התענוג הבלתי נסבל של המלחמה
 

דיון קטן בו השתתפתי, בצד, לפני ימים מספר עורר בי שוב את התהייה על השרידות האינסופית של מיתוס החורבן כמעורר צמיחה. אף שאין ממצאים ממשיים התומכים ברעיון, ואף שהוא מנוגד להיגיון כלכלי, אנשים ממשיכים להיצמד לתפישה לפיה אסון או מלחמה תורמים, עם כל הבנימין בן אליעזר שבדבר, גם לצמיחה ולשגשוג.

לפני שאמשיך, אתם מוזמנים לקרוא במקום בו נערך הדיון, באתרו של אסף צימרינג — בלוג מעמיק חשוב ומעורר למחשבה, גם כשהוא לא צודק (כלומר, כשהוא לא מסכים איתי). בטור המשך לדיון המקורי ממשיך צימרינג בנושא זה.

הלכתם לשם? חזרתם? אני מתחיל.

ניסוי במלחמה
כדי להבין את יסודו של רעיון, כדאי לפשט אותו. לדוגמה, נבחן את הרעיון שמלחמה גורמת לצמיחה כלכלית מהירה, ונפשטו לעיקריו. נניח ניסוי כלכלי בנוסח הבא:

ניקח 150,000 גברים ונשים צעירים מתושבי ישראל ונכלא אותם ל-30 יום במחנה מעצר בתנאים ירודים מאוד, עם שמיכות מפושפשות, מיטות משונות, בגדים לא נוחים, מקלחות לפעמים, מזון ירוד מזון וציוד לקויים. מדי יום נערוך מסדר בוקר ונוציא להורג 80-100 מהם, לפי הגרלה הוגנת. הודעה תימסר למשפחותיהם. באותה מסגרת של מסדר בוקר נירה ונכרות אברים ל-200-300 מהם, ונשלח אותם אחר־כך במסוק לבית החולים, מלווים בצוות מסור.

במקביל, ועדיין במסגרת הניסוי, תדפיס הממשלה סכומי כסף גדולים ותחלק אותם לקבוצות מסוימות באוכלוסייה, שייבחרו באקראי. אנשים אלו יועסקו על־ידי הממשלה בהעברת שקי חול גדולים למחסן ליד שדה־תעופה. הממשלה תעסיק צי מטוסים ומסוקים, שיעמיס את החול ויטיס אותו ללב־ים, שם יפזר אותו מן השמיים בטקס מרשים. עם תום הניסוי יפוטרו שליש מהעובדים, והעסקתם של שני שליש נוספים תימשך, במקביל להעלאת מסים קבועה למימון העסקתם.

עדיין במקביל, יגיעו עובדי ממשלה אחרים ליישובים שונים בישראל ומדי יום יפוצצו לפי בחירה אקראית 200 דירות או בתים, לפרקים על יושביהם; יגרסו כבישים מסוימים, יפוצצו גשרים, מבני תעשייה וכדומה. צעד נוסף יהיה הטלת איסור על כל תושבי ישראל לצרוך סוגי אוכל וקניות שונים. על חלק מהתושבים ייכפה לעבוד שעות נוספות בלי תשלום; לאחרים יוחרמו בתים, מכוניות ורכוש; והעצמאים יידרשו לצמצם את היקף עבודתם ב-50 אחוז.

במהלך הניסוי נכפיל את מספר עובדי המדינה, ועם תומו נפטר מחצית מהם, כך שיישארו לנו כמה עשרות אלפי עובדים מיותרים, וכמה עשרות אלפי מקבלי דמי אבטלה. עם תום האירועים נעלה את המיסים במדינה כדי לממן הוצאות נוספות אלו ונחרים 10 אחוז מכלל חסכונות הציבור. אזרחים שביתם פוצץ ייצטרכו להוציא חלק מחסכונותיהם על שיפוץ בתיהם שפוצצו, כשהמדינה תדפיס סכומי כסף נוספים ותחלק אותם ביניהם, למימון החלק האחר של הבנייה. המדינה גם תדפיס סכומי כסף נוספים לבניית הכבישים, הגשרים, מבני התעשייה וכו' שאותם פוצצה קודם.

התיאור שלעיל הוא הדמייה נאמנה למדי, גם אם לא מעוררת תיאבון במיוחד (כאילו, בהשוואה למלחמה, שזה כיף חיים) של התרחשות מלחמתית. ניתן להבחין בו במספר התרחשויות מרכזיות היוצרות את הבסיס לתפישה לפיה אסון כמו מלחמה הוא גם ברכה לצמיחה:
  • סכומי כסף גדולים יועברו לידי ציבורים שונים באוכלוסייה.
  • חלק מהציבור יצטרך להשקיע סכומי כסף גדולים ברכישה חוזרת של מוצרים שהיו ברשותו קודם (שיפוץ בתים, קניית ציוד חלופי לזה שנהרס, וכדומה).
  • הציבור בכללו יצמצם מאוד את הצריכה שלו בזמן המלחמה, מה שייצור גאות צריכה-מעוכבת עם תומה.

    קונים פעמיים
    הסעיף השלישי כאן מוחשי מאוד, אך יש בו מידה רבה של אשלייתיות: אם נכפה על הציבור להגדיל את חסכונותיו בשנה א' בעשרים אחוז, ואז נאפשר לו לצרוך בשנה ב' כאוות נפשו, נחווה צריכה מוגברת בשנה ב'—אך הצריכה הזו תהיה בעיקרה פיצוי על ההקטנה שהתקיימה קודם ולאורך זמן לא תחרוג מדפוס ההתפתחות הרגיל של צריכה.

    something

    הסעיף השני נשמע לרבים מנוע צמיחה הגיוני. אם חלק מהאוכלוסייה יידרש לשפץ את ביתו יצאו מוכרי הציוד והריהוט, השיפוצניקים, החשמלאים, השרברבים, האדריכלים ודומיהם נשכרים. אך ההיגיון כאן פגום, שכן דיירי הבתים שנפגעו בניסוי/מלחמה שלנו משלמים למעשה פעמיים על אותו מוצר. מצב כזה לעולם אינו יכול להיות חיובי. הדבר דומה, למשל, למצב בו כאשר אנחנו באים להחליף את מכשיר הטלוויזיה שלנו נידרש לקנות שני מכשירי טלוויזיה זהים ולנפץ אחד מהם לרסיסים. בעל חנות מוצרי החשמל בוודאי ישמח לכך, אך אנו נחווה ירידה ברמת חיינו, שכן חלק מהכסף שייעדנו לצרכים ולמוצרים אחרים ייעלם. יש כאן יין ויינג: היין מקבל את הכסף הנגרע מן היינג. למעשה, הרעיון של שיקום ההריסות כמנוע צמיחה, אם מפשטים אותו עד לגרעינו, זהה לרעיון שהכפלת מחירו של מוצר מניבה צמיחה.

    דברים דומים ניתן לומר גם על הוצאות אחרות, ישירות פחות. הכסף שנידרש לשלם על טיפול פסיכולוגי (בעקבות טראומה או דיכאון אחרי המלחמה, למשל), על טיפול רפואי בפצועים, על בנייה מחדש של מפעל שהופצץ, או על ארוחת מלכים לכלואים/מגויסים ששבו מן המלחמה—כל אלו הם היין. הינג שלו הוא קיטון ביכולתנו הכספית לצרוך או לענות על צרכים אחרים שלנו.

    למעשה אין כאן יין וינג אלא בעיקר ינג. לדוגמה, כאשר אני משלם 300 שקל לפסיכולוג כדי לדבר איתו על מוראות הניסוי/מלחמה, אני גורע סכום אותו יכולתי לשלם כדי לקנות טוסטר משולשים. כתום הטיפול המוצלח להפליא הנמשך שנה, נאמר, אני שב לאיתני (כלומר, למצב הנפשי שלפני הניסוי/מלחמה), אך רמת החיים שלי ירדה בהיקף של טוסטר משולשים לשבוע. רמת חייו של הפסיכולוג, לעומת זאת, עלתה, אך העליה הזו לא רק שבאה על חשבוני, היא גם משדרת אות שקרי: ההוצאות המוגדלות שלי על טיפול פסיכולוגי הן חד־פעמיות, ולכן ההשקעה של הפסיכולוג בקניית קופסת טישו אקסטרה-לארג' נוספת או בראי קריסטל חדש מולו הוא מנסה להגיע לנימה המדויקת של שאלתיות בשאלת "ואיך אתה מרגיש עם זה?" אינה אופטימלית מנקודת מבט משקית: הפסיכולוג משקיע בשיפור השירות ובהיערכות להרחבת שירותיו, אך הרחבה כזו לא תבוא. למעשה, העתיד צופה קיטון בביקוש לשירותיו.



    נותר הסעיף הראשון, חלוקת הכספים. סכומי הכסף שמדפיסה הממשלה בזמן הניסוי/מלחמה אמנם עולים לה ישירות בסכום זעיר, אך יש צורך לשלם עבורם באופן מלא בשלב כלשהו. אינפלציה—בת לוויה מוכרת של מלחמות רבות בעבר—היא שיטת תשלום אחת. מקרים כאלו מוכרים לנו מהונגריה (אחרי מלחמת־העולם השנייה), מיוגוסלביה בתקופת מלחמת־האזרחים בתחילת שנות התשעים, מיוון בתקופת מלחמת־העולם השנייה, מאוסטריה וגרמניה אחרי מלחמת־העולם הראשונה, מצרפת המהפכנית, מארצות־הברית בתקופת מלחמת־האזרחים, ועוד. גם תהפוכות ומהפכות היו אחראיות למהלומות אינפלציה, כמו בסין, בניקרגואה, באוזבקיסטן, באזרבייג'ן, בגרוזיה, בבולגריה ובמקרים רבים אחרים.

    הכלל, מכל מקום ובכל מקום, אחיד: מישהו ישלם על זה. הגדלת כמות הכסף באמצעות הדפסת כספים מניבה קיטון מקביל בערך החסכונות שבידי הציבור ובערך כספו. אפשר לתת לזה כל מיני שמות, אך בשורה התחתונה הציבור תמיד ישלם עד הגרוש האחרון. כלומר, לאורך זמן, הדפסת כסף אינפלציונית אינה יכולה להניב תוצאה חיובית, ובוודאי לא צמיחה.

    קוקוריקו אינו הפתרון
    האפשרות האחרת היא להדפיס כסף אותו נשלם במועד מאוחר יותר. העסקה כאן פשוטה: הממשלה מעבירה כסף (או, אם תרצו, משאבים) לידי קבוצה מסוימת באוכלוסייה, כשקבוצה אחרת באוכלוסייה או האוכלוסייה בכללה יידרשו לפרוע את ההלוואה הממשלתית הזו בעתיד. הממשלה אמנם יכולה להתחכם התחכמויות שונות בנושא הריבית על ההלוואה הזו, אך אם נסלק אותה מן המשוואה ונפשט אותה, לפנינו מצב בו קבוצה אחת באוכלוסייה לווה כסף, וקבוצה אחרת פורעת את ההלוואה. לדוגמה, אם תאגיד קוקוריקו מוכר טילים במיליארד שקל לצה"ל, מה שמתרחש בפועל, אם מסלקים את כל הסיגים המערפלים, הוא שמחסכונותיו של כל תושב במדינת ישראל נגרעים בערך 122 שקל.

    ניתן היה לטעון, לכאורה, כי ניתן לקבל מאזן חיובי מהעסקה הזו: אזרחי ישראל הפתאים הרי היו קונים בכסף הזה דברים מיותרים לגמרי כמו בננות ותכשירים לפליית כינים וטיפוח הזנב, שעה שתאגיד קוקוריקו היה עשוי להשקיע את הכסף בתבונה רבה יותר בבניית מפעל חדש לטילים, היה מרחיב את שורות מועסקיו בהתאם ואף מטפח את החינוך והתרבות עם פרסקו מרענן של יאיר גרבוז על תקרת שירותי העובדים, ואף מעניק לעובדיו הנאמנים לכבוד חג האורים את "יוליסס" מאת ג'יימס ג'ויס בכריכת עור תנין.

    בפועל, עם זאת, אין תימוכין להנחה שנזכה למאזן חיובי מעין זה. סביר מאוד להניח כי המשפחה הישראלית הממוצעת הייתה משקיעה סכום של 122 שקל לנפש באופן נבון יותר מאשר תאגיד קוקוריקו, שכן האיתות הכלכלי עבורה היה ממשי, שעה שהאיתות הכלכלי עבור תאגיד קוקוריקו היה כוזב. המשפחה הישראלית הייתה קונה מוצרים נחוצים לה, בהתאם לסכום הכסף העומד לרשותה, שעה שתאגיד קוקוריקו, ממש כמו הפסיכולוג במקרה הקודם, היה משקיע את כספו באופן המבוסס על ציפייה שקרית לעתיד לבוא: הוא היה משקיע את כספו לפי חיזוי לכך שמצב המלחמה/ניסוי יימשך גם בעתיד.

    מכל הדברים האלו עולה כי אסון או מלחמה יכולים, בתרחיש מושלם, להביא אותנו למצב בו המשק בכללו אינו מפסיד מהאסון. במקרה הסביר יותר והמושלם פחות, המאזן יהיה תמיד הפסדי.

    ואני לא גאון
    כל המהלך החשיבתי שביצעתי כאן אינו מתוחכם או מחוכם במיוחד. אין כאן חישוב כלכלי מורכב ואין כאן תיאוריות קשות להבנה. מדובר בשיעור ראשון בכלכלת בית: יישום פשוט של משל "החלון השבור" שניסח באופן מבריק פרדריק בסטייה לפני למעלה מ-160 שנה. ובכל זאת, עצם העובדה שאנשים חכמים מאוד, בהם גם כלכלנים מבריקים וחתני פרס נובל, ממשיכים לאחוז בדבר ההבל המגוחך הזה אומרת דרשני.

    אין זה הגיוני ואין זה סביר כי האנשים הסבורים כי אסון כמו מלחמה הוא ברכה במסווה הם אידיוטים. המסקנה הזו אולי מחמיאה לאלו שאינם סבורים כך, אך אין לה צליל של אמת. פתרון הגיוני, גם אם פרוזאי יותר, הוא שההיאחזות בתפישת האסון-כברכה מונעת מגישה פונקציונלית—רצון לפתור בעיה ממשית בעולם, שתפישה זו משרתת אותה. פתרון זה זוכה גם לחיזוק עובדתי.

    כסף הוא כוח
    כדי להבין את המניעים האמיתיים של פעולה עלינו תמיד לפשט אותה לגרסה האלמנטרית ביותר שלה ולנסחה באופן אישי ופרטני. לדוגמה, כשבעל רשת מרכולים מציע מוצרים מסוימים בהנחה גדולה, שאלות מפשטות יביאו אותנו על נקלה למסקנה כי מטרתו אינה להביא גאולה לעולם אלא להביא את הקונים לשערי חנויות הרשת, שם יקנו, לצד המוצרים בהנחה, גם מוצרים המניבים לו רווח. או, דוגמה אחרת, אם מישהו מבקש להעלות את מס הקניות על מכוניות, סדרה של שאלות מפשטות ונטרול ההכרזות הדרמטיות על יעדים ומטרות תביא אותנו, בסוף התהליך, למסקנה כי מה שהוא מבקש לעשות, בפועל, הוא להעביר כסף שלכם לידיו.

    כך גם במקרה אסון-כברכה. השלב ההכרחי הראשון, הנמצא אצל כל תומך ברעיון זה, הוא הגדלת הסכומים העומדים לרשות השלטון. כפי שראינו, הגדלת סכומים אלו באה תמיד במקביל להקטנה בשיעור זהה של הסכומים העומדים לרשות הציבור. כלומר, המרכיב החיוני בתפישת אסון-כברכה הוא העברת כסף מידי הציבור לידי השלטון.

    השלב ההכרחי השני בתפישת אסון-כברכה הוא השליטה באופן ההשמה של הכסף שנלקח מהציבור והועבר לידי השלטון. הכסף לא יחולק באופן אקראי: הוא יועבר על־ידי השלטון לאנשים ולקבוצות הראויים בעיניו. אפשר להתמקד כאן באנשים שיזכו לקבל את הכסף שיחולק, אך זהותם אינה ממהות העניין. אחרי הכל, אסון כמו רעידת אדמה או צונאמי יוביל לחלוקת כספים לקבוצה אחת של אנשים, מלחמה תוביל לחלוקת הכספים לקבוצה אחרת, ואילו התגוננות מפני פלישת חייזרים דמיונית ממאדים תוביל לחלוקת הכספים בעיקר לקבוצה שלישית. המרכיב המשותף לכל המקרים השונים הוא המהותי. כלומר, השאלה החשובה לעולם אינה מי מקבל את הכסף אלא מי מחלק את הכסף.

    התשובה לשאלה זו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היא כי מחלקי הכסף צריכים להיות פוליטיקאים הנעזרים או מודרכים על־ידי מומחים: כלכלנים ואנשי כספים, מומחים לנשק, מהנדסים, אדריכלים, מדענים, וכדומה. מחלקי הכסף אינם מחזיקים בכסף—כמעט בכל המקרים, הם משמשים רק צינור להעברתו לאחרים. התועלת הממשית שהם מפיקים מן המהלך הזה אינה השינוי בחלוקת ההון, שכן רק חלק זעיר ממנו, אם בכלל, זורם לכיסם, אלא השינוי בחלוקת הכוח.

    תפישה וולגרית גורסת כי לבעלי ההון יש כוח רב יותר, משום שיש להם יותר כסף. הפירוש לתפישה זו שגוי, בדרך כלל, אך ביסודה יש אמת פשוטה, הברורה לכל אדם: הכסף העומד לרשותך הוא הביטוי הבסיסי ביותר של חירותך. בני אדם עמלים כמחצית משעות הערות שלהם, והתמורה אותה הם מקבלים על עבודתם מאפרת להם לבחור מה לעשות במחצית השנייה של שעות הערות שלהם. במלים אחרות, כסף מייצג את הכוח העומד לרשותנו.

    תפישת אסון-כברכה, כתום מהלך הבירור, גורסת בפועל כי יש לצמצם את החירות והכוח העומד לרשות האזרחים, ולהעבירו לידי פוליטיקאים וביורוקרטיה של מומחים. מצב זה מבהיר בשלב זה את המניע הפונקציונלי לתמיכה הרחבה הקיימת אצל מומחים, ובייחוד כלכלנים, למהלכי אסון-כברכה או הדומים לו. אם נעתיק את זה לתחום אני-ואתה, המפשט את הדברים עוד יותר: כלכלן המכריז כי מלחמה טובה לכלכלה אומר, למעשה, כי הוא רוצה להגדיל את שליטתו בך.

    something

    מכאן נובעת גם ההתלהבות הניכרת של מומחים למיניהם—כלומר, אלו הזוכים בשליטה מוגדלת בכם—מהתרחשויות דרמטיות כמו אסונות טבע או מלחמות. במצבים כאלו נוטה הציבור לקבל בהבנה או לפחות בציות שקט את שלילת חירותו, ומאפשר לשלטון לקרוע נתחים גדולים מאוד מחירותו הישירה (כלומר, חופש התנועה, העיסוק, ההתכנסות, וכדומה) ומחירותו העקיפה (באמצעות מסים המקטינים את חירותו הכספית). הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן, לדוגמה, הבין עיקרון זה היטב כאשר הציע בעבר לפברק סכנת פלישה של חייזרים ממאדים. תחת אמתלא זו, סבר קרוגמן כי ניתן יהיה להעביר בבת אחת נתח גדול מאוד מחירות הפרט לידי השלטון והקרוגמנים המייעצים לו.

    הציבור מניח כי שלילת החירות הזו היא זמנית, עד לפתרון הבעיה או עד יעבור זעם, אך אין כל יסוד הגיוני להנחה זו. למעשה, האינטרס הפונקציונלי של מומחים ושל פוליטיקאים[1] הוא דווקא בהנצחה של שלילת החירות. הנימוק—מחדירת טרוריסטים, עבור במלחמה, וכלה ב"כשל שוק"—אינו מעלה או מוריד, בעצם. למעשה, כפי שניתן ללמוד מדוגמת קרוגמן על פלישת חייזרים ממאדים, אפשר לאמץ גם נימוק שקרי במודע.

    אין כאן קנוניה מאורגנת, כמובן. הסיבות לתמיכה הניתנת לתאוריות אסון-כברכה מגוונות, אך משותפת להן הנטייה האנושית הקיימת אצל רוב בני האדם, לתמוך ברעיונות המתגמלים אותם ולהתנגד לרעיונות שאינם משרתים את עניינם. רוב האנשים שהופקדו על בחינת יעילות תפקודה של המחלקה בה הם עובדים אינם מגיעים בדרך כלל למסקנה שיש לפטר דווקא אותם כי הם עצמם מיותרים; נדירים הפסיכולוגים שכתום פגישה ראשונית יאמרו לך כי אין לך שום צורך בטיפול; מעטים הכלכלנים בבנק ישראל שיודו שהם מקריצים את המדיניות לפי רגש ולא פועלים לפי שום תיאוריה; חריגים הם האדריכלים שאינם סבורים כי אין צורך באדריכלים כדי להנחות ולהתוות מראה ערים; וכן הלאה וכן הלאה.

    באופן משעשע, כל אחד מבעלי המקצוע האלו—כמו כמעט כל בעל מקצוע אחר—סבורים או מציגים עצמם כסבורים כי הם חריגים לכלל האנושי הזה. כולם כך, אך לא אני. ואם אני, כי אז רק בעבר ולא עתה. בעבר, בעלי מקצוע בתחומי רקחו תיאוריות הלקוטות מדמיונם, אבל עתה—הכל אובייקטיבי ומדעי. יש אולי כמה תפוחים רקובים בארגז, אך אני ורוב עמיתי נוהגים ביושרה, לפי שיקול דעת מדעי/מוסרי/חברתי בלבד: אנו הולכים בעקבות העקומות, תובלנה אותנו לאן שתובלנה. במקרה, הן מובילות אותנו תמיד לאותו מקום בדיוק בו מתברר שנוכחותנו דרושה מתמיד. אבל אילו היו פני הדברים שונים, הרי וודאי ש.

    ברור.

    הערות
    1 יצוין כאן כי כאשר אני מדבר על פוליטיקאים כוונתי בעיקר לאלו הנמצאים בדרגי הביניים של המערכת הפוליטית ולמי שמחזיקים במשרות פוליטיות-פונקציונריות. עבור ראשי המערכת הפוליטית אסונות טבע ומלחמות הם פעמים רבות אירועים שתועלתם, לכאורה, מתגמדת אל מול הסיכון הכרוך בהם.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (23)
     
     
    הסבר קצת מסורבל וארוך מדי
    28/12/2014
    נכתב על ידי אדווין

    הנרי הזליט הסביר את זה טוב יותר, לטעמי, בספרו האגדי "כלכלה בשיעור אחד".
     
     
     
     
    אדווין, כלומר, נשאר לי רק לעבור את הנרי הזליט?
    28/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    סבבה.
     
     
     
     
    מסכים... אבל,
    28/12/2014
    נכתב על ידי אילון

    אף על פי שאני מסכים עם כל הנאמר בפוסט, דווקא הטיעון החזק ביותר של הטוענים למלחמה כברכה היא בסייג שבו המדינה אינה מעורבת במלחמה בעצמה, אלא מייצרת את הנשק או אמצעים אחרים למדינות הלוחמות.

    למשל, אם אירופה נמצאת במצב שבו היא מלחמת בגרמניה הנאצית וחייבת נשק, היא יכולה נקבל מצב שבו ארה"ב חווה פעילות כלכלית ערה וזהב שעובר מאירופה אליה.

    לי באופן אישי יש סתירה גם לטיעון הזה, אבל ראוי היה להתייחס אליו
     
     
     
     
    אילון, האם צריך להתייחס לזה?
    28/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    אם מישהו מתקוטט עם מישהו אחר וקונה ממני... אין צורך בכל פעולה מצידי, וגם אין בכך שום דבר שאני יכול לעשות (אם מוציאים מכלל חשבון חרחור מלחמה במכוון). הדבר דומה למצב בו התורכים מגבירים את צריכת תפוחי האדמה ואני מגדל תפוחי אדמה.... לא?
     
     
     
     
    נכון וחשוב אבל איפה התגובה?
    28/12/2014
    נכתב על ידי סתמאחד

    אני מסכים לחלוטין, ראוי למסגר ולתלות נגד עין הרע וקינסאינים, אבל...לא ראיתי במאמר של זימרינג את הטיעון של "מלחמה כברכה". הוא רק מדבר על התל"ג הממשלתי כדבר שיכול להיות חיובי, וקשה שלא להסכים כשמדובר על בתי משפט וכבישים. לא תקפת קצת דחליל פה?
     
     
     
     
    לאורי...
    28/12/2014
    נכתב על ידי אילון

    אורי, לא אמרתי שיש צורך בתגובה מצידך כמדינה חיצונית... רק אמרתי שהטיעון ש"מלחמה היא טובה" למדינה החיצונית, הוא הטיעון שמצדדי המלחמה נוהגים להשמיע... כלומר, העובדה שמתקיימת מלחמה עוזרת למדינה מבחוץ שיכולה לקבל הרבה מאוד משאבים ממדינות ששמוכרות את עצמן במכירת חיסול כדי לשרוד.
     
     
     
     
    לא דחליל
    28/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לסתם אחד, כתבת:

    אני מסכים לחלוטין, ראוי למסגר ולתלות נגד עין הרע וקינסאינים, אבל...לא ראיתי במאמר של זימרינג את הטיעון של "מלחמה כברכה". הוא רק מדבר על התל"ג הממשלתי כדבר שיכול להיות חיובי, וקשה שלא להסכים כשמדובר על בתי משפט וכבישים. לא תקפת קצת דחליל פה?



    לא ממש, כי לא ייחסתי לצימרינג את הטענה הזו, חלילה. ההערה שלי, שאחר־כך הובילה למאמר נפרד, הייתה כי הוא היה צריך להמשיך את ניתוחו בנושא התמ"ג לנושא זה... אני חושב שלתקוף את קרוגמן זה לא דחליל, והוא באמת אמר את זה. ובכלל, אני לא אתקוף דחלילים כי הם רגישים ולא יכולים להכות בחזרה.
     
     
     
     
    אילון, בהחלט אומרים...
    28/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לאילון, כתבת:

    אורי, לא אמרתי שיש צורך בתגובה מצידך כמדינה חיצונית... רק אמרתי שהטיעון ש"מלחמה היא טובה" למדינה החיצונית, הוא הטיעון שמצדדי המלחמה נוהגים להשמיע... כלומר, העובדה שמתקיימת מלחמה עוזרת למדינה מבחוץ שיכולה לקבל הרבה מאוד משאבים ממדינות ששמוכרות את עצמן במכירת חיסול כדי לשרוד.



    לא למיטב הכרתי. הם אומרים את הדברים האלו בצורה ברורה. לדוגמה:
    * אתה יכול לקרוא טיעון כזה, מכלכלני ממשלת ארצות הברית (מאמר על כך כאן),
    * ומרטין פלדמן (פרופסור לכלכלה בהרוורד) בוול-סטריט ג'ורנל אומר את זה.
    * ומרטין ברודר בוושינגטון פוסט אומר משהו כזה.
    * הכלכלן המוערך טיילר קואן מעלה את הטיעון הזה (אם כי הוא נזהר מהגרסה הקיינסיאנית הגסה) כאן (ותשובה בכלל לא רעה באקונומיסט כאן.
    * כריסטינה רומר, יו"ר מועצת הייעוץ הכלכלי לנשיא אובמה ופרופסור לכלכלה מביעה רעיונות דומים.
    * וכמובן, פול קרוגמן אומר את הדברים בלי להתבייש ביחס למלחמת העולם השנייה.

    רשימה די נכבדת, אני סבור.
     
     
     
     
    אכן, מלחמה גוררת התכווצות כלכלית משמעותית והשמדת ערך
    29/12/2014
    נכתב על ידי תודה על מאמר חשוב

    מה הפלא איפוא שהשיקום נדמה כצמיחה. הצמיחה הכלכלית בארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה לא יכולה לשמש כהוכחה לטענת המלחמה-כברכה, שכן תשתיותיה לא נפגעו, ולפיכך יכלה לייצר ולייצא למדינות אחרות שנפגעו קשות.
     
     
     
     
    מלחמת העולם השנייה
    29/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לתודה מאמר חשוב, כתבת:

    אכן, מלחמה גוררת התכווצות כלכלית משמעותית והשמדת ערך. מה הפלא איפוא שהשיקום נדמה כצמיחה. הצמיחה הכלכלית בארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה לא יכולה לשמש כהוכחה לטענת המלחמה-כברכה, שכן תשתיותיה לא נפגעו, ולפיכך יכלה לייצר ולייצא למדינות אחרות שנפגעו קשות.



    יתר על כן, הטיעון הסביר יותר הוא שמלחמת העולם השנייה כלל לא הביאה לצמיחה, כך או כך. לפי רוברט בארו (פרופסור לכלכלה מהארוורד) חישוב של ההוצאות הצבאיות במלחמת העולם השנייה (והוא ערך את החישוב גם ביחס למלחמת העולם הראשונה, מלחמת וייטנאם ומלחמת קוריאה) ה'מכפיל' של ההשקעה המלחמתית היה 0.8 (כלומר, על כל דולר שהוצא להוצאות צבאיות נרשם גידול של 80 סנט בתמ"ג).

    למעשה, אם אני עושה חישוב מפית נייר מהיר ומנכה את ההוצאה הצבאית בתקציב מהתמ"ג, רמת החיים בארצות הברית בזמן המלחמה ירדה באופן דרמטי (כ-12 אחוז משנת 1941 לשנת 1943). החישוב שלי לפי הנתונים כאן מניח שכמעט כל התוספת בהוצאה הממשלתית הייתה לצרכים צבאיים בשנים 1942-45.

    רוברט היגס ערך חישוב קצת יותר רציני משלי, אבל הגיע לתוצאות מאוד דומות כאן (ירידה של כ-14.4 אחוז בתמ"ג משנת 1941 לשנת 194). סימון קוזנץ, שהתמחותו הייתה בחישובים של תוצר לאומי, ערך חישובים שונים במקצת, בהם קיזז מהחישובים הפרזות כאלו ואחרות (וחישובי אינפלציה לקויים) והגיע לתוצאה של ירידה קלה יותר.
     
     
     
     
    מה לגבי מצב בו המלחמה היא תוצאה ישירה של מדיניות כלכלית?
    29/12/2014
    נכתב על ידי קיפוד רדיואקטיבי

    ההיסטוריון טים מייסון טען כי מלחמת העולם השנייה הייתה התוצאה היחידה למשבר כלכלי שהיה מתפתח בגרמניה לאחר המדיניות האטטיסטית של היטלר במשך 6 שנים. הבחירה במלחמה הייתה מודעת על מנת "לדחות" את המשבר או להסתיר אותו בכוח המלחמה.
    כמו כן שאלת אוף-טופיק - מה נסגר עם ערוץ 10? חובות אמיתיים? התעקשות של ביבי? לא זה ולא זה?
     
     
     
     
    אורי...
    29/12/2014
    נכתב על ידי אילון

    לא מבין בדיוק עם ענית למה שאמרתי... אני אחזור בקצרה:

    לא אמרתי שאף אחד לא טוען את הטענות שהעלית במאמר. אמרתי שיש גם טיעון נוסף שמעלים, שהוא טיעון חזק יותר. אל הטיעון הזה לא התייחסת.
     
     
     
     
    שאלה ושתיים
    29/12/2014
    נכתב על ידי אריאל


    אהלן אורי,

    רשומה פוקחת ומעצימה כאחת כהרגלך. תודה.

    כמה שאלות עם זאת ברשותך:

    1. האם ייתכן כי ההתייחסות למשברים כמלחמה באופן חיובי מבחינה כלכלית, עשויה לנבוע למעשה מכך שבעיתות אלו הציבור, שברובו בד"כ רואה את המערכה כמשהו הכרחי-נכפה (ע"ע צוק איתן מיודענו), מתגייס למאמצים ומגלה אנרגיות שלהן משמעות כלכלית שלא פעל על פיהם בעיתות שגרה? ואולי בהתאם לכך הוא אף מוכן להקריב חלק מחסכונותיו לטובת העניין, וביודעין תומך ומכסה זאת בעוד עבודה שהוא משקיע 'על חשבונו'? מדוע תמריץ מעין זה שונה לדוג' מתמריץ של חברת שפע ו'צמיחה', בו אתה רוצה לקנות טלוויזיית ריבוא אינטש רק כי קנה כזו שכנך? ייתכן שאנו מדברים פה לפיכך על מחיר "פסיכולוגי" ולא בהכרח כלכלי סטייל 'החלונות השבורים' לאמור - האנשים מקריבים שלווה נפשית תמורת אפיזודה מלחמתית של מתח-סבל-פעולה. האם ניתן להתעלם מכך שאולי זהו גם חלק מהטבע האנושי (הגברי בעיקר יש לומר..) שדי נמשך, למרבה הטרגדיה, וככה"נ מסיבות אבולוציוניות, ל'ריגושים' מידיים מהסוג הנ"ל, וע"כ גם מוכן לשלם בעד תוצאותיהם ארוכות הטווח והמצערות?

    2. מדוע קנייה של פיתוח וציוד מלחמתי ממשי מרפא"ל לדוג' - גם אם היא נעשית בידי הממשלה (ר"ל) - תיחשב כחורגת במידה גסה מכללי שוק? הרי דווקא באזור מבורך כשלנו המלחמות הן חזון נפרץ,
    והלכך אולי פיתוח אמל"חים מתקדמים (ע"ע כיפת ברזל, מעיל רוח, ושות') אינם רעיון רע כ"כ, ובודאי לא חורגים מהביקוש הטבעי בשטח?

    3. מעיון סדרתי ברשומותיך (ובמיוחד בזו האחרונה), אתה מסתייג ובצדק כמובן מתיאוריות קונספירציה למיניהן. נראה שברשומה זו הוספת ואזכרת את העניין לקראת סופה, כשאתה מסתייג מהתגייסות מתואמת של ה'מומחים', ורצון מכוון להרע ותחת זאת מטעים את עמדותיהם ה'אקדמיות' במערכת אינטרסים-תמריצים אנושיים-טבעיים. נראה שגם בעל בלוג, מלומד ונבון לא חף מאינטרסים, במיוחד כאשר הוא סבור כי הוא ידען, ובן חורין יותר ממומחה פוליטיקאי או פקיד תורן, וע"כ שש לשמור את כספו בכיסו במקום לתת לזה להשקיעו בשבילו.
    וודאי שיש בעיות ב'שיטה', הכח משחית וכו', אך אני לא חושב שאינדיווידואלים-חירותניים התנסו בהתארגנות למלחמה מודרנית בעת האחרונה..
    גם אם יש אינטרס כלשהו למאן דהוא - הרי שנראה שהוא תנאי הכרחי ולא מספיק לראיית עצתו כעצת אחיתופל, ודומה שהטענה כשלעצמה לא יצאה מכדי 'אד-הומינום'. הנתונים ההסטוריים-אמפיריים שהבאת כמובן רלוונטיים ומרשימים יותר, אך מדוע יש כאן לדעתך הצדקה לטיעונים והטענות שהצגת לעיל?

    תודה תודה
     
     
     
     
    קראתי שהסיבה היא אי התערבות הממשלה בשוק האזרחי
    29/12/2014
    נכתב על ידי עמוס

    קראתי איפה שהוא שהמלחמה עוזרת בכך שהממשלה לא מזרימה כספים לשוק האזרחי מה שמאפשר ליוזמות פרטיות לפרוח (אולי ויקיפדיה).הדוגמא הייתה שהניו דיל הרס את המשק הממשלה הזרימה כספים לשוק הפרטי.בעקבות המלחמה ולאחריה הממשלה הפסיקה להתערב מה שיצר פריחה. די דומה לפריחה שיש בישראל שיש ממשלות מעבר שלא מורשות לעשות שום פעולה משמעותית.הפריחה בישראל בתקופות אלו היא הגדולה ביותר
     
     
     
     
    טעויות, הטעיות ואפשרויות
    30/12/2014
    נכתב על ידי עוזי

    אני מופתע מכך שלא ניתחת את המצב באופן כלכלי אלא השארת טענות שטחיות ישנות, זה מעבר לטעויות השטחיות כמו העובדה שתאגיד קוקוריקו יקבל את הכסף אחרי תום המלחמה, לפחות במערכות האחרונות של ישראל, כך שהוא לא ישקיע אותו בתוך האיתות השקרי של מצב חרום.

    בהתייחסות שלך החלופה למלחמה היא לא מלחמה והמשך כרגיל - טעות ברורה. הדבר דומה להתייחסות לכימותרפיה כאסון ולא לסרטן. העלות הגבוהה של הכימו, במובנים רבים ולא רק כלכליים, צריכה להימדד מול המשמעות של אי טיפול בסרטן. העלות של מלחמה נמדדת מול המשמעות של "לא מלחמה", למשל סגירת מיצרי טיראן, קיום נשק גרעיני באיראן, כיבוש המדינה על ידי צבאות ערב וכו'. בצורה זו לפעמים מלחמה היא אכן השקעה טובה מאוד.

    אם כך אז צריך להבדיל בין האסון לבין הטיפול בו. רעידת האדמה היא האסון והיא הנתון, השאלה היא האם הטיפול בו על ידי המדינה חיובי ביחס לחלופה או אפילו מוביל לצמיחה בפני עצמו. ההצעה של קרוגמן הופכת למובנת בראייה זו - הוא מציע להתייחס לאסון שלא קרה ולכן בעל עלות אפס מתוך ההנחה שטיפול באסון הוא חיובי אבסולוטית. במידה והטיפול באסון מוביל לצמיחה אזי הוא צודק. זה המקרה הנקי ביותר של הטענה הזו וראוי להתייחס אליו ברצינות הראויה, משמע להראות שהוא שקר גס ולכן כל השאר, שסובלים גם מהאסון וגם מעלות הפתרון, נופלים אוטומטית.

    אני יודע שזה לא הטיעון שתמיד נשמע, אבל אנחנו באים לנתח באופן הגיוני את המציאות ולא סתם טיעונים, לא כך?

    הבעיה, להבנתי, היא שאתה נאלץ להפריד בין גידול בתמ"ג לבין צמיחה. יש את הסרטון המצויין שמראה איך התערבות בין שני כלכלנים מובילה לזה ששניהם אכלו קקי של ציפורים, כסף הלך הלוך ושוב והתמ"ג גדל. אני לא מצוי בספרות ולכן לא מכיר מדד שמבדיל בין תמ"ג "טוב" ל"קקי של ציפורים", מדד שאם הוא קיים יראה באופן חד וחלק שהגידול בתמ"ג בעקבות טיפול באסון נובע מאכילת קקי שמפצה על קיטון אמיתי בכלכלה. האם קיימת אפשרות למדוד את זה?
     
     
     
     
    לטיעוני עוזי וקרוגמן
    30/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לעוזי, אתייחס לטיעונך העיקרי (הטיעון לגבי תאגיד קוקוריקו שגוי, אבל לא אכנס לזה כאן):

    ההצעה של קרוגמן הופכת למובנת בראייה זו - הוא מציע להתייחס לאסון שלא קרה ולכן בעל עלות אפס מתוך ההנחה שטיפול באסון הוא חיובי אבסולוטית. במידה והטיפול באסון מוביל לצמיחה אזי הוא צודק. זה המקרה הנקי ביותר של הטענה הזו וראוי להתייחס אליו ברצינות הראויה, משמע להראות שהוא שקר גס ולכן כל השאר, שסובלים גם מהאסון וגם מעלות הפתרון, נופלים אוטומטית.



    אני סבור שהתייחסתי לתסריט הזה, גם אם הוא לא היה המרכזי אליו התייחסתי, שכן, ובכן, הוא פשוט לא היה התסריט שבו עסקתי (אם תשים לב, עסקתי בטיעון של קרוגמן בהקשר ספציפי מאוד של העברת כוח שלטוני לידי הקרוגמנים). הסיטואציה שמעלה קרוגמן היא תמרוצית, אך ביסודה היא אינה שונה מהתסריט הבסיסי שלי:
    א. סכומי כסף גדולים יועברו לידי ציבורים שונים באוכלוסייה.
    ב. ציבורים נוספים יעסקו בהוצאה מיותרת ואו כפולה (למשל, בניית בתים אטימים לחיזרים; החלפת הטלוויזיות בטלוויזיות זהות עם מגן חיזרים)
    ג. סכומי כסף יילקחו מציבורים אחרים באוכלוסייה.

    התסריט של קרוגמן אמור לעבוד אם מתקיימים שלושה תנאים:
    א. ב' מתרחש בפער זמן מא'.
    ב. מקבלי הכסף יגיבו בכל מקרה כלכלית.
    ג. מוציאי הכסף לא יגיבו בשום מקרה כלכלית.

    כלומר, באופן בסיסי, אם נזרים לשוק 100 שקל כעת, וניתן אותם ליוסי, הוא יגדיל את הוצאותיו. כאשר נבוא אחרי שנה לחיים, וניקח ממנו את 100 השקלים שנתנו קודם ליוסי, הוא לא יצמצם את הוצאותיו.
     
     
     
     
    לטיעוני עמוס
    30/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לעמוס, כתבת:

    קראתי איפה שהוא שהמלחמה עוזרת בכך שהממשלה לא מזרימה כספים לשוק האזרחי מה שמאפשר ליוזמות פרטיות לפרוח (אולי ויקיפדיה).הדוגמא הייתה שהניו דיל הרס את המשק הממשלה הזרימה כספים לשוק הפרטי.בעקבות המלחמה ולאחריה הממשלה הפסיקה להתערב מה שיצר פריחה. די דומה לפריחה שיש בישראל שיש ממשלות מעבר שלא מורשות לעשות שום פעולה משמעותית.הפריחה בישראל בתקופות אלו היא הגדולה ביותר.



    ממשלות מעבר צריכות לנהל תקציב מוגבל, והדבר טוב, אך במלחמה הממשלה אינה מפסיקה להתערב - היא דווקא מעמיקה את התערבותה בשוק האזרחי. אחרי המלחמה, הקטנת ההתערבות (אם קיימת) מאפשרת חזרה למסלול צמיחה רגיל.
     
     
     
     
    לטיעוני אריאל
    30/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לאריאל, נקודות מעוררות מחשבה. אנסה להגיב.

    1. טיעון פסיכולוגי/כלכלי, לפיו מלחמה היא אולי סוג של 'מוצר צריכה' שאנשים (גברים בעיקר, כפי שכתבת) מוכנים לשלם עליו מחיר גבוה. בהחלט ייתכן כי מדובר במקבילת הטלוויזיה 50 אינץ' עבור זכרי אלפא מזן מסוים, אבל אני סבור שלא כך נתפש הדבר בעיני רוב האוכלוסיה. אם ניקח את ישראל כדוגמה, עבור 28 אחוז מהאוכלוסייה שהם מתחת לגיל 18 מלחמה היא אופציה להיות קורבנות, ולכן סביר להניח שאינה מוצר באיכות הולמת. כך גם לגבי עוד כ-10 אחוז מהאוכלוסייה שהם גברים ונשים מעל גיל 65. עבור אוכלוסיות כמו חרדים וערבים, מלחמה אינה פרופוזיציה מפתה במיוחד גם כן. אם נפחית את אלו וננכה מן המכלול גם את רוב הנשים, נישאר עם כ-2 מיליון גברים בגילאי 18-65 שאינם ערבים או חרדים. זו אוכלוסייה נכבדה, אך היא מונה רק כ-25 אחוז לכל היותר. סביר יהיה לא לראות במלחמה 'מוצר צריכה' רצוי בעיני רוב האוכלוסייה.

    2. תהית:

    מדוע קנייה של פיתוח וציוד מלחמתי ממשי מרפא"ל לדוג' - גם אם היא נעשית בידי הממשלה (ר"ל) - תיחשב כחורגת במידה גסה מכללי שוק?... אולי פיתוח אמל"חים מתקדמים (ע"ע כיפת ברזל, מעיל רוח, ושות') אינם רעיון רע כ"כ, ובודאי לא חורגים מהביקוש הטבעי בשטח?



    זה בוודאי אינו רעיון רע, בייחוד כאשר הוא נבחן נגד החלופות. ה'רציו' של כיפת ברזל, למשל, הוא כי עלות הפיתוח + עלות שיגור נמוכים בהרבה מעלות של פגיעת טילים ורקטות בשטח ישראל. כלומר, העלויות הכספיות נבחנות מול הנזקים הכספיים האפשריים. התפישה הבסיסית המנחה את פיתוח האמצעים האלו היא שמלחמה היא דבר מזיק ופוגע מבחינה כלכלית. אבל אם היית בא ומספר לי שמקסיקו מפתחת כיפת ברזל משלה, ומציבה אלפיים כיפות לאורך גבולה עם ארצות הברית הייתי אומר לך שיש כאן נזק כלכלי, שכן יש כאן רק עלות, אך אין מניעת נזק.

    3. אולי הנקודה המרכזית שהעלית:

    נראה שגם בעל בלוג, מלומד ונבון לא חף מאינטרסים, במיוחד כאשר הוא סבור כי הוא ידען, ובן חורין יותר ממומחה פוליטיקאי או פקיד תורן, וע"כ שש לשמור את כספו בכיסו במקום לתת לזה להשקיעו בשבילו. וודאי שיש בעיות ב'שיטה', הכח משחית וכו', אך אני לא חושב שאינדיווידואלים-חירותניים התנסו בהתארגנות למלחמה מודרנית בעת האחרונה.


    גם אם יש אינטרס כלשהו למאן דהוא - הרי שנראה שהוא תנאי הכרחי ולא מספיק לראיית עצתו כעצת אחיתופל, ודומה שהטענה כשלעצמה לא יצאה מכדי 'אד-הומינום'. הנתונים ההסטוריים-אמפיריים שהבאת כמובן רלוונטיים ומרשימים יותר, אך מדוע יש כאן לדעתך הצדקה לטיעונים והטענות שהצגת לעיל?



    השאלה כאן היא של חוזק ההוכחות. אני רחוק מהסברה שהטיעונים שלי נכונים בהכרח. למעשה, ההנחה הסבירה היא שבכל אחד מהטיעונים שהעליתי אי־פעם יש גם חורים, חוסרים, היקשים והיסקים שגויים, מסכת עובדתית לקויה, או שהם אינם נכונים כלל.

    אלא שיש הבדל עקרוני בין טענותי לטענות ה'מומחים': אני מעלה טיעון נגטיבי, במסורת ליברלית-קלאסית, לפיו בתחום הכלכלי כמו גם בתחומים אחרים, אם אין בידינו די תימוכין מעבר לספק סביר לתמיכה בטענה מסוימת, עלינו להימנע מפעולה לפי טענה זו. ה'מומחים', לעומת זאת, מעלים טיעון פוזיטיביסטי, לפיו יש די עובדות להוכיח את טענתם מעבר לספק סביר, וכי התוצאות תהיינה כאלו ואחרות. ברור מאליו שהאוֹנוּס במקרה השני צריך להיות גבוה בהרבה.

    אשר לאינטרסים - וודאי שאין די באמירה שלמישהו יש אינטרס כדי לפטור את טיעוניו. הם בהחלט יכולים להיות נכונים. אלא שהטיעון שלי לא היה שיש לפטור את טיעוניהם כשגויים משום שיש להם אינטרס, אלא שיש לפטור כשגוי את הטיעון שאין להם אינטרס.

    טיעון היעדר האינטרס (כפי שכתבתי "עתה—הכל אובייקטיבי ומדעי... אני ורוב עמיתי נוהגים ביושרה, לפי שיקול דעת מדעי/מוסרי/חברתי בלבד") הוא דרך להציב את הטיעון במישור רם יותר. יותר מזה, עצם הצגת הטיעון כנטול אינטרס, כשהיא מלווה בטענה שרוב בעלי המקצוע נטולי האינטרס תומכים בו, משמשת מעין הצדקה לכך שהטיעון עצמו צריך להיות פטור מבדיקה. כלומר, שיש להתייחס אליו כאל אמת שאינה זקוקה לבדיקה.
     
     
     
     
    תגובונת לאילון
    30/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לאילון, כתבת:

    לא אמרתי שאף אחד לא טוען את הטענות שהעלית במאמר. אמרתי שיש גם טיעון נוסף שמעלים, שהוא טיעון חזק יותר. אל הטיעון הזה לא התייחסת.



    חשבתי שהתייחסתי, דווקא. מכל מקום, אשוב ואומר: כאשר מדינות אחרות מתקוטטות ביניהן, מדובר בדבר מצוין, נחמד ונאה עבור מדינה שלישית שאינה מעורבת בכך. כאן ובמובן זה, מלחמה זה אכן יופי של דבר. עבור המדינה שאינה שותפה למלחמה, כמובן. למעשה, אם תורכיה ואיראן תהיינה שרויות במלחמת נצח, ושתיהן תקננה ציוד צבאי מישראל, מדובר במלחמה מועילה מאוד לכלכלה הישראלית. לא ברור לי, עם זאת, איך זה מתקשר לטיעון העיקרי שלי כאן.
     
     
     
     
    לקיפוד רדיואקטיבי
    30/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לקיפוד רדיואקטיבי, כתבת:

    ההיסטוריון טים מייסון טען כי מלחמת העולם השנייה הייתה התוצאה היחידה למשבר כלכלי שהיה מתפתח בגרמניה לאחר המדיניות האטטיסטית של היטלר במשך 6 שנים. הבחירה במלחמה הייתה מודעת על מנת "לדחות" את המשבר או להסתיר אותו בכוח המלחמה.



    ראשית, תודה. לא הייתי מודע למחקר ולתאוריית flight into war שלו. זה מעניין מאוד. בספרי "!!!http://www.haoona.com/photo_i.asp?ID=1054@@@התמוטטות###" (סליחה שאני תוקע אותו כאן, אבל במקרה זה, זה רלוונטי) העליתי תיאוריה חלופית, לפיה אימפריות המתבססות על הכנסות חד־פעמיות (כמו השתלטות על משאבים ומיצויים), נדונות להעצים כל הזמן את כוחן הצבאי, שכן טיבן של הכנסות חד־פעמיות שהן באות והולכות. בהקשר לנאצים:

    היטלר וההנהגה הנאצית היו משוכנעים כי הכנסותיה של גרמניה אינן צריכות לבוא מצמיחה ומייצור (הכנסות חוזרות) אלא מהשתלטות על משאביהן ועל כוח אדם של אומות אחרות (הכנסות חד־פעמיות ורב־פעמיות).


    היטלר ראה לנגד עיניו איכרים גרמניים עומדים בראש חוות עבדים חקלאיות גדולות ב'אסם התבואה' של אוקראינה, וחלם על נפט הזורם מרומניה, מגרוזני ומבאקו אל מאגרים גרמניים. כדי להגשים את החלום, פנתה גרמניה לייצור נשק. הון ומשאבים עצומים הושקעו בייצור מכשירי הרג, שלא הפיקו תועלת כלשהי לתושבי גרמניה. הדרך היחידה בה ניתן היה לייצר הכנסות מהוצאות מסוג זה הייתה ביציאה למסע כיבושים.


    מסע הכיבוש היה חסר תוחלת. גם אילו היה מתממש חזונו המצמרר של היטלר, וגרמניה אכן הייתה מגשימה את החלום ― היינו, מכניעה את ברית־המועצות, משתלטת על כל שטחה עד להרי אורל, מושלת ברמה בכל אומות מזרח אירופה, הבלקן, צפון אירופה ומערבה, ומנטרלת את האיום מצד בריטניה וארצות־הברית ― גם במקרה כזה הייתה האימפריה הגרמנית ניצבת על עברי פי־­פחת כלכליים והתמוטטותה הייתה וודאית. כל ניסיון למצות את האפשרויות הכלכליות הטמונות בשטחים שנכבשו באמצעות דגם של הכנסות חד־פעמיות נידון מראש לכישלון, שכן ההוצאות הכרוכות בניסיון למצות את ההכנסות החד־­פעמיות היו תמיד גבוהות בהרבה מההכנסות החד־פעמיות.




    אשר לשאלה השנייה, האופטופיקית:

    מה נסגר עם ערוץ 10? חובות אמיתיים? התעקשות של ביבי? לא זה ולא זה?



    אישית, אני חש לא ראוי לעונג הכביר שבהתעסקות בשאלה זו, ולכן מעדיף להותיר אותה לראויים ממני. בקצרה: לערוץ 10 אין שום חובות אמיתיים, להבנתי: הוא נדרש לשלם למדינה כסף עבור עצם הזכות לשדר. הפתרון האמיתי הוא לפטור אותו ואת ערוץ 2 מכל חובה כזו ומכל חובה ללוח שידורים בעל תוכניות במינון כזה או אחר.
     
     
     
     
    אופס - לקיפוד שוב
    30/12/2014
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לקיפוד רדיואקטיבי, כתבת:

    ההיסטוריון טים מייסון טען כי מלחמת העולם השנייה הייתה התוצאה היחידה למשבר כלכלי שהיה מתפתח בגרמניה לאחר המדיניות האטטיסטית של היטלר במשך 6 שנים. הבחירה במלחמה הייתה מודעת על מנת "לדחות" את המשבר או להסתיר אותו בכוח המלחמה.



    ראשית, תודה. לא הייתי מודע למחקר ולתאוריית flight into war שלו. זה מעניין מאוד. בספרי "התמוטטות" (סליחה שאני תוקע אותו כאן, אבל במקרה זה, זה רלוונטי) העליתי תיאוריה חלופית, לפיה אימפריות המתבססות על הכנסות חד־פעמיות (כמו השתלטות על משאבים ומיצויים), נדונות להעצים כל הזמן את כוחן הצבאי, שכן טיבן של הכנסות חד־פעמיות שהן באות והולכות. בהקשר לנאצים:

    היטלר וההנהגה הנאצית היו משוכנעים כי הכנסותיה של גרמניה אינן צריכות לבוא מצמיחה ומייצור (הכנסות חוזרות) אלא מהשתלטות על משאביהן ועל כוח אדם של אומות אחרות (הכנסות חד־פעמיות ורב־פעמיות).


    היטלר ראה לנגד עיניו איכרים גרמניים עומדים בראש חוות עבדים חקלאיות גדולות ב'אסם התבואה' של אוקראינה, וחלם על נפט הזורם מרומניה, מגרוזני ומבאקו אל מאגרים גרמניים. כדי להגשים את החלום, פנתה גרמניה לייצור נשק. הון ומשאבים עצומים הושקעו בייצור מכשירי הרג, שלא הפיקו תועלת כלשהי לתושבי גרמניה. הדרך היחידה בה ניתן היה לייצר הכנסות מהוצאות מסוג זה הייתה ביציאה למסע כיבושים.


    מסע הכיבוש היה חסר תוחלת. גם אילו היה מתממש חזונו המצמרר של היטלר, וגרמניה אכן הייתה מגשימה את החלום ― היינו, מכניעה את ברית־המועצות, משתלטת על כל שטחה עד להרי אורל, מושלת ברמה בכל אומות מזרח אירופה, הבלקן, צפון אירופה ומערבה, ומנטרלת את האיום מצד בריטניה וארצות־הברית ― גם במקרה כזה הייתה האימפריה הגרמנית ניצבת על עברי פי־­פחת כלכליים והתמוטטותה הייתה וודאית. כל ניסיון למצות את האפשרויות הכלכליות הטמונות בשטחים שנכבשו באמצעות דגם של הכנסות חד־פעמיות נידון מראש לכישלון, שכן ההוצאות הכרוכות בניסיון למצות את ההכנסות החד־­פעמיות היו תמיד גבוהות בהרבה מההכנסות החד־פעמיות.

     
     
     
     
    אוקי... אנחנו מבינים....
    31/12/2014
    נכתב על ידי אילון

    הסיבה שאני חושב שזה מתקשר לטיעון שלך במאמר כי הטיעון הוא בכללי ש"מלחמה זה טוב לכלכלה". והרבה פעמים אנשים מעלים אותו בהקשר של מלחמה"ע השניה (עד שהאמריקאים נכנסו אליה פיזית).

    בכל אופן, אני סבור שגם זה לא נכון. כלומר - מלחמה אינה טובה גם למדינה שנמצאת מחוץ לה.


     
     
     
     
    מישהו אמר אד הומינם?
    9/1/2015
    נכתב על ידי איתי