זוגיות חתרנית ומוסר מרקסיסטי-נוצרי
 


מקור והעתק
כתבה מעניינת ב"הארץ" (תמר רותם, 15.2.2013) מנסה לעמוד על סוד קסמו המתמשך של ישעיהו לייבוביץ', 19 שנים אחרי מותו: "האם היה נביא, או שמא - כפי שטוענים רבים - בעצם לא הותיר חותם ואין לו ממשיכי דרך?"

לצד רבים המביעים הערכה ללייבוביץ' ול"השפעתו" הפורמטיבית עליהם, או מתפעלים מכך שהוא מאוזכר ומצוטט רבות, יש לכמה הערכות מצנימות יותר לפועלו. הפרופ' יוסף אגסי גורס כי "לא היתה לו אסכולה, אין לו ממשיכי דרכו. לא ברור מה השאיר אחריו... לליבוביץ לא היה רעיון חדש שאפשר היה להיתלות בו. פתרון מעניין לבעיה מעניינת. הוא השאיר שובל של ריח טוב. זה הכל."

מלצר מתרעם על התפישה הזו וגורס כי הנוכחות היא המורשת: "איך אפשר להסביר את העובדה שאחרי 20 שנה, היוטיוב מפוצץ בהרצאותיו, ויותר אנשים, גם דתיים, קוראים אותו. ובעיקר שיש דיון בו? בדור השיכחה שלנו, את מי זוכרים?" ובניסוח אחר: אין זה חשוב כל־כך מהן התובנות או הרעיונות המקוריים—חשובה יותר עצם הנוכחות המתמשכת של קולו.

אגסי מטעים את חשיבות הרעיון המקורי כגורם הממשי היכול להנכיח אדם. לייבוביץ' היה רק מורה ולכן הוא גורס: "אני לא יודע אם היתה לו השפעה בכלל... הישראלים חיפשו אצלו שורשים והוא נתן להם תקווה." לתפישתו, גם ההתהדרות של נעמי כשר, שכתבה ספר על לייבוביץ', בכך ש"אנשים מצטטים אותו כיום" היא חלולה, שכן הציטוט אינו של רעיונות חדשים או התפתחות חדשה אלא סוג של התנחמות או התרפקות על דימוי של תבוניות נזירית ומחמירה המאצילה עומק וצדקה מדומים למצטט.

יש מידה לא מבוטלת של אמת בתפישתו של אגסי. לייבוביץ' לא היה פילוסוף ועיקר ההשראה שעורר הייתה בתפישתו הרמב"מית-מוקצנת, שקסמה היה באפופאטיות הלא-אפשרית שלה ובעיקר בציטוטים מסעירי־חשיבה וקלים ללישה.

הכתבה נחתמת, באופן הולם, עם הגיגיה של פרופ' אווה אילוז. בימים אלו, כמדומה, לא ניתן עוד לחתום כתבת הגיגים ב"הארץ" בלי חוות דעתה המלומדת. אילוז סבורה כי כוחו של לייבוביץ' ("מה שהפך אותו לדמות פולחן") נבע מהשתייכותו "לקבוצות הכי מזוהות עם הלאום הישראלי" (דתי, אשכנזי, אקדמאי) ומכך שמימש את עקרונו של פוקו "לדבר אמת לכוח." כלומר, הוא סיכן "משהו במעמד או בקריירה שלו." לייבוביץ' היה אז פנסיונר (הוא פרש לפנסיה בשנת 1970) ודומה כי הסיכון למעמדו או לקריירה שלו היה זעום. למעשה, ההפך הוא הנכון.

ואם כבר מתעסקים בענייני דת (ופטפוטים)
לאילוז היה דבר מה נוסף לומר. במאמר שלה במוסף "הארץ" (15.2.2013) היא מהללת את הזוגיות המונוגמית בחתירתה תחת "התרבות הקפיטליסטית." הזוגיות בסגנון הישן, היא אומרת, היא התרסה "נגד תרבות הבחירה, נגד תרבות של מקסום הבחירה, נגד הרעיון שבחירות ניתנות לשיפור אינסופי ונגד הרעיון של העצמי כאתר נצחי של ריגוש, הנאה והגשמה."

לפי אילוז, זוגיות מונוגמית מאלצת את המצויים בה לזנוח את התברחשות המעיים הקפיטליסטית, החותרת לחפון את הפרי הטנטלי החמקמק, לטובת בינוניות יציבה: "להשעות חישוב, לסבול שעמום, להפסיק את ההתפתחות העצמית... להעדיף מחויבות על חוסר ביטחון חוזי." בדרך משונה, הופכת הזוגיות אגב כך "לאלטרנטיבה הרדיקלית" של תקופתנו.

כלומר, מרקס. בתפישה המרקסיסטית, המשתעתקת אצל אילוז בכל מאמר, תודעת ההמון מעוצבת על־ידי כוח נסתר הדוחף אותו לפעול באופן המשרת את "התרבות הקפיטליסטית." במקרה זה, זו "האוטופיה הרומנטית" של אושר אינסופי, ריגוש וסיפוק הטמונים במרדף אחר "חפצים חדשים ומרגשים." אם מקבלים את התפישה הזו כתקפה, מובן איך ההתכחשות האמיצה לרדיפה אחר הכימרה של האושר המושלם וההסתפקות בפירות המדולדלים משהו, אך הממשיים, של הזוגיות המונוגמית היא מרד רדיקלי נגד עריצות התרבות הקפיטליסטית המכתיבה לנו רדיפה אינסופית אחרי פירות טנטליים.

אילוז מבינה את המצב בלהיפך. מוסד הנישואים לא נחלש בגלל "התרבות הקפיטליסטית" שבראה יעדים דמיוניים של "אוטופיה רומנטית" אלא מסיבה ממשית ופרוזאית הרבה יותר: התחזקות כוחן הממשי של נשים. המוסד הפך אטרקטיבי פחות מבחינתן ככל שהתעשרו והתחזקו האפשרויות האחרות. הצורך ב"יציבות הכבדה והמאמצת" אותה מהללת אילוז אינו עז כל־כך כשלנשים יש אפשרות לקנות לעצמן יציבות גם בדרכים נוספות. ראיה מובהקת לכך ניתן למצוא בעובדה שראיית מוסד הנישואין כמשאת נפש בולטת יותר אצל נשים שכוחן ועצמאותן פחותים.

העושר שהציע הקפיטליזם אפשר לנשים בחירה חופשית יותר ושנים ארוכות יותר בהן ניתן לבצע בחירות שונות. באופן טבעי, כאשר יש בחירה וכאשר יש זמן להתלבט, רבות מהנשים בחרו באפשרות המענגת יותר וחשיבותה של האפשרות המענגת פחות פחתה.

אצל הגברים, אם לאמץ נקודת מבט פמיניסטית, הייתה "האוטופיה הרומנטית" לא הרבה יותר ממחיר שהיה עליהם לשלם כדי ליהנות מההטבות הרבות שזימנו להם הנישואים. עתה, משמסכת ההטבות במסגרת ה"יציבות הכבדה והמאמצת" הצטמצמה, עניינם בה פחת באופן טבעי.

אילוז אינה יכולה להתכחש לעובדה הפשוטה ש"התרבות הקפיטליסטית" היא זו שזימנה לנשים ולגברים את החופש לבחור. במקום, היא מעלה את הרעיון המרקסיסטי המוכר שחופש הבחירה הוא כוזב. כלומר, כאשר גברים ונשים בוחרים להפנות את גבם ל"יציבות הכבדה והמאמצת" הם אינם בוחרים לעצמם נתיב חיים מענג יותר ומאושר יותר, אלא מסתבכים במרדף מבלבל ומתסכל אחר יעד אושר שאינו ניתן להשגה. אנשים אינם מאושרים במצב של חירות, גורסת אילוז—הם אומללים יותר.

ואם הם לא אומללים יותר, הרי שהם טועים. לתפישתה של אילוז, זוגיות מונוגמית היא בחירה לדחות את תרבות "מקסום הבחירה... נגד הרעיון שבחירות ניתנות לשיפור אינסופי ונגד הרעיון של העצמי כאתר נצחי של ריגוש, הנאה והגשמה." דחיית החתירה למימוש אינדיבידואלי ולאושר נומקה על־ידי אילוז בעבר בטיעון שהאושר אינו אפשרי, ולכן הגידול בזמן ובאמצעים העומדים לרשות אנשים כדי להשיגו רק מגבירים את תסכולם.

הטיעון המפוקפק הזה חוזק על־ידי אילוז בעדויות אנקדוטליות מפוקפקות לא פחות. קשה להשתכנע מהטיעון שהסיפוק והעונג שחווים אנשים בחייהם היום פחותים מהסיפוק והעונג שחוו אנשים בדור בו לא הייתה בחירה. גם אם יש המתרפקים על עבר בו דברים היו "יציבים וברורים" ביקור קצר בגורל הממשי שהיה מזמן להם העבר היציב והברור הזה די היה בו להפריח אך הרעיון מראשם. לחיות כאיכר או ככורה פחם ולמות בגיל ארבעים וחמש? אני לא חושב שיש הרבה אנשים שהיו מעדיפים זאת על מצבם היום.

שני הנימוקים הממשיים של אילוז לדחיית האינדיבידואליזם והחתירה לאושר מציצים ממש מתחת לפני השטח. הראשון הוא ההגיון המרקסיסטי הקלאסי: היכולת לדעת את האמת היא נחלתו של מיעוט קטן (שאילוז, כמובן, נמנית איתו) ולכן עצם העובדה שרוב האנשים חותרים לסיפוק והנאה אישיים מעידה על־כך שזהו נתיב השקר הקפיטליסטי שאין להלך בו. הזוגיות המסורתית, מכאן, "מנוגדת לאתוס השליט בתקופתנו" ומכאן שהיא הנתיב הנכון של המוארים מבחינה מרקסיסטית.

הנימוק השני הוא דתי. ליתר דיוק, נוצרי-קאנטיאני. ישו אומר (מתי ז') כי עלינו לרחוק מהדרך הרחבה המובילה אל האבדון ולהתאמץ לבוא בשער הצר. היינו, עצם הקושי שבהליכה בנתיב האחר מגדירה את צדקתו. ואילוז מסכימה: "זוגיות... מתפקדת בכלכלת מחסור ונדירוּת. כך היא מצריכה מאיתנו תכונות ואופי שהתרבות המודרנית כבר אינה מכשירה אותנו אליהם." כלומר, דווקא האומללות שיוצרת הזוגיות, לפי אילוז, הופכת אותה לבחירה הנכונה (ה"אלטרנטיבה הרדיקלית"). הסבל והקושי שבהישארות בתוך מסגרת של זוגיות, "על כל הקונבנציונליות המחניקה שלה," מצביעה על־כך שזו גם הדרך הנכונה.

מוצרט מתבקש לגשת לקבלה
ואחרי מסכת אילוז, להתרגעות קלה, הפרק השלישי מתוך שלישיית הפסנתר כינור וצ'לו קכל 542, פרק שלישי (אלגרו) של מר ו.א. מוצרט. לא ביצוע אידאלי, אבל כולם נופלים למלכודת של מעט רומנטיות וחירות בקצב במקום לנגן כמו מכונות א-אנושיות ונטולות רגש, כפי שצריך.


ואם בטיעונים לא מקוריים עסקינן
מתבקש לגעת בנושא האיראני.

החמקן שלא התחמק
בתחילת חודש פברואר חשפה איראן מטוס קרב חמקן חדש המתהדר בשם קאהר 313. המטוס, לטענת האיראנים, הוא מן המתקדמים בסוגו בעולם, אך מומחים שבחנו את תמונות המטוס הביעו ספקות.

Qaher F313

קאהר אף 313



כמה הצביעו על־כך שהמטוס נעדר מבנה אווירודינמי המתאים לטיסה, הוא קצר מדי, נעדר מכשור מתאים וכמו כן, אם מישהו יסגור את הכיפה לצורך המראה הטייס עלול לקבל מכה חזקה בראש מהפרספקס. אנדרו דיוויס, מומחה בטחון בכיר ומנהל המחקר במכון למדיניות אסטרטגית באוסטרליה סבר כי מדובר ב"זיוף מגוחך... זה נראה כמו משהו שיעשה רעש וירעד אם תשים מטבע בחריץ."

Qaher F313

קאהר אף 313



האיראנים לא התרשמו מקטני האמונה וכעבור ימים אחדים הכריזה סוכנות הידיעות הממשלתית של המדינה על טיסת ניסוי של המטוס.

something

הייתה רק בעיה אחת: הטיסה הייתה אמור להתבצע אי־שם במרחקים (וכנראה שהשתתפו בה לפחות שני מטוסים, שהרי אחד מהם היה צריך לצלם את האירוע המרגש), אך ההר המוצג בתמונה אינו אלא הר דאמאבאנד, השוכן ממזרח לטהרן. למעשה, כך הראה בעל בלוג איראני, האיראנים הכליבו בין תמונת רקע-מסך מ-pickywallpapers.com (הנמצאת כאן) ותמונה של דגם המטוס שצולמה מוקדם יותר. כלומר, המטוס טס רק בפוטושופ.

something

המזל"ט שמוזל"ט
זו כמובן לא הפעם הראשונה בה נתפסים האיראנים וידם תחובה עמוק בצנצנת העוגיות. בנובמבר 2012 הכריזו האיראנים בגאווה על מטוס ללא טייס המסוגל להמריא אנכית ושמו "קוקר 1." המטוס, סיפרו, בנוי לטוס שלוש שעות ברציפות ברדיוס של 170 ק"מ ובגובה של 3,500 מ', כשהוא נושא מטען של עד 100 ק"מ.

something

אלא שכעבור זמן קצר גילה גרי מורטימר שהמטוס החדש מוכר לו מאיזה מקום.

something

כי כן, מדובר היה בפרויקט ניסיוני של מטוס ללא טייס שנבנה באוניברסיטת קיבה שביפן. המטוס נבנה לטוס משך חמש עשרה דקות ולשאת חמישה ק"ג של מטען.

הקוף שהתכופף
וכל זה, כמובן, מזכיר מיד את פרשת הקוף. איראן ניסתה בשנת 2011 לשגר קוף לחלל, אך הניסוי נכשל. בסוף ינואר 2013, עם זאת, הוכרז על ניסוי מוצלח בשיגור קוף לחלל. הקוף שב בשלום, סיפרו האיראנים, והנשיא אחמדינג'אד אף שימח רבים בספרו כי הוא מתעתד להקריב עצמו על מזבח המדע ולהפוך לאיראני הראשון בחלל. הסנטור ג'ון מקיין, לשעבר מועמד הרפובליקנים לנשיאות, שאל בבדיחות הדעת "האם הוא לא היה בחלל החיצון בשבוע שעבר?" ואילו דוברת מחלקת המדינה בארצות־הברית הגדירה את הצהרת אחמדינג'אד "בחירה מעניינת," שהיא המקבילה בדיפלומטיקנית של "פחחחח."

אלא שזמן קצר אחרי הטיסה המוצלחת התברר כי הקוף "פישגם" (חלוץ) טס לחלל בחסות מרכז היופי רונית רפאל. הקוף בהיר הפרווה, רחב האף, עם השומה הבולטת מעל עינו הימנית שב הביתה אחרי ניתוח להצרת האף, הסרת השומה ושטיפת שיער בגוון חום-כהה מחמיא.

something
בקטנה
מהפך של 360 מעלות
כריס יוז, ממיליונרי פייסבוק, רכש את "הניו ריפבליק" האולטרא-שמאלי, והבטיח להפוך אותו ל"מאוזן." הגיליון הראשון תחתיו התהדר בעטיפה כל לבנה וכתבת השער שלו הייתה: "המפלגה הרפובליקנית, מפלגת הלבנים." זה עורר את אחת מהצתות הטוויטר המרהיבות של השנה: דפרסיב-בלוגר69 שתהה כיצד זה מערכת העיתון הלבנבנה ביותר ביקום עוסקת בנושא לבנוניותה של המפלגה הרפובליקנית.

או סיבה כלשהי אחרת
"יפן ידעה לאורך 20 השנים האחרונות את תופעת "השנים האבודות", שנים של סטגנציה כלכלית שנבעו מכך שהצמיחה הכלכלית הגיעה לתקרת זכוכית, אבל לא פחות מכך בגלל אבדן הרוח הסמוראית שאפיינה את הזינוק הכלכלי של שנות ה-50 וה-60. הזדקנות האוכלוסייה החלה לתת את אותותיה." (טל רשף, ויינט, 12.2.2013)

ואם מכפילים פי שניים
"הערכות החשבת הכללית באוצר מדברות על סכומים של כ-18.3 מיליארדי שקל בשנה בממוצע, לתקופה של לפחות 30 שנה (בהתחלה סכומים קטנים יותר ולאחר מכן סכומים גדולים מאד), זאת אומרת, כ-550 מיליארד שקל במצטבר!!" (ד"ר אדם רויטר, יו"ר רויטר מידן ומנכ"ל חברת הייעוץ חיסונים פיננסים מפנטז. הוא נוטל את סך כל ההכנסות ממיצוי כל מאגרי הגז בתמר ובלווייתן (כ-700 מיליארד מ"ק, שכלל ערכם במכירה הוא כ-284 מיליארד שקל), מתעלם מההוצאות, מניח שכל ההכנסות יועברו למדינה כתמלוגים ואז מכפיל את הסכום שיצא פי שניים; וויינט, 13.2.2013).

עובדות זה בשביל חנונים
"מת טוני שרידן, הסולן הראשון של הביטלס"—כתבה קצרה, לא חתומה, שאף עובדה היסטורית בה אינה נכונה. לא סולן, לא תחת חסותו ובוודאי לא "חיפושית." נותרת רק השאלה: האם באמת חושבים שם שאין אף אחד שיודע עובדות בסיס ביחס ללהקה המוכרת והנחקרת ביותר בעולם? (וויינט, 17.2.2013)

סיק טרנזיט
כתבה על הבן שנולד ליובל בנאי ולאחת, "התסריטאית עמליה רוזנבלום... אחותו של עידו רוזנבלום." אף מילה על אדם ברוך (10.2.2013).

אחר־כך הם הזדיינו על השטיח
אחרי כמה גישושים עקרים, שאלתי אותו איך נוצר הקשר בינו לבין שטקליס. אישה שהיתה מבוגרת ממנו, בתקופה שבה עבדו יחד בכמה עשורים טובים. זיק שובבי צבע לפתע את העיניים המדהימות של קראוס. "היא...", הוא משך את המילה. "היא....". וכך שוב ושוב. ואז, רגע לפני שהתייאשתי, הצליח לסיים: 'היא היתה חמה עליי'. וככה הבנתי, שמתחת למעטפת הכמעט מעוררת רחמים, שוכן אותו אריה. (וכדי להסיר ספק, הכוונה בכותרת היא דווקא לכותב ולנשוא הנקרולוג; וויינט, שי להב, 17.2.2013)

זה היה רמז...
"הגעתי למרפא טבעוני אחר שאמר שהוא גם רופא בהכשרתו. ישיש אפור, דקיק וכפוף שנראה בן 100. נחרדתי כשגיליתי שהוא בן 67!... אחר כך הכתיב לי דיאטה טבעונית, אורגנית ומקרוביוטית. הוא גבה תשלום מופקע והזמין לביקור נוסף. הקפדתי באדיקות על הוראותיו." (יעל גליל, וויינט, 17.3.2013).


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (24)
 
 
אחד הטובים. תמשיך תמשיך!
18/2/2013
נכתב על ידי גונזו

 
 
 
 
מה קאנטיאני במוסר הזה שהיא מקדמת?
18/2/2013
נכתב על ידי חובב

 
 
 
 
דווקא מרקסיסטים בד"כ מתנגדים למונוגמיה, לא?
18/2/2013
נכתב על ידי בתרן

וגם בכלל למסורת. סוציאליסטים תמיד תוקפים את התא המשפחתי המסורתי (כמו למשל הקיבוצים שבהם היתה אמנם מונוגמיה אבל לא ההורים גידלו את ילדיהם אלא הקולקטיב). דווקא ליברלים הם אלה שמגנים על המסורת, המונוגמיה והתא המשפחתי הקלאסי. האייק הדגיש את החשיבות של המסורת/שמרנות בכך שאמר שמסורת אינה מוכוונת ע"י הגיון אלא ע"י הצלחה שעברה סוג של ברירה טבעית במשך דורות, ולכן גם קשה לתפוס את החשיבות שלה ע"י ניתוח רציונלי. נראה לי שאילוז קרובה יותר לליברלים מאשר למרקס בנושא הזה.
 
 
 
 
נוצרי, אבל קאנטיאני?
18/2/2013
נכתב על ידי סתם אחד

ההקבלה לקאנט שאני רואה פה הוא ברעיון הקאנטיאני שמעשה מוסרי נעשה מתוך החובה המוסרית ולא רק בהתאם לה. אפשר לראות את זה בניתוח ניטשאני/פוסט מודרניסטי כאילו שניהם מקדשים את החלש הנאלץ ללכת בדרך "הקשה יותר", משום שמעשה הנעשה מתוך החובה אינו טבעי וקשה.

אך קאנט בשונה מהנצרות אינו מקדש את "ההליכה בשער הצר", כשלעצמה, אלא רק במידה שהיא תואמת את הצו הקטגורי.

מעניין כי גם לבוביץ הינו קאניטאני ידוע, משום מה הוא ייצג גם את החלום של הציונות להפוך את היהדות להומניסטית ואוניברסלית, מה שכמובן לא עלה בידה. אולי זה מסביר חלק מהפופלריות שלו בחוגים האלו.

בכל מקרה אורי כתב פוסט מצוין כהרגלו, תודה! (ונקווה שהפצצה הגרעינית גם תהייה בפוטושופ)

 
 
 
 
לבתרן
18/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

אילוז נוקטת כאן עמדה מרקסיסטית בהגיונה הגורס כי הניגוד (לכאורה) בין הזוגיות לבין "התרבות הקפיטליסטית" מגדיר את הרדיקליות של הראשונה.
 
 
 
 
כלומר ניתוח מרקסיסטי, מסקנה שמרנית ליברלית...
18/2/2013
נכתב על ידי בתרן

 
 
 
 
אילוז לא מציגה שום עמדה
18/2/2013
נכתב על ידי מיכאל

כדי להציג עמדה חובה לדעת דברים בסיסיים בתחום כלשהו. פרופ' אילוז אינה יודעת דבר וחצי דבר ולא קוראת ספרות בסיסית במדעי החברה או, לצורך העניין, בכל תחום אחר (כמובן, אין לראות ב"חקר תקשורת ההמונים" תחום אקדמי). דבריה הם בליל אין-סופי של מילים מסובכות שספק אם היא מבינה את הורתן. לא נעים להגיד, אבל בעיתון "הארץ" היא נמצאית במשבצת בה היו פעם יציק מרדכי ושלמה בן-עמי כלומר משבצת של אנשים שהצליחו בחיים למרות שהם מזרחים.
 
 
 
 
אני ממש רואה
18/2/2013
נכתב על ידי אליסה

בעיניי רוחי את השמיניות באויר שהיא נאלצה לעשות, עד אשר הגיעה להחלטה הכואבת להקריב את הפמיניזם על מזבח המרקסיזם. 'אאוצ'.

מה זה 'טנטלי'?

 
 
 
 
האם באמת קיים יחס ישר שניתן להוכחה
18/2/2013
נכתב על ידי גיל

בין "התחזקות כוחן הממשי של נשים" (ומכאן מוסד הנישואין שהפך אטרקטיבי פחות מבחינתן) לבין "התרבות הקפיטליסטית" (שזימנה לנשים ולגברים את החופש לבחור)???!!!

אני מכיר כמה דוגמאות לכאן וכמה לשם בעולמנו ובהסטוריה...אשמח להארה.
 
 
 
 
זאת תמיד הייתה טענת הסוציאליזם שנישואים היא מוסד קפיטליסטי
19/2/2013
נכתב על ידי רוני

מה יותר רכושני וקפיטליסטי מלקחת אדם אחר ולעשות אותו רכושך.
מדובר בפירוש על טיעון שהושמע רבות ע"י קומוניסטים, לכן ב"קומונות" תמיד התאפיינו במתירנות מינית ורבת משתמשים, תרבות ההיפים שהושפעה מהקומוניזם אופיינה במתירנות מינית. ראשוני הקיבוצים דיברו על איסור נישואין מאותה סיבה - זה לא החזיק משום שהם עצמם ניהיו קנאים לבנות זוגם והפרו את העיקרון הזה אבל הם בהחלט הגו אותו, וגם כשירדו ממנו היו להם את האוהלים המשולשים (זוג + 1) וכשהפסיקו עם זה הסתפקו בבתי ילדים. זה מדהים עד כמה בורות שמציגים פרופסורים ודוקטורים בעלי אג'נדה שמאלנית עוברת בשתיקה ע"י התקשורת הממוסדת.
 
 
 
 
ועוד יוגה מנטלית:
19/2/2013
נכתב על ידי אליסה

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=22501&blogcode=8371655
 
 
 
 
לאליסה...
19/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לאליסה,

"טנטלי" גזור מתוכן המאמר, המדבר על טנטלוס, בנם של זאוס ופלופס, שעל פשעיו נגזר עליו, שנגזר עליו להושיט ידו לפירות החומקים ממנו תמידית. מכאן נגזר: שאיפה להשיג משהו הנראה בהישג יד, אך החומק תמיד ממבקשו.
 
 
 
 
קפיטליזם ושוויון (לגיל)
19/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לגיל, כתבת: "האם באמת קיים יחס ישר שניתן להוכחה בין "התחזקות כוחן הממשי של נשים" (ומכאן מוסד הנישואין שהפך אטרקטיבי פחות מבחינתן) לבין "התרבות הקפיטליסטית" (שזימנה לנשים ולגברים את החופש לבחור)???!!!"

בוודאי. כמה דוגמאות: אלמנות ונשים בודדות באנגליה במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה; פרשנות מרקסיסטית-פמיניסטית המודה בחמיצות בתועלות שהקפיטליזם הניב לנשים; חוות דעתו של הכלכלן דונלד בורדו בנושא; וזה קורה גם היום בעולם השלישי.

אבל נניח לזה בצד, לרגע, שהרי השינוי במעמדן של נשים במאתיים השנים האחרונות, והמקבילה המובהקת בינו לבין משטר קפיטליסטי אינו זקוק להבהרה מיוחדת אך אינו יכול לשמש הוכחה ברורה (מתאם אין פירושו קשר סיבתי). הגיון הדברים פשוט למדי: מנקודת מבט קפיטליסטית, שהיא תמיד תועלתנית ואנוכית, חיזוק מעמדן של נשים (כמו גם הגברת השוויוניות הגזעית) הוא פשוט תוצר טבעי ומתבקש של השאיפה לרווח עסקי. מכשירים ביתיים כמו מכונת הכביסה, המייבש, מדיח הכלים, המגהץ, המיקרוגל, התנור החשמלי, שואב האבק, ודומיהם או מוצרים נפוצים כמו ארוחות ניתנות לחימום, קופסאות שימורים, אבקות מרק ודומיהם נוצרו אך ורק לתפארת רווחיהם של היצרנים. החירות שהעניקו המכשירים האלו לנשים לא עניינה אותם—חתירתם הייתה לרווח הנובע ממכירת המכשירים לכמות גדולה ככל האפשר של אנשים—אך בפועל זה בדיוק מה שהם עשו.

במטבע דומה, הקפיטליזם אינו מבקש להגביר את עבודת הנשים כי הדבר שוויוני יותר: המעסיקים פשוט מבקשים ליהנות מכוח עבודה במחיר ובתנאים המתאימים לצרכיו. עיניו של קפיטליסט ממוקדות בשורת הרווח ולא בשום מקום אחר. הוא יעסיק אפריקאים, סינים, נשים, או כל מי שמתאים לעבודה—כל עוד העבודה תניב לו רווח.

משום כך תראה גם כי היוזמות בכיוון אחר נועדו להחליש את התחרות. לדוגמה, שכרם של השחורים בארצות־הברית ומצבם הכלכלי השתפר במהירות רבה יותר לפני כינון "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון בשנות השישים. מנקודת מבט כלכלית, הסיבה לכך פשוטה: עלות העסקת העובדים עלתה, מה שהוביל לדחיקת רגליהם של העובדים השחורים, מה שהוביל להגברת הצורך בהגדלת התמיכה לשחורים, מה שהוביל להקטנת כדאיות העבודה עבורם ולעליה נוספת בעלות ההעסקה, שדחקה אותם משוק העבודה עוד יותר; במטבע דומה, תוכל לראות שמאחורי מאבקי העבודה המאורגנת עמדה השאיפה לדחוק מתחרים חדשים משוק העבודה: כך נוצר האפרטהייד בדרום אפריקה; כך נולדה דחיקת פועלים היום השחורים בתקופת השפל הגדול; כך נולדה התביעה לבטל עבודת ילדים בבריטניה ולדחוק נשים הביתה (שכן עיקר הילדים העובדים והנשים העובדות היו חלק ממפעלים במתכונת משפחתית והיוו תחרות לפועלים גברים—ראה מאמרה של הרטמן לעיל).
 
 
 
 
אורי:
19/2/2013
נכתב על ידי אליסה

תודה.
 
 
 
 
צר לי, אך עדיין איני רואה "מקבילה מובהקת"
19/2/2013
נכתב על ידי gil

בין מעמדן של נשים במאתיים השנים האחרונות לבין משטר קפיטליסטי, וכפי שציינת בכנות ראיוה לציון, ודאי שאיני רואה קשר סיבתי בין השניים.
מספיק להתבונןם בכמה דוגמאות פשוטות בהווה- האם מעמדן של הנשים בהודו ה"קפיטליסטית" (או לצורך הענין בסינגפור והונג קונג, המשוחררות מכבלי המסורת המעמדית)גבוה יותר, ומכאן שיעור הנישואין נמוך יותר בהשוואה לשבדיה, פינלנד ודנמרק ה"סוציאליסיטיות" (כן, כן, אני יודע שזה לא ממש "סוציאליזם", אבל זה מספיק לצורך הנקודה בה אנו דנים)???

האם מצב הנשים בארה"ב משופר ממצבן בקובה? האם אתה באמת מספר לנו ש"היד הנעלמה" של השוק מטפלת גם בנושא השוויון בחברה כתוצר שוואי של תחרות חופשית ללא הגבלות ממשלתיות???!!!

אני מסכים בהחלט לקביעה אחת שלך- הקפיטליסט "יעסיק אפריקאים, סינים, נשים, או כל מי שמתאים לעבודה—כל עוד העבודה תניב לו רווח" - וכמובן, אם אפשר לשלם להם שכר מינימלי, שאפשרי כמובן ללא כל הגבלות שכר המינימום למיניהן, מעונות יום מסובסדים ושאר "השטויות" של הסוציאליזם המתון.
 
 
 
 
לגיל - כמה שטויות בתגובה אחת...
20/2/2013
נכתב על ידי רוני

1. לקרוא ל"הודו" קפיטליסטית זה הונאה או בורות. הודו היא ממש לא מדינת שוק חופשי ולא קיימים בה כמאט אף אחת מהמרכיבים של מדינת שוק חופשי.
2. שוודיה, דנמרק, ופינלנד הם הכל חוץ מסוציאליסטיות לא"ממש" ולא כאילו ולא מתאים לדוגמה.
3. איך קבעת שמעמד הנשים בסקנדינביה טוב יותר מבסינגפור או הונגקונג? לא בטוח שאני מסכים איתך.
4. אם אתה ברצינות לא מוצא הבדל בין מעמד האישה בקובה לארה"ב מבחינת שכר, השכלה, תפקידי מפתח, הכנסה, זכויות בסיסיות ובכלל... זה מעמיד בספק את היכולת להתייחס אלך ברצינות.
 
 
 
 
בא לקלל ויצא מברך?
20/2/2013
נכתב על ידי סתם אחד

קרוגמן, הכלכלה האוסטרית היא כת: http://krugman.blogs.nytimes.com/2013/02/20/fine-austrian-whines/?smid=fb-share
 
 
 
 
למה בישראל פריון העבודה נמוך?יש למישהו תשובה לזה
21/2/2013
נכתב על ידי עמוס

http://www.themarker.com/career/1.1934726
 
 
 
 
האם רואי החשבון מפחדים שיחליפו אותם במתמחים ?
21/2/2013
נכתב על ידי אביתר

http://m.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3596132,00.html
 
 
 
 
אפופאטיות?
23/2/2013
נכתב על ידי קונשטוק

מילה שאפילו בנימין גלאי לא הכיר
 
 
 
 
האם שוקי ההון מכורים למכונת הדפסת הכסף של בן ברננקי
23/2/2013
נכתב על ידי עמוס

http://www.themarker.com/markets/marketmoney/1.1936298
 
 
 
 
קשה לי קצת להבין הוצאות משפחה ממוצעת עלו ב5,5 אחוז והמדד ב1.5 אחוז זה אומר שאנחנו מוציאים יותר
24/2/2013
נכתב על ידי עמוס

http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/443/984.html?hp=16&cat=1901&loc=101
 
 
 
 
מקבץ תגובות
26/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לסתם אחד,

הקישור לקרוגמן מעניין מאוד. וברור שיצא מברך במקום מקלל. הרי כל הערה כזו יש כאלו שבכלל לא שמעו על "אוסטרים" ויתעניינו. תמיד בעל הפוזיציה מקריב משהו כשהוא מתייחס למי שאינו בעל הפוזיציה.


לעמוס,

כתבת על פריון העבודה הנמוך לפי הכתבה ב"המרקר" ולדעתי הם קיבלו את העניין הפוך. הפריון מחושב לפי התמ"ג הכולל חלקי שעות העבודה לשנה של עובד. המדד הזה כולל עיוות מובנה. לדוגמה, אם האבטלה גדלה בשיעור ניכר, המדינה מזנקת במדד כלפי מעלה.

אם נתעלם מזה, הנתונים מצביעים על כך שהפריון בישראל גדל בשיעור מהיר יותר בעשור האחרון מזה שבמדינות OECD, שבע הגדולות, ארצות הברית או אירופה. (כך לפי נתוני OECD הנמצאים כאן).

ושוב לעמוס, בקשר להוצאות:
אין דין סל ההוצאות של מעריב כסל ההוצאות הכולל. מעריב בודקים רק את סל הצריכה של מוצרי מזון (ככל הנראה, מוצרי מזון מסוימים) ולא את השינוי הכולל בכל המוצרים. סל המזון מהווה רק כשליש עד 40 אחוז מסל הצריכה.
 
 
 
 
על שוויון נשים
26/2/2013
נכתב על ידי אורי רדלר

לגיל,

כתבת:

מספיק להתבונןם בכמה דוגמאות פשוטות בהווה- האם מעמדן של הנשים בהודו ה"קפיטליסטית" (או לצורך הענין בסינגפור והונג קונג, המשוחררות מכבלי המסורת המעמדית)גבוה יותר, ומכאן שיעור הנישואין נמוך יותר בהשוואה לשבדיה, פינלנד ודנמרק ה"סוציאליסיטיות" (כן, כן, אני יודע שזה לא ממש "סוציאליזם", אבל זה מספיק לצורך הנקודה בה אנו דנים)???



הסוגיה היא גם נקודת המוצא, האין זאת?