטיים ולא על המגזר הציבורי אינה עלות המושתת על צרכנים. ולא היא.

    סיכום
    ההוצאות המוקצות בתכנית לשוק העבודה מסתכמות ב-17.76 מיליארד שקל, שהם 3.552 מיליארד שקל לשנה. חישוב ההוצאות בפועל העלה כי ההוצאה השנתית תעמוד על 8.212 מיליארד שקל או 41.06 מיליארד שקל לחמש שנים.

    Avoda
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 1,614 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 3,732 שקל לשנה.

    נהלים בשוק ההון
    פרק ארוך למדי עוסק (ללא הקצאה תקציבית) בשינוי הנהלים בשוק ההון כמו הגבלת תספורות (ללא וויתור על שליטה), הגבלת עסקאות בעלי־עניין, הגברת חובות הגופים המוסדיים מול בעלי־עניין, חיזוק הדירקטורים בחברות ציבוריות, הגבלת שכר בכירים בחברות בורסאיות, חיוב בעלי שליטה להזרים הון פרטי למימון הסדרי חוב, הגבלת דיבידנדים לשליטה ממונפת, איסור חלוקת דיבידנד ללא רווח אמיתי, ניתוק הזיקה בין בעלי שליטה למעריכי שווי, פירוק חברות פירמידה, הפרדת השליטה בין נכסים ריאליים ופיננסיים, ושיפור הליכי הפרטה של שירותים שהם מונופולים טבעיים.

    באופן טיפוסי, התכנית מתווה לא דרכים 'פוזיטיביות' לשיפור ההתחרות, שיביאו לצמצום נהלים פסולים, אלא דרכים 'נגטיביות' של הגברת האכיפה והפיקוח. אין בהצעות כל נגיעה בעובדה שבישראל קיימת הגבלה חריפה מאוד, שלא לומר איסור, על תחרות בתחום הבנקאות, הביטוח והמימון. לדוגמה, הפרדת השליטה בנכסים ריאליים ופיננסיים אינה נדרשת אם תהיה אכן אפשרות לכניסת גורמים חדשים לתחום הבנקאות.

    בהמשך הפרק מטופל נושא הפנסיה. כאן מוצע להעלות את שיעור האג"ח המיועדות (כלומר, להגדיל את החובה להחזיק חסכונות באג"ח ממשלתי) בעלות של 3.6 מיליארד שקל, לסבסד את ההפרשות לפנסיה של עובדים בעלי שכר נמוך (1.8), הקמת וועדה ציבורית לשינוי מודל החיסכון הפנסיוני, וניהול פנסיוני של בעלי שכר נמוך באמצעות הביטוח הלאומי.

    בסך הכל עומדות ההוצאות בפרק זה על 1.08 מיליארד לשנה ו-5.4 מיליארד בסך הכל. אין דרך לאמוד את מידת המציאותיות של ההנחות כאן, ולכן נקבל אותן כלשונן.

    סיכום ביניים נוסף
    כלל ההוצאות בתכנית בשלב זה מסתכם, לפי התכנית, ב-91.9 מיליארד שקל, שהם 18.371 מיליארד שקל בחישוב שנתי. חישוב ההוצאות בפועל, לעומת זאת, מעלה כי הן תסתכמנה ב-227 מיליארד שקל בסך הכל, שהם 45.4 מיליארד שקל לשנה.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 8,350 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 20,640 שקל לשנה.

    הורדות, סוף-סוף!
    הפרק השלישי של התכנית עוסק בהורדת מחירי הדיור והמזון. הסעיף הראשון הוא דיור, והוא כולל בניית דירות ציבוריות, הפקעה של חמישה אחוז מכל בניין באזורי הביקוש לידי המדינה (לטובת זכאי הדיור הציבורי) וכל זאת "בתמורה להנחה במחיר הקרקע"; בניית אלפי יחידות דיור באזורי ביקוש על קרקע בבעלות עירונית וניהול מערכת החכרה לזוגות צעירים; כינון מחדש של חוק הגנת הדייר (כי "ממשלת ישראל אינה מסדירה ואינה מפקחת על שוק הדיור להשכרה. כתוצאה מכך השוק אינו יציב")—ההצעה כאן היא וריאציה של הצעת חוק שהעלתה יחימוביץ' בעבר; וביטול הפרטת מנהל מקרקעי ישראל.

    התכנית תלושה מן המציאות, אך כאן היא בחברה טובה: כך נראות רוב התכניות של רוב המפלגות. הרעיונות האיומים ונוראים של הפקעת דירות לטובת המדינה, כינון חוק הגנת הדייר מחדש, או ניהול דיור ציבורי על־ידי הערים רק יגרמו לעליה במחירי הדיור והשכירות... מה שרק יגביר את הקריאה של היחימוביצ'ים לעוד צעדים מסוג זה לרגל החמרת המצב. אח, וואס!

    800 המופלאים!
    התכנית מתקצבת בנייה חד־פעמית של דירות כדי לצמצם את רשימת ההמתנה לדיור ציבורי (0.56 מיליארד שקל שהתכנית מכוונת לכסותן מתשלום על הדירות), ובמקביל להעניק "מענק הון ראשוני" בגובה של 600 אלף שקל למשפחות אלו, אם יציגו הון עצמי של 5 אחוז, והשתתפות בהחזר המשכנתא בגובה של 2,000 שקל לחודש, למשך 25 שנים. סעיף זה מתוקצב אף הוא ב-0.64 מיליארד שקל, שגם הם אמורים להיות מכוסים "מתקציב מכירת הדירות לפי חוק דיור ציבורי."

    נבחן זאת, אם לא אכפת לכם, כי יש כאן כמה דברים מעניינים. ההנחה בשתי ההצעות היא כי ההוצאה התקציבית תכוסה על־ידי ההכנסה ממכירת הדירות לזכאים. כלומר, מונח כי אותן 800 דירות תנבנה הכנסה של 1.5 מיליון שקל לדירה במכירה (1.2 מיליארד שקל, בסך הכל). הסכום הזה לא מציאותי, שכן המחיר הממוצע של דירה בישראל הוא 1.118 מיליון שקל, וסביר להניח כי דירות למשתכנים תהיינה בעלות ערך נמוך אף יותר.

    ננסה לצרף את המספרים. נניח כי הדירות תימכרנה במחיר הממוצע בשוק. לכן נרשום בסעיף ההכנסות וההוצאות 944 מיליון שקל (זה מה שקיבלנו מרוכשי הדירות; זה מה שהוצאנו על בנייתן—אם מניחים שהדירות תימכרנה ללא רווח למדינה). עתה, הזכאים יזכו למענק בגובה של 600 אלף שקל למשפחה. כלומר, יש לנו תוספת הוצאה של 480 מיליון שקל. כמו כן, תהיה השתתפות של המדינה בתשלום המשכנתא, שערכה 320 מיליון שקל. יוצא מכאן כי המאזן הסופי שלנו יהיה של הוצאה נטו, בניכוי הכנסות, של 800 מיליון שקל במקום אפס, לפי חישובי יחימוביץ'—הוצאה נקייה של מיליון שקל לדירה.

    הפקעת דירות
    סעיף נוסף בתכנית מציע להפקיע "5 אחוז מהדירות בכל בניין באזורי הביקוש לבעלות המדינה למטרת שימוש על ידי זכאי הדיור הציבורי, בתמורה להנחה במחיר הקרקע." לפי דו"ח שהוגש לכנסת (ומקורות רבים נוספים) נבנות בישראל מדי שנה כ-30,000 דירות. לכן, המאגר האמור אמור להניב כ-1,500 דירות מופקעות מדי שנה (ההפקעה אמנם מוגבלת לאזורי הביקוש, אבל אתם יודעים איך זה עם ממשלה) בערך של 1.67 מיליארד שקל.

    הנחות במחיר הקרקע תקפות, כמובן, רק במקרה שהבנייה מבוצעת על קרקע שנרכשה ממנהל מקרקעי ישראל אבל נניח כי המדינה תמצא דרך לבטא הנחה דומה גם דרך פטור ממסים אחרים. מכל מקום, כל העסקה אינה שונה מהעברת כסף מכיס לכיס דרך הקבלן הבונה: המדינה מעניקה לקבלנים הנחה במחיר הקרקע בשווי של 1.67 ולכן גורעת מהכנסותיה סכום כזה בדיוק.

    מה שמתרחש בפועל אינו "רגולציה - ללא עלות תקציבית" אלא העברת 1.67 מיליארד שקל כסובסידיה ל-1,500 זכאי דיור מדי שנה. כדאי להזכיר כי רשימת ההמתנה מונה 2,400 איש, כך שבצירוף עם 800 המופלאים שיזכו לדירה חינם (ר' לעיל) לא תהיה רשימת המתנה כלל כעבור שנה. בהנחה שהשורות תתמלאנה בזכאים חדשים (ומדוע לא? מחלקים מתנות!) ברי כי הממשלה תמכור את הדירות לזכאים בתנאים דומים: הוצאה של מיליון שקל לדירה והוצאה של 1.5 מיליארד שקל לשנה.

    דיור בר השגה
    היום לכל אחד יש תכנית לדיור בר השגה, וגם יחימוביץ' אינה מפגרת אחר העדר. התכנית של יחימוביץ' היא לפתור את הבעיה חינם אין כסף ("רגולציה - ללא עלות תקציבית") באמצעות בניית אלפי יחידות דיור באזורי הביקוש על קרקעות ציבוריות בבעלות העיריות. דירות אלו יוחכרו במחיר של 600 אלף שקל לדירה, כשכתום ההחכרה (עשר שנים או כאשר בעל הדירה מצא דירה אחרת) תקנה העירייה את הדירה במחירה המקורי.

    הבעיה העיקרית בתכנית הזו, כמו ברוב התכניות האחרות כאן, היא הנחות לא מציאותיות. מונח כי "עלות הקרקע הינה אפס, כך שהתוכנית תיושם ללא אובדן הכנסות," אך בפועל העירייה הבונה תצטרך לשאת בעלויות הבנייה, בעלויות הניהול והתחזוקה, ובהפסדים הנובעים מקיום מבנה ציבורי מיותר, והמדינה תצטרך לראות בהצטמצמות הכנסותיה ממסוי, כשהפיצוי שלה יהיה בדמות הכנסות מהפקדת דמי החכירה בריבית.

    דירה במבנה החכרה כזה תהיה, נניח, בעלות בנייה של 900 אלף שקל (אין עלות קרקע) מחולקת שנתית לאורך חיי המבנה (חמישים שנה), כשהכנסות הריבית הן כ-2 אחוז לשנה, התחזוקה בערך של אחוז לשנה, והפחת בערך של שני אחוז לשנה. במלים אחרות, הפסד בערך של 5 אחוז לשנה, מול הכנסה בערך של 2 אחוז לשנה.

    כמה גדול יהיה ההפסד של העירייה מהסדרי חכירה כאלו? ובכן, בניכוי הכנסות הריבית העירייה תישא בהפסד של 27,000 שקל על כל דירה כזו. אם נניח שתיבננה חמשת אלפים דירות כאלו, עד שמישהו יתפוס את הראש (שלו או של מישהו אחר) וידפוק אותו על השולחן, כי אז מדובר בהוצאה מזערית של 135 מיליון שקל לשנה.

    אוכל, קדימה אוכל
    הצעת יחימוביץ' ל"מחירי מזון הוגנים" היא... ניחשתם נכונה: פיקוח על המחירים. הסיבות לכך הן "עלייה ניכרת בשיעור הרווחיות של היצרנים הגדולים" (לא נכון) ו"התגברות משמעותית של הריכוזיות בשוק המזון וקיומם של כשלי שוק משמעותיים" (גם לא נכון). שוק המזון בישראל, כמו שווקים אחרים בה, סובל מבעיית ריכוזיות ומתחרות חלשה המאפשרים ליצרנים ולמשווקים לגלגל הלאה אל הצרכן עליה במחירים... אך התרופה לכך, הסרת החסמים לתחרות והפחתת עלויות היבוא והייצור, היא גם הדבר אליו מתנגדת יחימוביץ' בכל תוקף. מכאן נובעת ההיצמדות לרעיון העוועים לפיו ניתן לקבוע את המחירים בשוק בצו (רגולציה, השתלטות הממשלה על שוק, וכדומה).

    התכנית כוללת הרחבה והגברה של הפיקוח על מוצרי מזון, והפחתה של המע"מ על מוצרי יסוד (הפסד הכנסות של 9.3 מיליארד שקל).

    סיכום
    כלל ההוצאות בתכנית לדיור ולמזון מסתכמות, לפי חישובי התכנית, ב-9.3 מיליארד שקל (1.86 מיליארד שקל בשנה). בפועל, ההוצאות תהיינה 3.655 מיליארד שקל לשנה, או 18.275 מיליארד בתכנית החומש.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 845 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 1,661 שקל לשנה.

    תחרות הוגנת
    הפרט הראשון על סדר יומה של תחרות הוגנת בישראל, כך התכנית של יחימוביץ', הוא העצמאים והעסקים הקטנים והבינוניים, שלטענתה סובלים "ממחסור בפעילות ממשלתית אפקטיבית." כעצמאי ובעל עסק קטן מזה שנים רבות, התרשמותי היא שלכותבי התכנית אין מושג על מה הם מדברים. עצמאים ועסקים קטנים אינם חשים שום חוסר ב"פעילות ממשלתית אפקטיבית." אם כבר, הם סובלים מעודף פעילות ממשלתית.

    הבעיה הראשונה עבור עסקים קטנים, סבורה התכנית, היא היעדר נגישות לאשראי בנקאי ולכן, כדי לפתור את הבעיה, מציעה התכנית, בעקבות מחקרים בנושא לפתוח את המערכת הבנקאית בישראל לתחרות... סתאאאם! צחוקים! ברור שלא עושים דברים כאלה. במקום, מוצע להקים קרן ממשלתית (בתקציב משותף עם המגזר הפרטי) להשקעה בעסקים (0.5 מיליארד שקל) ולהגדיל את קרן הסיוע לעסקים קטנים ובינוניים (0.15 מיליארד שקל). הפתרון לשוק נוקשה—תמיד—הוא להוסיף מעורבות ממשלתית בו.

    צעדים נוספים שמעלה התכנית, חלקם הגיוניים, הם להקל על הנגישות לתיעוד מפורט של היסטוריית אשראי, שיתוף עסקים קטנים במכרזים ממשלתיים, ביטוח אבטלה לעצמאיים (0.695 מיליארד שקל), ניסיון להפוך פרילנסרים למעין עובדים שכירים, אפשרות הפרשה לקופות גמל, ואפשרות להקמת קרטלים של ספקים ונותני שירותים.

    סעיפי האבטלה וההפרשה לפנסיה/פיצויים/פיטורים נראים תמימים ואף מפתים—אבל השיטה עובדת אחרת. בהתחלה, נאמר, תהיה אפשרות להפריש לביטוח אבטלה, פנסיה, קרן השתלמות, פיצויים, וכו'. אחר־כך יתברר שרוב העצמאים בוחרים לא לעשות זאת ואז האפשרות תהפוך לחובה, ואז הממשלה תשנה את החוקים כך שהקרן הזקופה תופקע לרשותה והעצמאי יזכה לפנסיה דלה בתמורה, וכן הלאה.

    כנ"ל לגבי קרטלים של ספקים ונותני שירותים. המשמעות הממשית של קרטלים כאלו היא שעסקים ופרילנסרים שלא יהיו שותפים בקרטל לא יוכלו לגשת ולזכות בעבודה. הקרטל יצטרף להסתדרות (או הסדר דומה) והופס! המערכת תכויל יפה-יפה לטובת עסקים קיימים ומבוססים, עם מחירי מינימום ועם חסימת גישה בחוק או בתמחור לעסקים חדשים.

    התעשייה
    בתחום התעשייה טענת היסוד היא כי פריון העבודה בישראל נמוך וכי העובדים ברמת השכר הנמוכות ובפריפריה אינם מיומנים ומכאן שנדרשת השקעה ניכרת בתחומים שונים.

    ראשון בין תחומים אלו הוא החינוך הטכנולוגי. היעד הוא "הכפלת מספר התלמידים בחינוך המקצועי-טכנולוגי לכדי 25,000" בעלות של 300 מיליון שקל בשנה (1.5 מיליארד בתכנית החומש). בעיה בסיסית ביוזמה היא שכיום יש כמעט מאה אלף תלמידים בחינוך הטכנולוגי, כך שלא ברור מהיכן נשלף המספר 12.5 אלף (זה שהכפלתו תניב 25 אלף). ייתכן כי הכוונה ללומדים במסגרות הכשרה מקצועית לנוער שבאחריות משרד התמ"ת. מכל מקום, ברמת ערפול כזו קשה לומר מה מהות התכנית והיקפה, ואם התקצוב לה נאות.

    יעד נוסף שהוצב היא להגדיל את תקציב המדען הראשי למו"פ תעשייתי , כדי להעמידו על 0.8 אחוז מהתוצר, במקום 0.4 אחוז היום (השקעה של 9 מיליארד שקל). הטענה נתמכת באחד התרשימים המטעים ביותר בתכנית (הישג בפני עצמו) המשווה את הגידול הנומינלי בתקציב המדינה מול היקף תקציבי המדען הראשי ביחס לתמ"ג. אילו היו השניים מושווים לאותו דבר עצמו, הייתה התוצאה מרשימה הרבה פחות, שכן גם היקף תקציב המדינה ביחס לתמ"ג ירד.

    מכל מקום, קל לחשב את היחס בין התמ"ג לתקציב ולראות כי הקצאה של 9 מיליארד שקל (1.8 מיליארד לשנה) נמוכה הרבה מהנדרש (0.4 אחוז מהתמ"ג ערכם 3.7 מיליארד שקל לערך, נכון לשנת 2012). איש לא טרח לחשב עניין פשוט כזה?

    עוד במסגרת תכנית החלוקה נדרש להקים תשעה אזורי תעשייה מרחביים (6.6 מיליארד שקל; 1.32 מיליארד לשנה), להעניק תמריצים להעסקת מהנדסי היי-טק בפריפריה (0.5 מיליארד שקל) ולהעניק מענקים למפעלים בפריפריה. סעיף אחרון זה הוא "ללא עלות תקציבית," לבד מזה שהוא חותר תחת הרעיון הבסיסי של החוק. החוק לעידוד השקעות הון נועד לתמרץ חברות מייצאות. אפשר לומר שמעדיפים לסבסד מפעלי ייצור מזון על חשבון טכנולוגיה עילית; ואפשר לומר שמעדיפים לתמרץ את אלו ולסבסד את אלו—אבל אי־אפשר לעשות גם את זה וגם את זה "ללא עלות תקציבית." לסעיפים האחרים קשה להתייחס, שכן ניסוחם המעורפל אינו מגדיר יעדים ברורים.

    סיכום
    כלל ההוצאות בתכנית לתעשייה, פיתוח ותחרות, לפי חישובי התכנית, ב-13.16 מיליארד שקל (2.63 מיליארד שקל בשנה). בפועל, ההוצאות תהיינה 4.563 מיליארד שקל לשנה, או 22.8 מיליארד בתכנית החומש.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 1,197 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 2,074 שקל לשנה.



    סיכום כולל
    כלל ההוצאות בתכנית מסתכם ב-105.1 מיליארד שקל, שהם 21 מיליארד שקל בחישוב שנתי. חישוב ההוצאות בפועל, לעומת זאת, מעלה כי הן תסתכמנה ב-249.8 מיליארד שקל בסך הכל, שהם 49.9 מיליארד שקל לשנה.

    Briut
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל לפי התכנית: 9,547 שקל לשנה.
  • סה"כ עלות ממוצעת למשפחה בישראל בפועל: 22,714 שקל לשנה.

    הסיכום הסופי מצביע על־כך שההוצאות בפועל של התכנית תהיינה גדולות בכ-140 אחוז מההוצאות המתוכננות. כדי להמחיש את ההשלכות, כדאי לבחון את התוצאות במובן המהותי שלהן: בכיסן של משפחות.

    מי אמור לשלם על זה?
    לפי הלמ"ס, ההכנסה החודשית הממוצעת למשק בית הייתה 14,385 שקל, נכון לשנת 2010. כל משק בית שילם בממוצע 2,375 שקל לחודש במסים ישירים. לפי התכנית, צריך היה המיסוי הישיר על־כל משק בית לגדול ב-33 אחוז. זה גידול ניכר מאוד, המתבטא בתשלום חודשי נוסף של 795 שקל.

    אך התשלום הזה מתגמד לעומת ההוצאות בפועל. אם התכנית תמומש כמתוכנן, יהיה צורך להגדיל את המיסוי הממוצע למשק בית ב-79 אחוז. כלומר, כל משפחה תצטרך לשלם עוד 1,892 שקל לחודש במסים, ובסך הכל 4,267 שקל. השינוי הזה במיסוי משמעו ירידה של 16 אחוז בממוצע ברמת חייה של משפחה ישראלית ממוצעת.

    אבל הירידה הזו לא תהיה מאוזנת. כפי שמצהירה יחימוביץ' כבר בחלק ההוצאות, כוונתה היא למען את ההוצאות כולן למקום אחד: שני העשירונים העליונים. כלומר, כ-1.6 מיליון מתושבי ישראל יצטרכו לשאת בנטל כולו. זה אינו מפתיע, שכן הם נושאים בו ממילא. לפי הלמ"ס, אם מנכים את גובה התמיכות והקצבאות מגובה המסים המשולמים, כל המסים הישירים משולמים רק על־ידי ארבעת העשירונים העליונים מבין משקי הבית, כשהעשירון העליון והתשיעי משלמים 85 אחוז מהמסים הישירים (בניכוי קצבאות).

    לכן עלינו לערוך את החישוב מחדש, ולהניח כי התשלום עבור התכנית יגולגל לפתחם של שני העשירונים העליונים. לפי התכנית, יצטרך משק בית בעשירון העליון לשלם 64.9 אלף שקל נוספים לשנה, ומשק בית בעשירון התשיעי יצטרך לשלם 30.5 אלף שקל נוספים בשנה. לפי ההוצאות בפועל, יצטרך משק בית בעשירון העליון לשלם 154.4 אלף שקל נוספים, ומשק בית בעשירון התשיעי ישלם 72.6 אלף שקל נוספים.

    משמעות הדבר, לפי התכנית, היא כי הכנסות משק בית בעשירון העליון תרדנה ב-21 אחוז והכנסות העשירון התשיעי תרדנה בכ-13 אחוז. לפי ההוצאות בפועל, הכנסות העשירון העליון תרדנה בכ-59 אחוז (לרמה של כ-16 אלף שקל, לפי נתוני 2010) והכנסות העשירון התשיעי תרדנה לרמה של 13.8 אלף שקל, ירידה של 41.4 אחוז.

    מיסוי הוגן
    השער החמישי בתכנית לכלכלה הוגנת של יחימוביץ' עוסק במיסוי ובאופן טבעי, זה המקום לחפש בו את המימון למכלול ההוצאות הנרחב—105 מיליארד שקל לפי התכנית, 250 מיליארד שקל לפי המציאות—שמבקשת יחימוביץ' להוציא בחמש השנים הבאות.

    פרדוקס הניצול
    סעיף ראשון על סדר היום הוא ניהול "הוגן" של משאבי הטבע. יחימוביץ' גורסת כי יש להשקיע את הכנסות המדינה מתמלוגי גז בקרן מיוחדת, שתעביר מדי שנה "חלק מהכנסותיה לטובת תקציב המדינה בהיקף שלא יעלה על שיעור ההחזר השנתי החזוי ארוך הטווח של השקעותיה." כלומר, המדינה תהיה רשאית לנצל חלק מהריבית, אך לא לגעת בקרן.

    הסכומים הזמינים קטנים משניתן לשער. אם נניח כי כלל הגז במאגרים יניב הכנסות של כ-120 מיליארד שקל לאורך שנות קיומו, כי אז מדובר בהכנסה שנתית של כ-4 מיליארד שקל. בניכוי הוצאות בשיעור מזערי של 30 אחוז, ובהנחה של מס של 60 אחוז, הכנסותיה של הקרן תהיינה 1.68 מיליארד שקל לשנה. משמעות הדבר הוא שהמדינה תוכל להשתמש בתקציבה בהכנסות בהיקף של 50 מיליון שקל מדי שנה (לפי ריבית של 3 אחוז על ההשקעה). הסכום הזה זעיר והוא יישאר מגוחך גם אם נניח כי מדובר בהכנסות של 120 מיליארד דולר (200 מיליון שקל) או אפילו 200 מיליארד דולר (336 מיליון שקל).

    אבל כל זה רק עניין תאורטי, שכן יחימוביץ' גורסת כי "נפט וגז טבעי הינם משאבים מתכלים שאינם ברי תחליף [ולכן]... ייאסר ייצואם במטרה להבטיח כי תושבי ישראל, בהווה ובדורות הבאים, הם שייהנו מאוצרות טבע אלו" [העברית העילגת, במקור]. וזה יוצר בעיה: אם הגז יסופק לחברת החשמל במחיר זול, לשמחת חשבון החשמל שלנו, לא יהיה לחברת הגז רווח ממשי ומכאן שגם לא תהיה קרן לעתיד ולמימון ההוצאות. שתי התכניות של יחימוביץ' סותרות זו את זו.

    אבל אנחנו עוד נחזור לזה אחר־כך. יחימוביץ' עדיין לא גמרה לטפל ברווחים האלה.

    קרן השפע התמידית: העשירים
    שדה המערכה להרחבה התקציבית הוא, כרגיל, העשירים. בתכנית של יחימוביץ', מדובר בעשירון העליון או, במקרים חריגים, בעשירון העליון והתשיעי. חשוב להבין, לפיכך, את היקף המיסוי שניתן להטיל על קבוצה זו. המאון העליון נהנה מהכנסות של כ-53 מיליארד שקל (לפי מנהל הכנסות המדינה, נתוני 2010, וכך גם בהמשך), העשירון העליון, בניכוי המאון העליון נהנה מהכנסות של 103.5 מיליארד, ואילו העשירון התשיעי נהנה מהכנסות של 61.8 מיליארד.

    כמה מסים הם משלמים?
    ביחס למסים ראוי לזכור כי הם משולמים פעמיים: פעם אחת בדמות מיסוי ישיר על ההכנסה ברוטו, ופעם שנייה בדמות מיסוי עקיף (מע"מ, מס קניה, מכס, אגרות) על ההכנסה נטו. העשירון העליון והעשירון התשיעי נושאים בעיקר נטל המיסוי הישיר, אך משלמים חלק קטן יותר, באחוזים, מהמיסוי העקיף.

    שיעור המיסוי הישיר והעקיף (הנתונים מתבססים על דו"ח של הכנסת ועל נתוני מנהל הכנסות המדינה) על המאון והעשירון העליון כמעט זהה: המאון העליון משלם 49.8 אחוז מס ישיר ועקיף, והעשירון העליון (הכולל גם את המאון) משלם 49.1 אחוז. העשירון התשיעי, לעומתם, משלם 54.2 אחוזי מס ישיר ועקיף. בסך הכל משלמים העשירון העליון והעשירון התשיעי מסים בהיקף של 110.6 מיליארד שקל מהכנסה של 218 מיליארד שקל.

    חשיבות ציון המיסוי העקיף כאן רבה. כשמגדילים את המיסוי הישיר, קטנה ההכנסה הפנויה שניתן להטיל עליה מיסוי עקיף. לעומת זאת, אם מעלים את המיסוי העקיף, אין קיטון בהכנסה ממיסוי ישיר, שכן המס כאן נגבה עוד לפני שהכסף מגיע לכיסו של האזרח. זו אחת הסיבות הבולטות לפופולריות הרבה של מיסוי עקיף: הוא מאפשר למדינה להגדיל את הכנסותיה עם פגיעה קטנה יותר, באופן יחסי, בהכנסותיה. העלאה של המיסוי הישיר, לעומת זאת, פוגעת באופן ישיר ומיידי במיסוי העקיף. לדוגמה, על כל 100 שקלים שנגבים מהעשירון העליון צפויה ירידה של 32 שקלים בהכנסות ממיסוי עקיף ואצל העשירון התשיעי היחס חריף יותר: על כל 100 שקלים במס ישיר, נגרעים 93 שקלים במס עקיף.

    המאגר הכספי אותו ניתן למסות הוא 26.7 מיליארד אצל המאון העליון, 53 מיליארד אצל העשירון העליון (בניכוי המאון העליון), ו-28.3 מיליארד אצל העשירון התשיעי.

    מס חברות
    מקור ראשון למימון הוצאות התכנית הוא העלאה של מס החברות עד לרמה של 30 אחוז, כממוצע ה-OECD (כך נטען). ההצעה טוענת כי ההורדה במס החברות גרמה להפסד של 3 מיליארד שקל בהכנסות מדינה לאורך העשור האחרון. הנתונים אומרים אחרת. למעשה, בתקופת ההורדה במס החברות הוכפלו הכנסות המדינה ממס חברות מ-15.2 מיליארד שקל בשנת 2003 ל-31.7 מיליארד שקל בשנת 2006. לעצם העניין, הערכת ההכנסה מהעלאת מס החברות ("אשר תחול אך ורק על חברות הממוקמות בעשירון העליון של ההכנסות"—כלומר, 92 אחוז מהחברות) מוערכת לפי התכנית ב-12.5 מיליארד שקל, שהם 2.5 מיליארד שקל לשנה.

    ההכנסות ממס חברות משתנות בחדות בהתאם למצב המשק, מכ-30 מיליארד בשנה טובה, לכ-20 מיליארד שקל בשנה פחות טובה. כממוצע, נוכל להעריך העלאה של אחוז במס החברות בערך במיליארד שקל או, בניכוי ההוצאה למיסוי עקיף, בכ-700 מיליון שקל. העלאה של חמישה אחוז, מכאן, עשויה להניב הכנסות של 3.5 מיליארד שקל, שרובם יבואו מכיסו של המאון העליון ומיעוטן מהעשירון העליון.

    מס נוסף שמבקשת התכנית להטיל הוא באמצעות חוק עידוד השקעות הון בו יועלה המס בחוק עידוד השקעות הון לחברות בעשירון העליון (כלומר, בפועל, על כל החברות), מה שיסתכם במס בשיעור של 7.73 מיליארד שקל (1.546 מיליארד שקל לשנה).

    מקור הכנסות נוסף שרואה התכנית של יחימוביץ' הוא מ"הון שחור." אליבא דיחימוביץ' "כ-80 אחוז ממנו נובעים מתכנוני מס אגרסיביים של החברות הגדולות במשק... אשר אינם לגיטימיים אף אם אינם אסורים על פי חוק." יש כאן כמובן סתירה במונחים: אם ההון שחור, הוא אינו חוקי.

    זו הפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, שמישהו מגדיר תכנון מס כעבריינות—אבל זה בדיוק הטריק. ההון השחור כהגדרתו המקובלת הוא הכנסות של בעלי מקצוע כשרברבים, מובילי דירות, שיפוצניקים ועובדים 'בשחור', ובמיוחד בערים אקראיות כמו בני־ברק או טייבה. הגדרת "הון שחור" כהכנסה שחברות הצליחו לפטור ממס באמצעות תכנוני מס הופכת את הקערה על פיה, ומאפשרת להמציא הון: ההון השחור הופך באחת מהכנסה לא מדווחת להכנסת חברות לא ממוסה!

    המיסוי המוצע כאן הוא של 35 מיליארד שקל, שהם 7 מיליארד שקל לשנה. לצורך העניין, נשתף פעולה עם יחימוביץ' ונניח כי אכן מיסוי ההון השחור ייגע לא בשטוכס אלא ביצחק תשובה ואחיו בלבד.

    כדאי לערוך כאן גם סיכום ביניים קצר:
  • סה"כ המיסים שהוטלו: 11.3 מיליארד שקל לשנה.
  • נטו עליה בגבייה בניכוי מיסוי עקיף שפחת: 8 מיליארד.
  • מס כולל מאון עליון: 62.4 אחוז.
  • מס כולל עשירון עליון (כולל מאון עליון): 50 אחוז.
  • '''מס כולל עשירון תשיעי' (כולל מאון עליון): 54.2 אחוז.

    הרווחים הכלואים
    הסעיף הבא בגיוס הכספים של יחימוביץ' הוא "הרווחים הכלואים." רווחים אלו נוצרו בעקבות סעיף 51 בחוק לעידוד השקעות הון (להרחבה כתובה היטב, ר' דברים שכתב דר' אבי נוב) שקבע כי כאשר מחלקים דיבידנד בחברה שקיבלה הטבה או פטור במס חברות יהיה צורך לשלם גם את המס על הדיבידנד וגם את מס החברות שממנו הייתה החברה פטורה החברה בעת הפקת הרווח.

    לכאורה, אין בסעיף היגיון: מדוע להעניק פטור ממס מסוים לחברה ואז להטיל את המס כשהרווח ממומש בחלוקת דיבידנד? הסיבה פשוטה: המדינה ביקשה שהחברות לא יחלקו דיבידנד כדי לבנות בתים בארסוף אלא ישמרו את הכסף בקופה וישקיעו אותו בהמשך פיתוח החברה או בקניית חברות אחרות. החברות נהגו לפי 'המלצת' החוק וכך הושקעו כספים בפיתוח ובקניית חברות או פשוט נצברו רווחים שלא חולקו כדיבידנד.

    משנקלעה המדינה למצוקה תקציבית החלה החמדנות מפעמת בעורקים, אך המדינה לא הייתה יכולה לשים ידה על ציפורי הרווח המצייצות בכלוב יותר משיכלו לעשות זאת בעלי החברות שנמנעו מחלוקת רווחים. לכן חוקק תיקון שעה לחוק עידוד השקעות הון, שמאפשר 'להפשיר' רווחים ולחלקם תוך מימוש של הטבת המס, בתנאי שמחצית ממנו תושקע בישראל (יצוין כי יש גם דיון שלם בנושא פרשנות החוק ביחס לציפורים שברחו מהקן, הושקעו בקניית חברות בחו"ל בעבר ועתה מצייצים להם ומניבים רווחים על עצים אחרים—אבל זה סיפור אחר ונפרד).

    ההצעה של יחימוביץ' נפרדת מדקויות אלו ומציעה לערוך "גבייה חד פעמית של מס על רווחים אשר הופקו לפי חוק עידוד השקעות הון ולא הושקעו בארץ כנדרש לפי החוק." ההכנסה המוערכת מצעד זה, כך התכנית, היא 15 מיליארד שקל. כלומר, אם ניתן לפרש שורה בודדת וסתומה זו בתכנית, יחימוביץ' סבורה כי מיסוי הרווחים שהושקעו בקניית חברות זרות ("רווחים אשר... לא הושקעו בארץ") יניב 15 מיליארד שקל. מכאן עולה, לפי שיעור מס חברות הנוכחי, כי מדובר בהשקעות חוץ שהערכתן לצורכי מס היא 250 מיליארד שקל, שעה שהיקף הרווחים הכלואים מוערך ב-120 מיליארד שקל בלבד.

    הכוונה האמיתית היא, מן הסתם, לחישוב פשוט יותר: 120 מיליארד שקל רווחים כלואים, כשחצי מהם הולך להשקעה בארץ והחצי הנותר ממוסה במס חברות בשיעור הרגיל (25 אחוז) מניבים 15 מיליארד שקל. אבל חישוב כזה יוצר גם בעיה: איך ממסים רווחים שלא חולקו? כאן בא לעזר הביטוי "גבייה חד פעמית"—כלומר, במקום חוק או הסדר מס, ממשלת ישראל בראשות שלי יחימוביץ' פשוט תיקח את הכסף מקופות החברות בנוסח שודדי הים הוותיקים והחביבים. היה חוק, יש חוק, יהיה חוק—לא משנה, אנחנו צריכים את הכסף.

    שובו של הגז
    הפרק הבא בתכניתה של יחימוביץ' עוסק ברווחי ניצול משאבי טבע נוסף על הגז שנמצא מול חופי ישראל. במלים אחרות, הטלת מיסוי גבוה על כי"ל. לפי התכנית, מיסוי כזה יניב הכנסה של 9 מיליארד שקל (1.8 מיליארד שקל). בשנים 2009-2011 היה הרווח הממוצע של כי"ל לפני מס מס של כי"ל כ-5.48 מיליארד שקל, עליהם שילמה מס בשיעור ממוצע של 1.045 מיליארד שקל לשנה (19 אחוז). נניח, באופן מקסימליסטי, שכל הכנסות כי"ל הן ממחצבי ים המלח וכי יוחל על כל הרווח שיעור מס של 60 אחוז. במקרה כזה, תפיק המדינה תוספת הכנסה של 2.24 מיליארד שקל במסים.



    כדאי לשים לב לכך שיש כאן חשבונאות כפולה. בפרק הקודם טענה יחימוביץ' טענה כי יש להזרים את רווחי הגז ל"קרן השקעות לאומית," שממנה המדינה תיקח רק את הריבית? ובכן, מאז עברו כמה עמודים ולמה להתעסק בעבר—מה שהועבר לקרן בעמוד 52 הועבר! בהחלט הועבר! אבל עכשיו, כשרגלינו נטועות בעמוד 57, צריך להיות מציאותיים ולהעביר את הכסף בכל זאת לקופת המדינה.

    העשירים! תנו עוד!
    עוד לא גמרנו עם העשירים: יחימוביץ' רק מתחממת! השלב הבא במיסוי העשירים הוא העלאת מדרגות המס העליונות ל-50 ול-55 אחוז על בעלי הכנסות של 50 אלף ו-67 אלף ומעלה (היום נהוגות מדרגות של 48 אחוז ושל 55 אחוז). מצעד זה מצפה יחימוביץ' להפיק 9.56 מיליארד שקל (1.912 מיליארד שקל לשנה). הצעה נוספת היא להשוואת מס על רווחי הון למס על העבודה לבעלי חברות (אך לא על קרנות פנסיה, קרנות השתלמות, וכדומה). מכך מקווה יחימוביץ' להפיק עוד 7.31 מיליארד שקל (1.462 מיליארד שקל לשנה).

    מס עיזבון
    מקור הכנסה מבוקש נוסף הוא מס עיזבון על בעלי הכנסות גבוהות. המס יוטל על בעלי עיזבון של 15 מיליון שקל ומעלה, בשיעור מדורג מ-5 אחוז עד 12.5 אחוז (30 מיליון שקל ומעלה) וההכנסה המקווה ממנו היא 4.22 מיליארד שקל (844 מיליון שקל בשנה).

    נתוני OECD מצביעים מספקים לנו מידע על ההכנסות האפשריות. מבנה המס המוצע, עם זאת, שונה מזה המקובל במדינות עם הכנסות מס עיזבון גדולות, שכן במדינות כמו בלגיה מס העיזבון מוטל בדרך כלל באופן רחב על כל עיזבון מכל סדר גודל. המס המוצע בישראל דומה לזה שבארצות־הברית (מס על בעלי עיזבון בערך גבוה) ובהתאמת סדרי גודל וגובה המס ניתן לצפות להכנסה של חצי מיליארד עד מיליארד שקל, אומדן שאינו חורג במידה ניכרת מהמקובל.

    צריך, עם זאת, לזכור כי כאשר המסים המוטלים על אדם בחייו גבוהים, גם גודל עיזבונו קטן. ספק כמה עיזבון יותירו אחריהם אנשים שהכנסתם ממוסה בשיעור של שלושה רבעים.

    חוב הוא הכנסה
    סעיף הכנסות נוסף אינו כרוך במיסוי כי אם בחוב: בהתאם לתחזית הצמיחה השנתית תקבע תקרת גירעון גמישה ומתעדכנת וכך " ייווצרו מקורות ליישום תכניות הפעולה." התכנית צופה מכך הכנסה של 15 מיליארד שקל (3 מיליארד שקל לשנה? או שמא 15 מיליארד שקל מדי שנה?). אלא שתקרת הגירעון המיועדת (3 אחוז) נמוכה כבר עתה מהגירעון בפועל (4.2 אחוז). בפועל, מכאן, במקום הכנסה הייתה ממשלת יחימוביץ' נדרשת עתה לקצץ 11 מיליארד שקל מהתקציב. נזכיר גם כי הגירעון בשנת 2011 היה 3.3 אחוז, בשנת 2010 הוא היה 3.73 אחוז, ובשנת 2009 הוא היה 5.15 אחוז.

    כלומר, אם להסתמך על ניסיון ארבע השנים האחרונות, התכנית של יחימוביץ' לא הייתה מתפלשת על מיטת מים עם 3 מיליארד שקל בשטרות קטנים ולא מסומנים אלא עמלה כדביבון על קונצרטה לקצץ ולקצץ ולקצץ. לא הכנסות של 3 מיליארד שקל בשנה אלא קיצוץ של 10 מיליארד שקל בשנה.

    עוד סעיפים כפולים
    הזכרנו קודם את סעיף התחבורה. לפי התכנית, עיקר המימון לתכניות הגרנדיוזיות (17.25 מיליארד שקל לחמש שנים) היה אמור לבוא מ"שינוי סדרי עדיפויות בתוך הפרויקטים הקיימים במשרד התחבורה." עתה מסתבר כי שינוי סדרי העדיפויות עובד שעות נוספות: לא רק שהוא מאפשר ליחימוביץ' להימנע מרישום הרפורמה בתחבורה כהוצאה (כפי שראינו, החישוב שגוי) עתה ניתן לרשום אותו בעליצות כהכנסה! איזה כיף! תקציב פיתוח הכבישים העירוניים ותקציב פיתוח הרכבת (ביחד, כ-5.1 מיליארד) יבוטלו ובזכות הביטול הם יעצימו כוח, יאכלו הרבה תרד ויתפחו ויהיו להכנסה של 15 מיליארד שקל.

    חישוב נהדר, האין זאת? אני יכול להציע גם להוסיף לזה. אפשר, לדוגמה, לומר שלא נבנה טיל למאדים ואת הכסף שנחסוך (123.84 מיליארד שקל) נרשום כהכנסה ואז יהיה לנו כסף לכל התכנית!

    השיטה הנלוזה הזו של חשבונאות כפולה ורישום ויתור על הרחבה כקיצוץ משמשת גם במקומות אחרים, מעבר לים. לדוגמה, בוויכוח המתנהל בארצות־הברית סביב "התהום הפיננסית" הקיצוצים שמציע הנשיא אובמה הם בשיטת העז והרבי: קודם כל הוא מציע להרחיב את התקציב, ואחר־כך מציע לוותר על ההרחבה ולרשום את הוויתור כקיצוץ.

    אקורד סיום: המכס
    סעיף אחרון בתכנית הוא ביטול ההחלטות על הורדת המכסים של ועדת טרכטנברג. לא ידוע לי על יישום ההחלטות, אך לפי התכנית ביטולן יביא להגדלת ההכנסה ב-2.25 מיליארד שקל (450 מיליון שקל בשנה). כדאי הזכיר כי כלל ההכנסה ממכס לשנת 2009, לפי מנהל הכנסות המדינה, היה 2.4 מיליארד שקל. איך ביטול הורדה יביא להכפלת ההכנסה—ליחימוביץ' פתרונים.

    סיכום ההכנסות ממסים
    סיכום ההכנסות ממסים. בסיכום זה התייחסתי גם להגדלת החוב הנדרשת, שכן גם אותה יהיה צורך לתרגם למס:
  • סה"כ המיסים שהוטלו (כמעט בלעדית על העשירון העליון): 22.9 מיליארד שקל לשנה.
  • נטו עליה בגבייה בניכוי מיסוי עקיף שפחת: 15.95 מיליארד.
  • מס כולל מאון עליון: 74 אחוז.
  • מס כולל עשירון עליון (כולל מאון עליון): 51 אחוז.
  • '''מס כולל עשירון תשיעי' (כולל מאון עליון): 54.3 אחוז.

    מה המשמעות של כל זה?
    ברובד הפשוט ביותר, תכניתה של יחימוביץ' כוללת גירעון מובנה של כ-5 מיליארד שקל לשנה, וגירעון של 34 מיליארד שקל בשנה לפי אומדן ההוצאות שלי. כדי להמחיש, ב-12 החודשים האחרונים עמד הגירעון על 39.1 מיליארד שקל. אם נוסיף לכך גירעון בגובה של 34 מיליארד נוספים יסתכם הגירעון ב-73.1 מיליארד שקל, שהם כמעט 30 אחוז מהכנסות המדינה בשנה האחרונה וקרוב ל-8 אחוז מהתמ"ג. אלו נתונים שעמם יכול ענק כלכלי כמו ארצות־הברית לדדות איכשהו, שכן ארצות־הברית יכולה להדפיס את החוב שלה בדולרים. עבור ישראל גירעון כזה היה מדליק את כל המנורות האדומות בבת־אחת ומוביל להידרדרות חריפה ומהירה במצב הכלכלי.


    אבל זה אינו כל הסיפור. בחישובים שנערכו כאן התייחסתי לנתון העליה בגבייה נטו, המתחשב לא רק בעליה בהכנסות בעקבות העלאת מסים ישירים, אלא גם לירידה הצפויה בהכנסות המדינה ממסים עקיפים. זו לא הירידה היחידה הצפויה. התכנית של יחימוביץ' מניחה כי המאון העליון ישלם 74 אחוזי מס והעשירון העליון ישלם 51 אחוזי מס בלי שתהיינה לכך השלכות רחבות יותר. לדוגמה, שמעסיקים (וכמעט כל המעסיקים שאינם ממשלה נמנים עם העשירון העליון) יראו בצניחת הכנסתם ולא יצמצמו את מספר המועסקים אצלם; או שמעסיקים לא יבקשו לרשום חברות במדינות אחרות; או פשוט יעברו לגור ולפעול במדינות כאלו.

    ככל שהעסק מצליח יותר ומוטה יצוא יותר, כך האפשרויות שלו לנדוד עם עסקיו למקום אחר טובות יותר. העלאת מסים ישירים בשיעור ניכר פרושה כיוון העסקים המצליחים והמוצלחים ביותר החוצה. לחברות הטכנולוגיה העילית ולמגזרים דומים, שהם מובילי הצמיחה של המשק, יש הרבה ברירות. הם אינם קשורים בצווארם לסיליקון שבחולות הזהב לחופי ישראל ולתכנת, לתכנן מיכשור מתקדם ולהקים חברות הזנק אפשר גם במקומות אחרים.

    לא כך לפי התפישה המושלת בתכנית של יחימוביץ'. עיניה ממוקדות—כפי שקורה פעמים רבות בתכניות מסוג זה—קודם כל בחברות ובעסקים ש'אין להם ברירה'. היא חושבת על כי"ל או על חברות הגז, המשתמשות במשאבים שלא ניתן להמיש מכאן. היא חושבת על הבנקים, על רשתות השיווק, על קבלני הבניין, על "נשר," על הכבלים והלוויין, ועל חברות הסלולר—ספקיות מוצרים ושירותים לשוק המקומי. לאלו אין באמת ברירה, כך הסברה, ואם ניקח מסלקום יותר מסים, הם פשוט ישלמו יותר מסים והכל יבוא על מקומו בשלום. כל השאר, היא מניחה, יתפתו להישאר כאן כי לצד המסים הגבוהים תהיה גם השקעה ממשלתית שתמשוך אותם להישאר.

    ביסוד חשיבה זו שלוש הנחות יסוד. הראשונה היא כי רעיון היסוד של ביקוש והיצע אינו תקף וכי בשוק אין אף פעם התחרות בין יצרנים על לבם של לקוחות. כאשר מתקיים, לכאורה, תהליך של תחרות בשוק, מה שמתקיים בפועל הוא שחלק הולך וגדל מההון ("בוליון," בלשון המרקנטיליזם) מתרכז בידו של מיעוט הולך וקטן של יצרנים אמידים. הנחת יסוד שנייה היא כי מנגנון השקעת הערך העודף אינו מתקיים: בהיעדר תחרות אין לאותם משקיעים הנעה להשקיע את הונם בשיפור הייצור בעתיד—הם משקיעים אותו בפיתוח קשרים עם השלטון, כדי להבטיח את קיום הונם בידם. הנחה שלישית היא כי בגלל מבנה זה—מבנה בו היצרנים כולם הם, בפועל, מבקשי רנטה (כלומר, הטבה ממשלתית)—ניתן להעלות את המסים כמעט ללא הגבלה, שכן לעסקים אין יכולת לתור אחר מקום אחר: בכל רגע נתון, ישתלם להם תמיד לנסות להמשיך לקיים את הרנטה שלהם, ולא ללכת למקום אחר בו אין להם 'מעמד רנטה'.

    המסקנה מהנחות יסוד אלו היא כי על הממשלה 'לנהל' את התחרות בעצמה. היא צריכה לבחור ממי לקחת כסף ולמי לחלקו—כלומר, לבחור את המנצחים והמפסידים בשוק. הממשלה גם צריכה לקיים הליך מתמיד של חלוקה מחדש של הכסף, כדי למנוע הצטברותו בידיים מעטות וחזקות מדי.

    יש משהו עצוב, אולי אפילו פתטי, במי שדבק ברעיונות כאלו, שהופרכו באופן יסודי ומקיף כבר לפני שנים רבות. כדאי, עם זאת, לגעת בשתי נקודות. ראשית, אן קרוגר, במאמר וותיקהצביעה על־כך שכאשר מועצמת ההתערבות הממשלתית בשוק כדי לתקן את העיוותים בו, כביכול, מה שמתרחש הוא שגדלה הרווחיות והכדאיות של שידול, שיחוד והשפעה על הפקידים הממונים. קרוגר כותבת:

    התפישה של מערכת המחירים כמנגנון המתגמל את העשירים והמקושרים היא בעלת תפקיד חשוב בהשפעה על ההחלטות הפוליטיות ביחס למדיניות פוליטית. אם מנגנון השוק חשוד כמי שאינו מתפקד, יש פיתוי שלא ניתן לעמוד בו להשתמש בהתערבות הולכת וגדלה, מה שרק מגדיל את היקף הפעילות הכלכלית המוקדשת להבטחת זכויות יתר.


    [כאשר] אנשים סבורים שמנגנון השוק אינו מתפקד באופן ההולם את המטרות החברתיות הרצויות בגלל התחרות על זכויות יתר (רנטה) נוצרת הסכמה כללית פוליטית להעמיק את ההתערבות בשוק, מה שמגביר את החתירה לקבלת הטבות, וזו מובילה להתערבות נוספת.


    כאשר אין הגבלות על השוק, היזמים יחפשו דרך לגרוף רווחים באמצעות אימוץ טכנולוגיות חדשות, חיזוי כיוונים מתפתחים בשוק, וכן הלאה. כאשר השוק חסום לחלוטין, הרגולציה תהיה נוכחת בכל וכך החתירה לרנטה תהיה הדרך היחידה לגרוף רווח. במערכת כזו, היזמים יקדישו את כל עיתותיהם ומשאביהם להשגת רווחי רנטה.


    קרוגר מצביעה בדבריה על־כך שהניסיון 'לנהל את השוק' כדי למנוע עיוותים הוא זה המעצים את העיוותים. לדוגמה, כאשר הממשלה ממסה את המאון העליון ב-74 אחוז מחד, ומאידך מעודדת השקעות, מקימה מרכזי השקעות ויוצרת קרנות הון מה שהיא מבצעת בפועל הוא נטילת הכסף מידי חלק מהיצרנים, שאינם חביבים עליה, והעברתו כסובסידיה או מענק לידיהם של יצרנים אחרים, החביבים עליה. ככל שהתהליך הזה דומיננטי ומשמעותי יותר, כך כדאי יותר ליצרנים להשקיע חלק גדל והולך ממאמציהם באפשרות לעבור מקטגוריית הבלתי־חביבים לקטגוריית החביבים. או, במלים אחרות, ככל שהממשלה תעמיק את מעורבותה בשוק ותגביר את מאמציה להדביר את הקשר הון-שלטון, כך יהפוך הקשר הזה משתלם יותר ורווח יותר. מדינה מנוהלת לחלוטין תהיה גם מושחתת לחלוטין.

    נקודה שנייה היא מערכת הציפיות בשוק. בתכנית של יחימוביץ' שפע צעדים שניתן לכנותם 'שרירותיים'. לתפישתה, כאשר הממשלה מבחינה ב"הון" במקום כלשהו, היא יכולה פשוט לגשת ולקחתו. היא יכולה להתכחש למחויבויותיה הקודמות ולהעלות מסים באופן רטרואקטיבי. היא יכולה "לגבות" רווחים כלואים בניגוד להתחייבויותיה בעבר, או להעלות את המיסוי על חברות בהנחה כי לפעולה לא תהיינה תוצאות שליליות על הפעילות העסקית. הנחת היסוד היא כי הליך השוק אינו מתקיים כלל והתוצאה, חלוקה זו או אחרת של ההון, היא תוצר של צווים והפעלת כוח. לכן אין המדינה צריכה להיטרד בעניינים כמו זכות הקניין אלא פשוט להפעיל את כוחה כדי ליהנות מהכסף המזומן לה בקופה כזו או אחרת.

    התוצר הכלכלי של התנהגות כזו הוא הרסני. החלטות של עסקים ויצרנים נקבעות במידה רבה על יסוד ציפיות לעתיד. אם תקנות יכולות להשתנות בצו מדי רגע, אנשים יבכרו שלא להשקיע מהונם בעסקים. אם הציבור יניח כי הוא אינו יכול לסמוך על ממשלתו כי גם היא תשחק לפי החוקים, לא יהיה משחק.

    זה על באמת?
    קשה לדעת, לפי שעה, אם תכניתה זו של יחימוביץ' היא הצהרה ריקה של פזרנות דמגוגית, שתתפוגג מיד כאשר יערכו שיפולי גבה מפגש חגיגי עם כורסאות עור הצבי בחדר ישיבת הממשלה, או שיחימוביץ' קורצה מחומר אחר.

    יחימוביץ' היא מוצר מדף טיפוסי למדי מזן הפוליטיקאים הסוציאל-דמוקרטים: אוהבת אדם במישור התיאורטי אך לא המעשי, שוחרת מדון, צדקנית כנוזל לפתיחת סתימות ואבירה לא נלאית של תכניות כלכליות שאינן יכולות לעבוד. כהוותה היום, היא מעין וריאציה חכמה פחות אך מחוכמת יותר של יוסי שריד, שלמדה לומר "לא זאת השאלה" בכל פעם שהשאלה נוגעת לשאלות מדיניות.

    האסטרטגיה הבסיסית של יחימוביץ' היא ניסיון לחתור למרכז, כדי לשוב ולמצב את מפלגת העבודה כגוף מרכזי בפוליטיקה הישראלית. מפלגת העבודה התקשתה לפרוץ לקהלים חדשים, ונסמכה בכל מערכות הבחירות האחרונות על ציבור שהעניק לה כעשרים מנדטים, אך לא יותר מכך. הערכתה של יחימוביץ', כך נדמה לי, מבוססת על הסברה כי המסר הסוציאל-דמוקרטי של המפלגה מקובל על קהלים רחבים מאוד, וכי אבן הנגף העיקרית היא התפישה של המפלגה בציבור כיונית מדי, מה שמנע ממנה גישה לכ-50 מנדטים המצביעים מהליכוד וימינה, ולא אפשר לה לכרות ברית קואליציונית בת־קיימא עם ש"ס ועם אגודת ישראל. ההתמרכזות נועדה להפוך את מפלגת העבודה אפשרות מרכזית עבור אותו ציבור שהצביע בעבר ל"קדימה."

    האסטרטגיה הזו מבוצעת מעמדה של מצוקה וחוסר ביטחון משתי סיבות עיקריות. ראשית, התפישה של יחימוביץ' ושל מפלגת העבודה כיוניות היא עדיין אבן נגף על דרכה של המפלגה—לפחות לתפישתה של יחימוביץ'. ניסיונה של זו לדחוק הצידה קולות 'שמאליים מדי' במפלגתה משקפת את חוסר הביטחון בכך שהציבור אכן 'יבלע' את התזה שמפלגת העבודה התמרכזה.

    שנית, להבנתי לפחות, אסטרטגיית ההתמרכזות בנויה לשימוש חד־פעמי. כבר ראינו פעמים אחדות בעבר כי מפלגות שההצבעה להן היא "טרנד" או "מחאה" הן בעלות תמיכה נזילה. אם מפלגת העבודה אכן תתמרכז, תתמקם במשרד התמ"ת, העבודה והרווחה וכיוצא בזה היא עלולה לאבד בשלב מוקדם למדי את תמיכת "מצביעי המחאה" שעל גיוסם עמלה כה קשה. אם המפלגה לא תתיישב ליד שולחן הממשלה, כי אז ההתמרכזות תהפוך חסרת פשר ברור. האסטרטגיה עשויה להיות מנצחת רק במקרה בו מפלגת העבודה תהפוך למפלגת השלטון המרכזית.

    הסיכויים שזה יתרחש, כך נדמה, קטנים למדי, מה שמיתר את המשך הדיון.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (18)
     
     
    מאמר מצויין
    17/12/2012
    נכתב על ידי אריק

    אבל שאלה אחת נשארת פתוחה - איך כלכלנים רציניים כמו ספיבק חתומים על הזבל הזה?
    אני מודה שבזמן המחאה החברתית של 2011 חיכיתי לראות מה ייצא מוועדת יונה - ספיבק. הנחתי שהמשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר יוציא תחת ידיו מסמך ראוי, שגם אם לא אסכים איתו, לפחות יעלה לדיון חלופה מעניינת שתקרא תיגר על תפיסות כלכליות קיימות. משהו בסגנון של Flexicurity, מס חברות דיפרנציאלי - רעיונות חדשים שהוכיחו את עצמם (אולי) במקומות אחרים.

    במקום זה קיבלתי אוסף של הנחות מופרכות וסוציאליזם לעניים (בדרך) של תחילת המאה ה-20, בדרך למתכון היווני המוכר. והתוכנית הנוכחית היא בסף הכל גלגול לא מתקדם במיוחד של אותו דבר.

    איך דבר כזה קורה, קשה להבין.
     
     
     
     
    כתבה על הדפסת כסף בעולם
    17/12/2012
    נכתב על ידי עמוס

    http://www.themarker.com/magazine/1.1879886
     
     
     
     
    מה שמדהים שמנסים לשכנע שמערכת הבריאות יכלה לעשות משהו עם כספי הביטוח הפרטי
    17/12/2012
    נכתב על ידי עמוס

    http://www.themarker.com/consumer/1.1887282
     
     
     
     
    המצב של ארגנטינה
    17/12/2012
    נכתב על ידי עמוס

    http://www.themarker.com/wallstreet/1.1887543
     
     
     
     
    שני עניינים
    17/12/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    אריק, אתה מניח שספיבק הוא כלכלן בעל שיעור קומה על יסוד העובדה שהיה משנה לנגיד בנק ישראל? אני לא יודע אם זה קריטריון ממשי. כמדומני שהוא הגיע לשם מהטעם הפשוט ששימש מרצה בלימודי הכלכלה של שר האוצר דאז, סילבן שלום. הוא ישב שם זמן מה, מנותק מכל השפעה על ההתרחשות, ואחר־כך הלך. זה ברזומה, לא בהכרח משהו שמעניק משקל רב יותר לדבריו.

    וצריך לזכור, גם יונה וגם אנשים כמו ספורטא הם בעלי דוקטורט....


    -----------
    וכמו כן:

    שאלוהים ישמור אותנו מאמירות כמו:

    ברפובליקת ויימאר, ששלטה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, נאלצו הגרמנים להדפיס כסף ללא הפסקה כדי לעמוד בחובות שנגזרו עליהם בהסכם הכניעה בוורסאי, בסיום מלחמת העולם הראשונה.


    התוצאה, כמו במהפכה הצרפתית, היתה דם וחורבן: האינפלציה הגיעה למיליוני אחוזים, גרמניה נקלעה למיתון כבד עד כדי רעב של התושבים. התנאים האלה הם שהעלו לשלטון את אדולף היטלר, והביאו את מלחמת העולם השנייה.



    רק שהוא 'מאחד' שני משברים נפרדים (משבר ההיפר-אינפלציה והמשבר של השפל הכלכלי).

    ואחר־כך הוא מצטט את פיטר שיף בלי לנקוב בשמו:

    "לא יימצא משוגע שיקנה אג"חים כשהוא יודע שהבנק המרכזי מוכר. המחיר שלהם יקרוס, עלות גיוס ההון של הממשל האמריקאי תזנק - ואמריקה כולה תיפול למיתון חדש, קשה יותר מזה של 2008"


     
     
     
     
    מסכים עם הרוב
    17/12/2012
    נכתב על ידי שאול

    אני בעיקר חושב שהתכנית של יחימוביץ' היא חובבנית עד מגוכחת. יותר מאשר טובה או רעה במובן של מקדמת מדיניות טובה או רעה, היא טפשית, חובבנית, אין בה גרם של הבנה מה הבעיות המרכזיות בישראל, והמספרים פשוט לא מסתדרים.

    בעניין ספיבק והחברים... כן. ספיבק מחנטרש כהוגן. גם יונה. אבל ספורטא דווקא הרבה פחות. אפשר להסכים איתו או לא, אבל ספורטא לא אדיוט בכלל. הוא מצוי במחקר, ומכיר את הנתונים, ומעבר לרטוריקה שלו שלעיתים עולה לטונים גבוהים, עומדים בדרך כלל טיעונים ניואנסים ומעניינים.
     
     
     
     
    לאורי
    18/12/2012
    נכתב על ידי אריק

    לא טענתי שספיבק הוא התגלמותו המחודשת של אדם סמית', אבל לא צריך להיות כזה כדי להימנע מטעויות בחצי סדר גודל של הערכת עלויות של תוכנית.

    הניתוח שאתה עשית לא מצריך כלכלן בעל שם עולמי, רק השקעת כמה שעות, לכל היותר עשרות שעות, וגישה בסיסית לכלכלה. אני מניח שמישהו אחר שהיה ניגש לאותו נושא היה חוזר עם תוצאות מעט שונות, אבל לא עם הבדלים עצומים כאלה.

    זה מה שמתמיה אותי. אם על יוסי יונה אני יכול להאמין שהוא וארבע הפעולות כבר לא, ועם חזקה הוא לא מדבר כבר מ-1998, אז על ספיבק יותר קשה לי.

    וזה שהם דוקטורים למדעי המדינה או סוציולוגיה, או ווטאבר איט איזה שהם דוקטורים אליו, ממש לא אומר שהם יודעים לעשות ניתוח כלכלי בסיסי. אלה כישורים שונים, ובמקרה של קומונסטים אפילו סותרים.
     
     
     
     
    ספורטא טען בזמן המחאה בתוכנית בערוץ 1 שמדינות סקנדינביה
    18/12/2012
    נכתב על ידי מחמוד רסיב

    לא חוות משברים כלכליים (כביכול בגלל המדיניות הסוציאל-דמוקרטית). לא יודע אם זה נקרא שהוא מכיר את הניואנסים או שהוא פשוט סתם שיקר בכדי "למכור" סחורה.

    חבל שלא הקלטתי זאת בזמנו. אחת התבטאויות הכי מטופשות ששמעתי.
     
     
     
     
    על יאיר והתכנית
    18/12/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לשאול ואריק (ואחרים): אנחנו מניחים שספיבק כתב או חישב חלקים מהתכנית — אבל אנחנו לא יודעים את זה. התכנית, שפעם התכנתה Yair312 (מיהו אותו יאיר מסתורי?) מופיעה באתר מפלגת העבודה ובאתר של יחימוביץ' עם שם אחר (plan2013) והחתימה היחידה היא של יחימוביץ', שגם מופיעה בכותרות החוזרות בתחתית העמוד כבעלת המסמך (אף שהוא מוצג כמסמך של המפלגה כולה). בהחלט ייתכן שהמסמך נכתב על בסיס כל מיני תכניות מתוכניות שונות על־ידי אלמוני (ששמו יאיר או ששמו אינו יאיר) והוצג בחתימתה של יחימוביץ' — אבל לא הכרחי הדבר שהיו מעורבים בה אנשים שמבינים בכלכלה.
     
     
     
     
    לאריק - תגובת ספיבק לתוכנית.
    18/12/2012
    נכתב על ידי ירון

    "הייתי שמח אם במפלגת העבודה היו מתייעצים עם בעלי מקצוע, כדי לראות שהמספרים שלהם בתוכנית הכלכלית לגמרי מעוגנים בקרקע המציאות. בכל זאת, הגישה הכללית של התוכנית בהחלט נראית לי, למרות שישנם כל מיני פרטים - לאו דווקא הפרטים הפיסקאליים, שחלקם זכו להרבה מאוד ביקורת - שאני לאו דווקא מסכים איתם. אבל ממילא, תוכנית כזו אינה תוכנית לביצוע"

    "אם שלי יחימוביץ' תהיה שרת האוצר מחר בבוקר, היא לא תלך ותבצע את התוכנית. זו תוכנית שנועדה להראות כיווני פעולה, ויש לה שני יתרונות: הראשון, שהיא מפורטת כך שאפשר לדון בה; השני, שהיא שמה על השולחן את הנושא הכלכלי-חברתי בצורה רצינית יותר, לעומת כל מיני דברים כלליים שבסופו של דבר לא אומרים כלום. אני שמח שגם מפלגת העבודה וגם המחאה קידמו את הרעיון של אחריות פיסקאלית, ויש כמה-וכמה התבטאויות של יחימוביץ' על הצורך באחריות פיסקאלית"

    [ספיבק כנראה לא קרא את המאמר של אורי.]

    - מה עמדתך לגבי המספרים שהוצמדו לתוכנית הכלכלית הזו? יש מי שכינו אותם הזויים. היית מעורב בכתיבה?
    "לא הייתי מעורב בכתיבת התוכנית הכלכלית הזו. המילה הזויים מוגזמת"

    לפי מאמר בגלובס:
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000806622

     
     
     
     
    לגבי יאיר המסתורי
    18/12/2012
    נכתב על ידי דוד

    ישנו סיכוי לא מבוטל שמדובר ביאיר (יאיא) פינק, סטודנט ל-MBA (לא הצלחתי לגלות במה התואר הראשון שלו), שימש בין היתר כפעיל ב"מחאה" בירושלים, דובר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, ועוזר פרלמנטרי של יחימוביץ':
    http://members.havoda.org.il/candidate.php?CanKey=2503
     
     
     
     
    יאיר פינק נשמע הגיוני.
    19/12/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

    כמדומני, הוא תפקד בכובע עוזרה של יחימוביץ', דובר המשמרת הצעירה ואחד מ"מובילי המחאה בירושלים" בעת ובעונה אחת, כמדומה.
     
     
     
     
    תודה לירון
    19/12/2012
    נכתב על ידי אריק

    ועדיין נותרת התהיה, כי ספיבק תרם את שמו לתוכנית יונה - ספיבק ב-2011. אבל לא משנה, חפרנו מספיק.
     
     
     
     
    יחימוביץ': הבורות הקוסמית בענייני כלכלה מחרידה אותי!
    22/12/2012
    נכתב על ידי רוני

    "בעיני מחרידה אותי לפעמים הבורות הקוסמית, הבלתי נתפשת בכל מה שקשור בענייני כלכלה."
    http://www.rashut2.org.il/editor/uploadfiles/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9D%20%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA.doc
     
     
     
     
    ציטוט נפלא, רוני
    26/12/2012
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    פרופ' ירון זליכה לא מבין בכלכה?
    26/12/2012
    נכתב על ידי דני ירושלים

    http://news.walla.co.il/elections/?w=/2780/2600869

    לא מדובר בתוכנית של שלי יחימוביץ אלא תוכנית שישבו עליה מיטב המוחות במשך חודשים רבים, בינהם פרופ' יוסי יונה ופרופ' אבישי ברוורמן שהם שמות חזקים בתחום הכלכלה מעט יותר ממני וממך. כך גם פרופ' ירון זליכה.

    אתה נשמע לרגע כמו שטייניץ שהבטיח היום שלא תהיה העלאת מיסים לאחר הבחירות, אלא רק קיצוץ של 14 מיליארד! על מי אנחנו עובדים?
    http://glz.co.il/newsArticle.aspx?newsid=118838

    .עם כל הכבוד הועדים החזקים זאת אחת הבעיות המשניות שיש למדינת ישראל
    אני מסכים איתך שלא הגיוני שקבוצה גדולה של כמה אלפי עובדים ירוויחו כפול מאחרים במעמד הביניים רק כיוון שהם עובדים בחברת החשמל או בנמלים. יחד עם זאת הם עדיין במעמד הביניים ולא מלקטי דבש, שמנת ומעשני סיגר.

    תחשוב על מאות אלפי החרדים שלא תורמים למשק אלא מושכים אותו כלפי מטה חזק. זאת אחת הבעיות המרכזיות.

    מעמד הביניים משלם יותר ומקבל פחות משמעותית בעשרות אחוזים אם תלך ארבע שנים אחורה. פה אני מסכים עם יאיר לפיד.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4324174,00.html

    אין ספק שהמדיניות הכלכלית חברתית של נתניהו היא כשלון חרוץ ואנחנו משלמים על כך ביוקר.
    אני חושב שראוי לשנות את המדיניות מיסודה וזה מה ששלי מציעה למרות שהתוכנית לא מושלמת

    בלוג כלכלי שיכול להיות מעניין בשבילך
    http://3rdthought.org
     
     
     
     
    יופי הוכחת שכל העולם קפיטלסטי וגם אנחנו!
    23/4/2013
    נכתב על ידי יוסי נחלאי

    אבל זאת בדיוק הבעיה!! החרפת פער המעמדות מחריף את הפשע והאלימות ברחובות - לא צריך מחקר בשביל זה, אבל יש המון מחקרים שמוכיחים את זה!

    זה בדיוק מה ששלי טוענת - בא נוריד קצת את ההסתכלות הכלכלית הצרה - כלומר איך להרוויח יותר כסף למשק - ונסתכל איך אנחנו יכולכם באמת לשפר את החיים האמיתיים - בא נשנה את התפיסה!

    נמאס לי כבר שכל דבר בארץ הזאת (ובOECD) בוחנים רק מהצד של השקל/דולר/יורו!
     
     
     
     
    סיעוד
    9/12/2015
    נכתב על ידי יוני

    עם ביטוח סיעודי תוכלו לפנות אל חברת תגבור סיעוד