זהירות בכניסה להריון
 


סוף-סוף. מותו של רודן ונצואלה, הוגו צ'אבז, מותיר אותנו שמחים אך מודאגים. שמחים כי הוא הלך. מודאגים ממה שעלול לבוא אחריו.

something

ולא להתראות



מותו של צ'אבז היה ידוע מראש. הסרטן הכה בו לראשונה ביוני 2011 ומאז שב וחזר כמה פעמים. שובו לוונצואלה באמצע חודש פברואר, אחרי שורה של ניתוחים בקובה, היה כהודאה כי אין לרופאים מה לעשות מעבר לכך. נותר לו רק לשוב לביתו כדי למות במיטתו ולאפשר, אם בכלל הדברים היו נתונים לשיקול דעתו, הורשה מסודרת של כס השליט.

יורשו המיועד של הרודן הוא ניקולס מאדורו, שר החוץ של צ'אבז משנת 2006 וכיום סגן הנשיא. מאדורו נאבק לשחרורו של צ'אבז אחרי ניסיון ההפיכה הצבאית שניסה זה לחולל בוונצואלה בשנת 1992 (כלומר, לפני שגילה את הסוציאליזם). אשתו של מאדורו הייתה עורכת־דינו של צ'אבז. מאדורו כבר הפגין את שאיפתו לרשת את אל פרזידנטה בהחלטתו לגרש שני דיפלומטים אמריקנים בטענה שאלו היו חלק מקנוניה (שיש לה "הוכחות מדעיות") לגרום סרטן לצ'אבז. טענות אלו אינן רק ברוח הנשיא, הן שכפול שלו: צ'אבז העלה בעבר טענות דומות, לפיהן ארצות־הברית מסרטנת את מנהיגיה הסוציאליסטיים של דרום אמריקה.

אבל ספק אם תעלולים מסוג זה יצליחו לאורך זמן. לא ניתן להוריש כריזמה וגרוע מזה, מבחינת מאדורו, אי אפשר לשנות את המצב הכלכלי באמצעות האשמות בקנוניה. המורשת הקשה של צ'אבז, שהגלגול האחרון שלה היה פיחות מאסיבי בשער המטבע, נסלחה לשליט הגוסס. קשה להאמין שהציבור בוונצואלה יהיה כה סלחני גם ביחס למאדורו.

התכנית הכלכלית של צ'אבז—הסוציאליזם-הבוליבארי שלו—כללה סעיף אחד: ניקח את הכסף של הנפט ונקנה את כל מה שאנו צריכים. התלות של וונצואלה בנפט היא מוחלטת: 94 אחוז מכל הכנסות המדינה במטבע זר באות מייצוא נפט וכשבעים אחוז מכל המוצרים בוונצואלה מיובאים או מורכבים מחומרי גלם מיובאים.

וזה עוד לא הסוף. תפוקת הנפט לה קיווה צ'אבז, כאשר הלאים את חברת "נפט ונצואלה" (Petróleos de Venezuela), הייתה 5.8 מיליון חביות ליום, שהם הכנסה ברוטו של כ-200 מיליארד דולר לשנה. בפועל, התפוקה היא כנראה 2.8 מיליון חביות ליום, ובניכוי החזר הלוואות בנפט לסין וחלוקת נפט לקובה ולאחרים היא יורדת לכ-2.1 מיליון חביות ליום. בניכוי הצריכה בוונצואלה (הנפט, חינם) יצוא הנפט עליו ניתן להסתמך הוא רק כ-1.4 מיליון חביות ליום (כ-45-50 מיליארד דולר).[1]

וגם זה עוד לא הסוף. כמו כל דיקטטור ראוי לשמו, גם לצ'אבז היו קרנות אישיות ללא פיקוח לצרכיו. הקרן הגדולה בהן, פונדן, נהנתה בשנה האחרונה מהכנסות של 15.5 מיליארד דולר. לא ידוע מה סיכום ההכנסות של הקרנות האחרות.

ההתרחשות המרנינה הזו באה על רקע גירעון תקציבי מחריד (59 מיליארד דולר; 15 אחוז מהתמ"ג) והידלדלות קרנות הבנק המרכזי ל-25 מיליארד דולר (כ-900 דולר לתושב, בהשוואה לכ-10,000 דולר לתושב בישראל). המחסור במזון כבר ניכר בוונצואלה והממשלה, בצעד טיפוסי לדיקטטורות במצב זה, מאשימה במחסור את "הספקולנטים" ופושטת על מחסני מזון של חברות כדי להפקיעו.

ברור כי מצב זה לא יכול להימשך, והוא גם לא יימשך. הצ'אביזם, כך נדמה, הגיע לסוף דרכו. השאלה הפתוחה היחידה היא האם הוא יסתיים בעקבות נסיגה סמויה מהנתיב הצ'אביסטי בחסות המשטר הקיים (כפי שמתרמז מהקיצוצים בתקציב ובהקצבות לפונדן), או שהשלטון פשוט ייפול.
  • וכנ"ל לגבי ארגנטינה: הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירשנר מובילה את המדינה לצ'אביזם משלה, מהפח (שמיטת חובות) אל הפחת (זיוף נתוני אינפלציה, הקפאת מחירים) וככל הנראה לנפילה כואבת על התחת.
  • וכמובן גם אקוודור: המדינה נמצאת עתה בשלב הביניים, בו המשקיעים הזרים הוברחו, אבל יש עדיין מסבירים ומתנצלים ש"יש גם היבטים חיוביים." על־פי אומדן זה, למשטר יש עוד כשנתיים-שלוש עד הגעה לקריסה.
  • וברור שגם בוליביה: תחת הדיקטטור המלבלב איבו מוראלס נמצאת הכלכלה בשלב האופטימיות: היא תלויה לחלוטין ביצוא סחורות חקלאיות (כמו קינואה). כשמחירי הסחורות ירדו, הכל ילך לעזאזל.
  • ואף מילה על קובה. הם איבדו עוד פטרון שיתמוך בהם. מן הסתם ימצאו אחר.

    אלוהים אדירים! האמת!
    החוקים המגנים על נשים בהריון דופקים נשים באופן כללי—זה הרעיון מזעזע אמות הסיפים של אורית קלייר-ארזי ב"וויינט" (5.3.2013):

    את לא מספרת בראיון עבודה שאת בהריון? מתכננת הריון נוסף בקרוב אך מסתירה זאת כדי לקבל את הקידום הנכסף?... בניצחון הזה שלך בקרב, את גורמת לכולנו להפסיד במערכה: המערכה לשוויון בין המינים בעולם העבודה... בגללך, ובגלל חברותיך הנוהגות כמוך, מעסיקים קטנים וגדולים פיתחו חרדת העסקת נשים בגיל הפוריות, ובצדק.


    something
    קלייר-ארזי מדגישה את נקודת המבט של המעסיק, את ממד חוסר האמון ואת ערעור מצבו של המעסיק הקטן בגלל 'סכנת' ההריון המרחפת מעל. אבל אפשר להבין זאת הרבה יותר בקלות אם בוחנים את הנושא מנקודת מבט כלכלית.

    כלל ביקוש והיצע בסיסי הוא כי כאשר המחיר של מוצר או שירות עולה, הביקוש לו ייטה לרדת. חוקים וכללים המגנים על נשים בהריון הם, מנקודת מבט כלכלית, העלאה של מחיר העסקתן של נשים בשנות הפוריות ומכאן נובע שהביקוש (מבחינת משכורת והיצע כללי של עבודה) לנשים אלו ירד.

    הירידה בביקוש לא תהיה כללית. במקומות עבודה בהם לא משתלם לעקוף את הכללים, או במקומות בהם הרגישות לעלויות נמוכה וההגנה מקיפה (משרות ממשלתיות, אקדמיה, וכו') הפגיעה בנשים תהיה חלשה יותר; במקומות בהם הרגישויות לעלויות גבוהה וההגנה מקיפה פחות, הפגיעה תהיה חמורה יותר. משום כך התומכות הגדולות ביותר בחוקים המגנים על נשים בהריון הם או הן אלו שסכנת הפגיעה בהם נמוכה יותר: גברים ונשים במשרות ממשלתיות ואקדמאיות.

    ויש גם פגיעה פריפריאלית חמורה. אישה בשלבים הראשונים של הריון או אישה המתכננת להיכנס להריון יודעת היטב כי עדיף לה לשקר. היא, הרי, אינה יכולה לשנות את החוקים. הם המציאות הקיימת. היא יודעת היטב כי אם תגיד אמת למעסיק, היא לא תועסק. לכן היא משקרת. השקר נחשף, כמובן, כשכבר מאוחר מדי מבחינת המעסיק, מה שמוביל אותו להיות חשדני יותר ומסתייג יותר מנשים בגילאים הרגישים בעתיד, מה שמחריף את הצורך של נשים בגילאים אלו לשקר, וכן הלאה וכן הלאה.

    בקטנה
  • '''גוג ומגוג שלא היה: הקיצוץ הרוחבי והאסון שלא התרחש. זה מה שקורה כשמאיימים שזוועה שלא תתואר תבוא על העולם אם יקצצו בקצב הגידול של התקציב הממשלתי. תומס סואל, הכלכלן הנודע, מכה במסמר בראשו כשהוא מתאר את התנהלות אובמה כאן כ"ציניות מוחלטת של האיש החלקלק הזה." מה שלא עזר לו הרבה. ביינר (מנהיג הרוב בבית־הנבחרים) ומקונל (מנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט) היו יותר חכמים.
  • ולמה לפסול אפשרות של דיקטטורה?: רוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון, מציע לאובמה להילחם בקונגרס הסרבני באמצעות הצעת חוק חדש: "בניית עתידה של אמריקה." בלב ההצעה, העלאות מסים על חברות, העלאות מסים נוספות על חברות, וכן הטלת מס על עסקאות פיננסיות. כן, וגם קיצוץ בתקציב הביטחון. רייך מציע להקדיש מחצית מההכנסות להפחתת הגירעון ואת המחצית השנייה ל"השקעות בעתידנו... חינוך... תשתית, ומחקר בסיסי." כלומר, מחצית מההכנסות יוקדשו להפחתת הגירעון והמחצית השנייה להגדלתו.
    רייך לא סבור שההצעה הזו תעבור, כמובן. הוא יודע שהיא לא תעבור. אבל הוא מעוניין שה"טרוריסטים מתנועת מסיבת התה" (כלשונו בפוסט בבלוג שלו) יוכו. אם הרפובליקנים יבלמו את ההצעה "הייתי הופך את [בחירות הביניים של] 2014 למשאל עם על החוק." ההצעה כשלעצמה היא אותם פטפוטי הבל שמשמיעים רבים מהצד הליברלי פרוגרסיבי ואין בה עניין רב. מה שמעניין יותר הוא ההתעצמות של גישות נטולות סובלנות וסבלנות והצעות שנימתן וגישתן מצביעה על נטייה פופוליסטית ואנטי-דמוקרטית הולכת וגוברת.
  • '''הגאות בשוק המניות מתודלקת על־ידי ברננקי: יו-אס-איי טודיי מגלה את אמריקה.
  • זה הממדבנוני: כן, כן. לא העשירים הם שנמלטים מקליפורניה. כלומר, גם הם נמלטים, אבל זו לא הבעיה: הקושי הוא בכך שהממדבנוני המנץ של המדינה נמלט ממנה ושהתעשייה ושאר הירקות המהווים מקור תעסוקה לו גם הם נמלטים ממנה.

    הערות
    1 זהו האומדן שלי. בקרת נתונים: הנתון הרשמי לייצוא של ונצואלה הוא 96.9 מיליארד דולר. נתון זה הוא לפי אומדן הגורס כי כל 2.8 מיליון החביות המופקות מיוצאות (הכנסה של 92 מיליארד דולר, שהם כ-94 אחוז מכלל ההכנסות במטבע זר). הנתון שלי הוא בניכוי הנפט לסין, לקובה ולצורכי פנים.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (25)
     
     
    שגיאה
    6/3/2013
    נכתב על ידי דמוסתנס לוק

    "כלל ביקוש והיצע בסיסי הוא כי כאשר המחיר של מוצר או שירות הביקוש לו ייטה לרדת."

    חסר עולה?
     
     
     
     
    תודה לך דמוסתנס
    6/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    תוקן.
     
     
     
     
    משטרים וכלכלה
    6/3/2013
    נכתב על ידי מיכאל

    בעקבות הנבואות על נפילת המשטרים באמריקה הדרומית בשל צרות כלכליות מתבקשת השאלה: מדוע לא נפלו המשטרים באיראן ובמדינות אסיה התיכונה למרות שגרמו לארצותיהם אסונות כלכליים עצומים?
     
     
     
     
    תקופת הייחום של המגדריסטיות הגיעה והיללות בעיצומן
    6/3/2013
    נכתב על ידי סתם אחד

    לדעתי ריבוי הכתבות על "אי השיווין המגדרי" בזמן האחרון בא כדי להשקיט את מצפונן של נשים עשירות (ע"ע מירב מיכאלי) ולהסיט את הדיון מאי השיווין הכללי בהכנסות, תוך הצגת האחרונות כקורבנות של הפטריאכליה וכזכאיות לפריבילוגיות מתוקף היותן מיעוט מדוכא.

    אגב, הקישור ל"ולמה לפסול אפשרות של דיקטטורה?" לא מקשר למקום הנכון.
     
     
     
     
    עלויות העסקה של נשים בהריון:
    6/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    רינה ארטשטיין כתבה בדיון בפייסבוק:

    ‪‫בוודאי שקראתי את המאמר, וזו לא הפעם הראשונה שאני נחשפת לטיעון המסוים הזה.‬



    בפועל: מעסיקים חוששים להעסיק נשים לא רק בגלל החוקים שמגנים עליהם, אלא בגלל עצם זה שהיא אישה שיכולה להכנס להריון ויש לה ילדים. כלומר, הם חוששים שהיא תלד, ואז תהיה בחופש (לא משנה כרגע מי משלם על החופשה הזו, הם יצטרכו למצוא לה מחליפה בכל מקרה), או היא תהיה בהריון ותצא לבדיקות (40 שעות על 9 חודשים, רחמנא לצלן), ואח"כ יהיו לה ילדים והיא תצטרך לקחת ימי מחלה כשהם יהיו חולים חלילה (כאילו גברים לא יכולים לקחת ימי מחלה) וכו'.



    החוקים באו לאזן את המצב הזה. אם פתאום יורידו את כל חוקי המגן, נראה פה תור של מעסיקים ש*מתים* להעסיק נשים בהריון? הרשו לי להגיב בפחחחחחח.



    ראשית, ראוי לברר את סוגיית "כמה-כמה" - כלומר, באיזה היקף תופחת עלות ההעסקה עבור המעסיק:

    מנקודת המבט של מעסיק עובדת שנכנסה להריון הופכת יקרה יותר בכמה וכמה מובנים. לדוגמה, אם נניח ששכרה של העובדת הוא ממוצע (8,837 שקל לחודש). נניח, לצורך ענייננו, כי עובד בגילאים אלו עשוי להחליף את עבודתו פעם בשבע שנים - הנחה נדיבה, הטומנת הנחת קביעות רבה יחסית:

    א. זמן לבדיקות בהיקף של 40 שעות - שווה להפחתה של כ-3 אחוז בהיקף המשרה (עלות נוספת של 2,700 שקל בעלות מעסיק, בהנחה שהשכר הוא הממוצע).
    ב. הפרשות בתקופת חופשת לידה: אם יש הפרשה כנדרש, מדובר בסכום של בין 8,000 ל-10,000 שקל במהלך כמעט 4 חודשי חופשת הריון (14 שבועות).
    ג. אם העובדת מבקשת לשוב לעבודתה, אך קשרי העבודה ביניהם אינם לרוחו היא מוגנת לאורך תקופה של כשמונה חודשים בזמן ההיריון, ארבעה חודשי חופשת לידה וחודשיים בהם הוא חייב להעסיקה אחרי חופשת הלידה. כלומר, כ-14 חודשים. בהנחה שמשך ההעסקה הממוצע הוא שבע שנים (כפי שצוין לעיל), יש סיכוי של 16 אחוז שקשרי העבודה היו מסתיימים בתקופה זו, אלמלא הייתה הגנת ההיריון בתוקף. מבחינת מעסיק, משמעות הדבר היא עלות נוספת של שני חודשי העבודה (הפרשות חופשת הלידה כבר נמנו ולא נמנה אותן שוב). הוצאות המעביד מגיעות, לפיכך, לכ-22.6 אלף שקל.
    ד. לעובדת מותר, בתוך תשעה חודשים ממועד הלידה, למצוא לה עבודה אחרת במשרה מצומצמת יותר או במקום אחר, או להפסיק לעבוד, והתפטרותה תחשב כאילו פוטרה. מנקודת מבטו של המעסיק מדובר בהפסד כספי פוטנציאלי נוסף. קשה לאמוד במדויק מה שיעור הנשים המבקשות לעשות כן, אבל הערכה שמרנית מאוד תהיה כי כעשרים אחוז מהן מבקשות לעשות כן, ובמונחי עלות למעביד מדובר בהוצאה נוספת של כ-6,200 שקל.

    אם נתעלם מהיבטים פסיכולוגיים, אבדן הכשרה לעבודה ושיקולים אחרים ונתמקד רק במונחים הכספיים, כי אז העסקת אישה בגיל הפוריות במקום עבודה יציב (7 שנות העסקה בממוצע), הרי שהעסקת אישה בגיל הפוריות הנכנסת להיריון כרוכה בתוספת עלות של כ-21,646 שקל. תוספת כזו ניתן לתרגם לתוספת עלות נטו של 2.3 אחוז, שהם עלות שכר ברוטו נוספת של כ-260 שקל.

    זו, כמובן, אינה תוספת אסטרונומית, אך לעובד בשכר ממוצע, שעלות המעביד עבורו היא כ-11.3 אלף, זו גם תוספת לא מבוטלת. יתר על־כן, ככל ששכר העבודה נמוך יותר, העלות היחסית של ההטבה מבחינת המעסיק גדולה יותר, וכך גדל הפוטנציאל לאי-העסקה.

    עלות העסקה אינה מתורגמת בהכרח ישירות ובאותו סדר גודל לקיטון בהעסקת נשים, אבל לצורך ענייננו נניח כי פוטנציאל הקיטון בהעסקה מקביל לעלות העבודה הגבוהה יותר. כלומר, בערך 2.3 אחוז מהנשים בגילאי הפיריון אינן מועסקות משום שעלות העסקתן גבוהה יותר.

    הצלבתי את נתוני הלמ"ס כאן וכאן כדי להגיע למסקנה כי בגילאי הפיריון מועסקות בישראל 980.1 אלף נשים. מכאן נובע כי פוטנציאל הרתעת ההיריון מתבטא או עשוי להתבטא בכ-22,542 נשים שאינן מסוגלות למצוא תעסוקה בגלל ה'סכנה' שהן תיכנסנה להיריון.

    המספר אולי אינו נשמע גדול במיוחד, אך חשוב לזכור כי שיעורו הוא כ-20 אחוז מכלל הנשים המובטלות וכאחוז וחצי מכלל הנשים המועסקות בישראל (כ-1.58 מיליון).
     
     
     
     
    והמשך, לגבי הטיעונים
    6/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    רינה ארטשטיין מעלה את הטיעון הקלאסי של כל התומכים בחוקים מאז ומעולם: היא טוענת כי אלמלא היו חוקים אלו המצב היה הרבה יותר גרוע ("אם פתאום יורידו את כל חוקי המגן, נראה פה תור של מעסיקים שמתים להעסיק נשים בהריון? הרשו לי להגיב בפחחחחחח")

    הטיעון הזה קלאסי וכוזב. הוא קלאסי כי אי אפשר לבחון אותו בלי לנסוע במכונת זמן למציאות חלופית - מה שמאפשר להעלות אותו ביחס לכל חוק ובאותה מידה של 'הצלחה'. כל עוד לא מבטלים את החוק, כמובן.

    הטיעון קלאסי גם בגלל הערך התועמלני שלו: אף שאין לו תוכן ממשי, הוא טעון מאוד מבחינה רגשית ומנגן על פחד מוכר: אלמלא היו החוקים, הרי שכולנו היינו נופלים לתהום. העצמה הרגשית של הטיעון כה חזקה, עד שרוב הנאחזים בו ממשיכים לאחוז בו גם אם הוא מופרך על־ידי התנסות (וע"ע השימוש בסמים).

    וכמובן, הטיעון גם מבחין באופן אפקטיבי בין מה שנראה למה שאינו נראה ובין החשוף לשקוף: ההטבות שנשים מקבלות "נראות" וחשופות (כסף, חופשה), אך הפגיעה בנשים בדמות מניעת העסקה שקופה ובלתי נראית. יתר על-כן, ההטבה נראית ומוחשית לנשים מהמעמד הבינוני הממוצע והגבוה, ואילו הפגיעה היא בנשים ממעמד נמוך יותר, שקולן אינו נשמע ויכולתן להצביע על האשם במצבן מוגבלת.

    הטיעון של ארטשטיין, אם נפשוט את מחלצותיו הרגשיות, הוא הרעיון האבסורדי הבא: אם המחיר יירד, הביקוש ירד. כלומר, אם עלות ההעסקה של נשים תהיה נמוכה יותר, יעסיקו פחות נשים. על פניו נשמע הטיעון לא הגיוני: מדוע שיעסיקו פחות נשים כשעלות העסקתן יורדת? הטיעון הופך הגיוני אם בוחנים אותו מנקודת מבט איגודית-מעמדית. כדי שמעסיק יוכל לשאת בעלות ההעסקה של העובדים החזקים יותר, על הטבותיהם, הוא יהיה חייב לפגוע בהיקף ההעסקה או בתנאי ההעסקה של עובדים חלשים יותר.
     
     
     
     
    ל"סתם אחד" - תוקן הטעון תיקון....
    6/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    צ'אבס רודן?
    6/3/2013
    נכתב על ידי צ'אבי

    בהמה סוציאליסטית ללא ספק, אבל רודן? הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות וגם אם היא אינה מדינה חופשית, קשה לומר שונצואלה היא דיקטטורה של ממש.
     
     
     
     
    היצע, ביקוש, וילדים זה שמחה..
    6/3/2013
    נכתב על ידי גיל

    האם אחד מכללי הביקוש וההיצע הבסיסיים בכלכלת "הצמיחה התמידית" (שכמדומני אתה מחסידייה) אינו דורש "ייצור" בני אדם בשיעור גידול חיובי ואף גבוה על מנת ליצור ביקושים ולגלגל את הצמיחה קדימה?
    ובמילים אחרות, האם הוצאת ילדים נוספים מהרחם אינה תומכת בביקושים הכלליים במשק, שבתורם, ומטבע הדברים תומכים בעסקיו של ה"מעסיק" הוירטואלי?
    האם הגדלת סך הביקושים במשק כתוצאה מייצור צרכנים נוספים אינו תומך בהקלת הייצור של צרכנים אלו?
     
     
     
     
    ארצות הברית ודרום אמריקה...
    6/3/2013
    נכתב על ידי גיל

    לא, הם אולי לא מסרטנים את מנהיגיה הסוציאליסטיים של דרום אמריקה, יש דרכים אחרות. ראה ערך "סלבדור איינדה".
     
     
     
     
    לצ'אבי
    7/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לצ'אבי, כתבת:
    "צ'אבס רודן? בהמה סוציאליסטית ללא ספק, אבל רודן? הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות וגם אם היא אינה מדינה חופשית, קשה לומר שונצואלה היא דיקטטורה של ממש."

    תראה, שליטה באמצעי התקשורת המרכזיים, מאסר עיתונאים שכתבו נגדו וסגירת רשתות טלוויזיה שלא היללו אותו, סירוס הרשות השופטת כך שתפעל בהתאם לצוויו, נאומים ממושכים בתכנית טלוויזיה שבועית סביב דמותו, פגיעה בחופש ההתאגדות של עובדים, רצח על-ידי אנשי המשטרה החשאית שלו, ביזוי של כל תקנה או חוק שנגדו את טעמו או החשק המזדמן שלו, שינוי החוקה אחרי שנכשל במשאל עם כך שתתאים לרצונו להיבחר פעם נוספת, ואחרי כישלון נוסף, שינוי הרכבי מחוזות הבחירה כך שרוב של 52 אחוז לאופוזיציה בבחירות הפך למיעוט של 40 אחוז, הגברת השליטה על האוניברסיטאות, צנזורה באינטרנט... ואפשר להמשיך.

    לשמחתנו, הוא נפח את נשמתו לפני השלמת התכנית במלואה, כך שחווינו בינתיים רק "דיקטטורה לייט" - אבל זו דיקטטורה.
     
     
     
     
    לגיל א'
    7/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    גיל, כתבת:

    האם אחד מכללי הביקוש וההיצע הבסיסיים בכלכלת "הצמיחה התמידית" (שכמדומני אתה מחסידייה) אינו דורש "ייצור" בני אדם בשיעור גידול חיובי ואף גבוה על מנת ליצור ביקושים ולגלגל את הצמיחה קדימה?


    ובמילים אחרות, האם הוצאת ילדים נוספים מהרחם אינה תומכת בביקושים הכלליים במשק, שבתורם, ומטבע הדברים תומכים בעסקיו של ה"מעסיק" הוירטואלי?


    האם הגדלת סך הביקושים במשק כתוצאה מייצור צרכנים נוספים אינו תומך בהקלת הייצור של צרכנים אלו?



    ראשית, לא זכור לי שאני אחד מחסידיה של "הצמיחה התמידית" - בייחוד משום שאין לי שום מושג במה מדובר.

    אתה בהחלט יכול לטעון שאני חסיד של חירות ומכאן ברור שאני מתנגד לכל פעולה מכוונת כדי "לעודד" או "לתמוך" בעסקיו של מישהו. אין לי שום עניין ב"ביקושים הכלליים" (התבלבלת בכתובת - אתה צריך לפנות לקיינס והחבר'ה לצורך זה). למעשה, אני לא חושב שיכולת להיתקל בקרוב לארבע שנים של הבלוג הזה באמירה שאפילו מתקרבת לעניין זה...

    לעניין עצמו, אם יש עניין: צמיחה כלכלית של מדינה אינה מטרה - חירות לפרט היא המטרה. ילדים נוספים של פרט מסוים הם עניינו האישי - כמות הילדים הנוספים בכל המדינה אינה נוגעת לחירותו של הפרט.

    אם אתה מתעקש על נקודת מבט תועלתנית, מכל מקום, הולדת ילדים היא דרך די רעה לעשות זאת. עדיפה, במובן זה, הגירה חופשית - אנשים שגידולם וחינוכם על חשבונו של מישהו אחר.
     
     
     
     
    לגיל ב'
    7/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לגיל, כתבת:

    ארצות הברית ודרום אמריקה... לא, הם אולי לא מסרטנים את מנהיגיה הסוציאליסטיים של דרום אמריקה, יש דרכים אחרות. ראה ערך "סלבדור איינדה".



    אבל כמדומני שרוב ההפיכות בדרום אמריקה הם פרי עמלם של שמאלנים ואנשי צבא. גם פינושה, כידוע, התחיל את דרכו במדיניות שהייתה המשך של הרעיונות הנפסדים של פריי (זה שהיה לפני איינדה) ושל איינדה. שוב, דומני שאתה נופל למלכודת של זיהוי ההתערבות הנפסדת (והשלומיאלית, בדרך כלל) של ארצות-הברית בדרום אמריקה עם מה שאני תומך בו.
     
     
     
     
    זכויות נשים בהריון
    7/3/2013
    נכתב על ידי אלמוני

    אורי,

    טוב שהעלית את נושא זכויות הנשים בהריון, אבל נראה לי שנדרש מחקר יותר מעמיק כדי לשכנע אנשים בנזק האמיתי שנגרם כאן.

    1) גם כשהעובדת מסכימה לפיטורים, או לסיום מוסכם של חוזה במקרה של עובדת שהועסקה כעובדת זמנית לזמן מוגבל, החוויה שהמעסיק עובר בקבלת היתר לפטר אותה (כלומר היתר לסיים בזמן את חוזה ההעסקה שנקבע מראש) היא לא פחות ממשפילה. הפקידים האחראים על מתן ההיתרים מניחים מראש שהמעסיק הוא פושע ולא מוכנים כלל לדון בתיק בלי שכל המסמכים מוצגים להם בדיוק איך שהם רוצים אותם. זכות להישמע? אין דבר כזה.

    אז מעסיק שבוחר להעסיק אישה שעלולה להכנס להריון בעבודה קבועה לוקח סיכון מחושב, ומן הסתם משלם לה פחות מאשר לגבר, אם הוא יכול. מעסיק שלוקח אישה שעלולה להכנס להריון לצורך עבודה זמנית, הוא סתם מזוכיסט. ועיצה קטנה: שיגבה את עצמו באלף חתימות של העובדת שהיא יודעת מראש שהעבודה זמנית ומסתיימת בתאריך X, אולי זה יעזור, ביחד עם הרבה תפילות.

    2) אני סקרן לדעת מה חושבים אותם עובדים ועובדות שתובעים את המעסיק שלהם. אלו שתובעים את המדינה, מניחים שלא יאונה להם כל רע, ומן הסתם הם צודקים. אלו שממילא יוצאים לפנסיה, גם כבר אין להם ממה לחשוש, אלא אם הם אנשים שמאמינים בשכר ועונש בעולם האמת. אבל הצעירים שבהם: מי יעסיק אדם שתבע את המעסיק שלו? האם מישהו בקהל היה מסכים להעסיק אדם שבעבר תבע את המעסיק שלו?

    3) רב הנשים במדינת ישראל עובדות עבור המדינה על כלל שלוחותיה. הן מורות, אחיות, עובדות סוציאליות, וכו' ועל כן ספק אם הן מרגישות את תוצאות ההפקרות.
     
     
     
     
    מסתבר שדווקא מערכת סוציאליסטית
    7/3/2013
    נכתב על ידי סתם אחד

    http://tinyurl.com/d5ut7kv

    דורשת מצטרפים חדשים לתרמית הפרמידה שלה שנקראת "ביטוח לאומי", ולא "כלכלת צמיחה תמידית" או קשקוש דומה.

    ואורי, האם לדעתך הירידה בילודה קשורה ל"קריסת המערב" ולמצב הכלכלי? ידוע לך על דוגמאות הפוכות של עלייה בילודה?
     
     
     
     
    ובינתיים, במציאות מקבילה-
    7/3/2013
    נכתב על ידי עומר

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/449/773.html?hp=1&cat=479&loc=11

     
     
     
     
    שתי תשובות בכרטיס אחד
    7/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ל"אלמוני" - מידע מעניין. המחשבה השגורה שניתן לרבע את העיגול או לעגל את הריבוע באמצעות חקיקה (אם נורה להם לא להפלות במקביל לחוקים המתמירים את העלות הם לא יפלו) אכן שגויה, אבל קשה מאוד לאמוד את ההשפעה במישור השקוף כמו במספר המעסיקים שמעדיפים לחסוך לעצמם את "כאב הראש" שבהעסקת אישה.

    מעט מחקרים בנושא:

    * מחקר בגרמניה (תמצית בלבד) מצא כי "הארכת חופשת הלידה השפיעה לרעה על הכשרה מקצועית לנשים צעירות, גם אם אין להן ילדים, במיוחד כאשר המיקוד הוא הכשרה שמעניק המעסיק."
    * מחקר בטיוואן (מלא) מצא כי "לחוקים [להגנת נשים בהריון ושמירת מקום העבודה אחרי הלידה] הייתה השפעה שלילית ומשמעותית מבחינה סטטיסטית גם על השכר [ביחס לנשים מבוגרות יותר או גברים צעירים] וגם על שיעורי התעסוקה של נשים צעירות.... השכר היחסי של נשים צעירות ירד באופן יחסי בכ-10 אחוז והתעסוקה שלהם ירדה באופן יחסי בכ-15 אחוז."

    לעומר: זו קלאסיקה של חשיבה סוציאליסטית. אמנם התכנית/הדיקטטור/הקדנציה/הנשיא נכשל/ה אבל הוא הביא גאווה/רצון טוב/הרימו את הראש/העניים גאים. לפי דפוס החשיבה הזה, התוצאות אינן חשובות כל־כך, שכן מדובר בעניים ואין להם יותר מדי שכל - עבורם (אותם אנשים חמים, פשוטים ואהבלים) ה'גאווה' ו'תחושת הערך' הם החשובים.

    זה טיעון קלאסי כי הוא מכסה על כל פשע: תכנית אינה צריכה להצליח ומדיניות אינה צריכה להיות מבוססת על היגיון או לעבוד - מספיק לטעון שהיא יצרה תחושות חיוביות שאי אפשר למדוד או לאמוד.
     
     
     
     
    לשאלת סתם אחד
    7/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

    ל"סתם אחד":
    אני לא חושב שיש קשר בין הירידה בילודה לקריסת המערב. מכל מקום, ההבדלים בין מדינות עם ילודה מאוד נמוכה ומדינות עם ילודה נמוכה סתם הם זניחים.

    המדינה המערבית היחידה בה הייתה עליה בפיריון היא ישראל, בה הפיריון עלה מ-2.93 ילדים לאישה בשנת 1990 ל-3 בשנת 2011. השינוי בפיריון בולט במיוחד אצל נשים יהודיות (עליה מ-2.62 ל-2.98, בערך כשיעורו באמצע שנות השבעים). אצל נשים מוסלמיות השיעור ירד באותה תקופה מ-7.25 ל-3.51. אצל נשים נוצריות ודרוזיות שיעור הפיריון ירד לסף ההתחדשות (2.1 ילדים לאישה).

    מבחינת שיעור הילודה, ישראל היא המדינה עם הילודה הגבוהה במערב ומדורגת מיד אחרי הונדורס והאיטי ולפני מצרים, הודו וכל השאר. המדינות הראשונות אחריה במערב הן צרפת (2.08), ניו זילנד (2.07) וארצות הברית (2.06). אין מדינה מערבית הנמצאת מעל לסף ההתחדשות.

    כדי להדגים את חומרת המצב, ב-27 מדינות האיחוד האירופי (500 מיליון תושבים) נולדו בשנת 2011 5.2 מיליון תושבים, שהם שיעור ילודה ממוצע של 1.59 ילדים לאישה. וכדי להמחיש זאת עוד יותר, אם נערוך שעשוע סטטיסטי ונניח ששיעור הילודה בישראל ימשיך לעמוד בעינו ואילו של אירופה ימשיך לדעוך, הרי שבתוך 178 שנים בדיוק יהיה מספר הילדים הנולדים באיחוד האירופי כולו קטן ממספר הילדים שייוולדו בישראל. זה לא יקרה, אבל זה מדגים את עצמת המצב החמור.

    ובכל זאת, ניתן להבחין במפנה קל. אם נתייחס לשנת 2000 כנקודת שיא השפל, כי אז נוכל להבחין בעליה קלה בילודה בבלגיה, בבולגריה, בצ'כיה, באסטוניה, באירלנד, ביוון, בספרד, בצרפת, באיטליה, בליטה, ועוד. העליה המשמעותית ביותר היא בשוודיה (ל-1.9), ובבריטניה (1.98). כלומר, דומה שהילודה הגיעה למחסום תחתי כלשהו (בערך 1.3-1.5 ילדים לאישה). המחסום התחתי הזה משמעו שהאוכלוסייה, בניכוי הגירה, תצטמצם באחוז אחד כל ארבע שנים.
     
     
     
     
    תפקיד שר מסתמך על שלוש רגליים: יכולת ניהולית, יכולת פוליטית, והבנה מקצועית.
    10/3/2013
    נכתב על ידי עמי, ת

    לרוב השרים שהתמנו היתה יכולת פוליטית מוכחת (הם הצליחו להתברג במפלגה שלהם לתפקיד שר), לפעמים גם יכולת ניהולית או הבנה בענייני משרדם. לעתים נדירות מאוד את שלושתם.

    למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שממונה שר אוצר בישראל (לפי הפרסומים, נכון לעכשיו) שיש לו אפס מוחלט בכל שלושת הפרמטרים האלו. אין ללפיד שום נסיון או יכולת פוליטית מוכחת, ואפילו לא גיבוי מובנה מראש הממשלה, בהיותו מתחרה פוטנציאלי שלו. אפס נסיון ניהולי, ואפס הבנה כלכלית. רק שלא יצלמו אותו מחזיק מאזנים הפוך, כמו שצילמו את פרץ עם המשקפת הסגורה...היתרון היחיד שלו, הוא שהוא מבין שהוא לא מבין כלום. נקווה שזה גם משהו.
     
     
     
     
    ראיון מעניין שמנסה לנפץ את מיתוס החקלאות האורגנית
    11/3/2013
    נכתב על ידי עמי, ת


    http://www.themarker.com/markerweek/1.1955664
     
     
     
     
    לעמי: תובנה יפה
    12/3/2013
    נכתב על ידי ג

    ולדעתי גם נכונה.
    לדעתי לפיד הוא פופוליסט דמגוג ורפה שכל וחסר כל הבנה בכל מה שהוא לא ספרות.
    בגלל שאין לו הבנה בכלכלה הוא יכול ללכת בדרכים הזויות. אני מקווה שלאנשי משרדו יהיה מספיק שכל לנתב אותו לדרכים נכונות.
    ובכל זאת היה יכול להיות יותר גרוע: אם שלי יחימוביץ' היתה נבחרת לתפקיד: היא חושבת שהיא מבינה בכלכלה (ולא כך), יש לה כח פוליטי אבל בכיוון ההפוך - זה שרוצה להשמין עוד ועוד על חשבוננו , ולבסוף, אין לה יכולת ניהולית.
     
     
     
     
    פינת השאלה השבועית
    13/3/2013
    נכתב על ידי גרי

    אומרים על לפיד שאינו שר אוצר "מקצועי". האם שר נדרש להיות מקצועי?
     
     
     
     
    שאלה בקשר למכירת כי"ל לפוטאש
    15/3/2013
    נכתב על ידי תוהה

    האם יכול להיות שזה בעקבות הדרישה מכי"ל להשקיע מליארדים בשיקום ים המלח? (ז"א לפחות אחד הגורמים למוטיבציה למכור).
     
     
     
     
    לגרי, התשובה היא לא: לא נדרש להיות מקצועי. כן נדרש להיות נבון
    17/3/2013
    נכתב על ידי אורי רדלר

     
     
     
     
    סובסידיה שממש ממש ממש ממש משתדלת לא להיראות כמו סובסידיה.
    20/3/2013
    נכתב על ידי סטודנט מתל אביב

    http://www.themarker.com/realestate/1.1969753