שישתו נפט
 


מישהו שם למעלה משוכנע שאזרחי העולם הם טמבלים גמורים. זהו הרושם הנוצר מהניסיון למכור לציבור את הרעיון הילדותי לפיו מתנהלת עתה מלחמת נפט. מצד שני, אולי הם צודקים שם למעלה. אחרי הכל, אם איש אינו פורץ בצחוק מתגלגל כאשר מתנהל דיון על הסכנה האיומה הטמונה בירידת מחירים (דפלציה! אהוי! היא תחריב את בתיכם!), כנראה שבאמת אפשר למכור לאנשים הכל.

הסיפור שמוכרים לנו הולך ככה. ערב הסעודית, שראתה בעיניים צרות וכלות כיצד ארצות־הברית עולה ופורחת כמפיקת נפט מסידוק ופצלי שמן, החליטה לצאת למלחמת מחירים, ולהוריד את מחירי הנפט לגובה כזה, שלקודחים בארצות־הברית לא יהיה כדאי לקדוח וכך הם יפסיקו לקדוח ומחיר הנפט יעלה לרום שמיים תיכף ומיד הא-הא-הא-הא.



ערב הסעודית עושה זאת, כך הסיפור, באמצעות תעלול מחוכם ביותר: היא לא משנה את קצב ההפקה שלה! כלומר, אימפריית הנפט העלתה את קצב ההפקה שלה בכ-760 אלף חביות נפט ליום, המייצגים גידול של כ-0.85 אחוז בשיעור הנפט המגיע לשוק. כלומר, עליה של כ-0.85 אחוז בהיצע הנפט הובילה לירידה של יותר מ-50 אחוז במחירו. אמנם, נאמר, ניתן היה לנקוט בצעדי נגד אפקטיביים — כמו מצב בו רוסיה הייתה מקטינה את תפוקת הנפט שלה באופן זמני בהיקף התואם את הגידול הקטן בתפוקה הסעודית ובכך מצילה את עצמה מירידה עצומה בהכנסות — אבל כנראה שהרוסים לא חשבו על כך. ניתן היה גם להעלות סברה שלארצות־הברית תהיה יכולת להשפיע על בית סעוד הרקוב היטב, התלוי בה לעצם קיומו — אבל כנראה שגם האמריקנים לא חשבו על הצעד הזה.

מכל מקום, זאת המעשייה שמוכרים לנו.

נניח לרגע לגלובו-פוליטיקה, עניין שאין לי מספיק ידע בו ונגע רק בהיבטים הכלכליים-הגיוניים בלבד.

ראשית, אין הרבה היגיון במלחמת מחירים המתנהלת בין שיטות הפקה שונות מאוד. בארות הנפט הסעודיות הן "ארוכות"—כלומר, תפוקת הנפט בבאר ממוצעת בערב הסעודית יורדת בשיעור של 5-10 אחוז לשנה, עד להידלדלות מוחלטת. אורך החיים הסביר של באר כזו הוא כ-20 שנה. תפוקת הנפט האמריקנית, לעומת זאת, גמישה מאוד: הנפט המופק בסידוק כלה במהירות, ולכן אורך החיים הממוצע של באר כזו הוא כשנתיים עד שלוש שנים. העליה בתפוקת הנפט בארצות־הברית התרחשה בפרק זמן קצר להפליא: משנת 2008 היא עלתה מכ-8.5 מיליון חביות ליום לכ-12.3 מיליון חביות ליום. בשל אורך החיים הקצר של בארות הסידוק, את התפוקה הזו אפשר לצמצם ולהרחיב כמו אקורדיון. אפשר להפסיק את כל ההפקה היום, ובתוך שנתיים תרד התפוקה האמריקנית לכ-8.5 מיליון חביות ליום. כשהמחיר יעלה, אפשר להעלות אותה שוב לקצב דומה לקיים היום בתוך זמן קצר להפליא.

שנית, בניגוד לתפישה הרווחת, מלחמות מחירים הן עניין נדיר למדי, ונדיר עוד יותר מצב בו מישהו מנצח בה, ונדיר עוד-עוד יותר מצב בו המנצח הוא הגורם הגדול יותר (במקרה זה, סעודיה מול המיני-קודחים בארצות־הברית). למעשה, יצרנים ומפיקים הבינו כבר לפני יותר ממאה שנה שמלחמות מחירים משרתות כמעט תמיד את הגורם הקטן יותר.

שלישית, ושוב בניגוד לתפישה הרווחת, אין כמעט מקרים בהם מישהו באמת ניסה 'לתמחר אל מחוץ לשוק' ולא מוכר לי מקרה בו ניסיון כזה הצליח. היישות הזו היא כנראה כימרה. בדיון. המצאה גמורה. אף גורם עסקי שפוי אינו יוצא למלחמה של הצפת השוק או מכירה במחירי היצף, משום שאין סיכוי להצליח בכך. יש כמובן מקרים בהם גורם כלשהו מציף את השוק במוצרים במחיר זול במיוחד—לדוגמה, כפי שאירע עם מפעלי הפלדה היפנים בשנות התשעים—אך מקרים כאלו נובעים ממצוקה: ממפעלים עם תכנון לקוי שנתקעו עם עודפי מוצרים או סחורה. אין חברות שיוצאות למסע הזה מתוך כוונת מכוון וגם מצליחות לקצור את הפירות (כלומר, להעלות את המחירים מאוחר יותר).

אז איך זה שמנסים למכור לנו סיפורי מעשיות כאלו? עובדה. עובדה שרוב בני האדם סבורים שכך השוק עובד.

החוק רע לכולם
בסוף, גם ב"דה מרקר" הגיעו למסקנה שחוק הספרים המשובח והמוצלח הוא בעצם לא כל־כך משובח ומוצלח. ייתכן שזה התרחש בעקבות הצטרפותה של סטימצקי נטולת הבראל אל המתנגדים לחוק. לפי שעה, יש עדיין תמיכה בחוק מגורמים ב'פוזיציה' כמו הוצאת שוקן ("באופן מסורתי, הוצאת שוקן לא מציעה את ספריה במבצעים") ועילי מלצר מהוצאת עליית גג ("היו לי השנה שני רבי מכר, ואז פתאום נכנס לי כסף"). נזכור לרגע כי שני חסידיו הגדולים של החוק, ח"כ ניצן הורוביץ והשרה לימור לבנת פרשו מן החיים הפוליטיים. מעניין.

אתה צריך לכתוב על זה!
  • מאמר שכתבתי ביוני 2009 על החוק המוצע, בגרסתו אז: "בעולמו המחשבתי של הורוביץ, ובעולמם המחשבתי של תומכי החוק שולטת החשיבה השרוולית. הם מניחים כי אם הם ישנו משתנה אחד במערכת—מחיר הספרים—שאר המשתנים לא יגיבו. אם הם יעלו את מחיר הספרים ויקבעו כי הסופר והוצאת־הספרים יקבלו נתח מסוים, מה שיקרה הוא שמחיר הספרים יעלה והסופר והוצאת־הספרים יקבלו נתח מסוים, אך המכירות יוותרו בעינן. על החשיבה המטופשת הזו נשלם כולנו את המחיר."
  • בדצמבר 2009 כתבתי, בציניות, על אריאל הירשפלד וכסילים מתיימרים אחרים שתמכו ותומכים בחוק.
  • מאמר שכתבתי על החוק ויישומו באפריל 2014.

    טוב, הם יוונים
    והם בחרו באיזה קומוניסט לעמוד בראשם. אפשר היה להתרווח לאחור ולהמתין לקרקס הרגיל בו הקומוניסט הופך לתקציביסט. למעשה, היה יכול להיות אפילו יותר מבדר אם היינו מחליפים תפקידים בין ציפראס, הנבחר היווני שבראשות "סיריזה," ומריו דראגי, שבראשות הבנק המרכזי של אירופה. שניהם בעלי שם ציורי ומעורר, שניהם באים מדרום אירופה, ושניהם מבינים בכלכלה בערך באותה מידה. אבל אפשר שלא יהיה סיפק בידינו לשעשועים מרתקים אלו, ויוון תנשור מתוך גוש האירו. במקרה הזה, דווקא חבל שציפריס יעמוד שם בראש. הוא יחרבן ליוונים את המדינה ככה שגם אמא שלהם לא תכיר אותה.

    טוב, הם הצביעו לצ'אבס
    וקיבלו קריסה כלכלית דה-לוקס אחלה-בחלה. הנשיא מדורו שב ממסע קיבוץ נדבות ברחבי העולם והבטיח ש"אלוהים יעזור." ובאמת, שאלוהים יעזור להם שם בקרקאס.


    הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


  •  
     
    רשימת תגובות (9)
     
     
    מלחמת הנפט
    26/1/2015
    נכתב על ידי איתי

    ממה שאני מבין מה שמנסים להסביר זה לא עליה בהפקה, אלא החלטה לשמר את רמת ההפקה (ואפילו להעלות במחצית האחוז כמו שהסברת) שלהם תוך ירידה דרסטית בביקוש יחסית להיצע שמוביל את המחירים למטה. זאת בנוסף לכך שכדי לשמר שם את הנתח שוק שלהם במזרח הרחוק הם הרחיבו את ההנחה שהם נותנים להם (כי את ארהב שהיה לקוח גדול מין הסתם הפסידו כבר).

    אז הסיפור הוא לא שהם מציפים את השוק בנפט זול בעצמם אלא במקום להוריד הילוך כדי לשמר מחירים כמו שציפו מהמדיניות הרגילה של הקרטל במצב החדש הם שמרו על רמת ההפקה ומשחקים צ'יקן עם שאר השחקנים ברמת המחיר הנמוכה שנוצרה - בה הם אמורים לשרוד יותר כי עלות ההפקה שלהם נמוכה יותר. סה"כ סיפור רגיל של קרטל שנשבר כי יש שחקנים חדשים.

    בכל מקרה מה שאתה אומר על מלחמות מחירים באופן כללי נשמע מעניין ולא טריויאלי בהכרח - אם תוכל להוסיף לינקים\המלצות קריאה על מלחמות מחירים בעבר אני אשמח מאוד. תודה מראש!
     
     
     
     
    אז מה אופ"ק עושה בכלל?
    27/1/2015
    נכתב על ידי עוזי

    אני מניח שגרף של האחוז היחסי של אופ"ק מהשוק לאורך השנים יסביר את חוסר המשמעות של הגוף הזה כיום.

    אומנם לא קשור, אבל ביהלומים יש עניין של מחסור מלאכותי לפי מה שאני מכיר (דה בירס קונה הכל ומסתירה את רוב היהלומים בכספות כדי לשלוט בהיצע). כאלו משחקים עובדים או שזה מקרה פריקי מיוחד?
     
     
     
     
    זה שזה טיפשי להכנס למלחמת מחירים, לא אומר שהסעודים לא עושים את זה.
    27/1/2015
    נכתב על ידי עמי, ת"א

    זו לא תהיה הפעם הראשונה ששלטון תחת לחץ, סעודי או אחר, מבצע מהלכים טפשיים.
     
     
     
     
    אחמד זכי ימאני
    27/1/2015
    נכתב על ידי יעקב

    מתוך ערכו בויקיפדיה:

    "החל מראשית שנות ה-80 החל שפל ממשי במשק הנפט: חלה ירידה בתפוקה, ביצוא ובמחירי הנפט, ועקב כך קטנו ההכנסות וקרנות הרזרבה. ב-1985 כבר הוערכו הכנסות הנפט של הממלכה בפחות מ-28 מיליארד דולר (לעומת 100 מיליארד ב-81'), ואחוז הנפט הסעודי מכלל השוק העולמי עמד על 17% בלבד (לעומת 37% ב-76'). בתחילה, בראשית 1980, ביקש ימאני להמשיך בהיקף הגבוה של הפקת הנפט בידי סעודיה, כאשר גורמים אחרים בממשלת סעודיה דרשו לצמצם את הפקת הנפט כדי למנוע ירידת מחירים‏[16]. אולם בהמשך עבר ימאני לקיצוניות השנייה וקבע מדיניות של צמצום הפקה סעודית כדי למנוע ירידת מחירי נפט. במדיניותו זו אף הפר הוראות של המלך שהיה זקוק להכנסות הנפט. אולם מדיניותו כשלה ובשנת 1985, לאחר שהפקת הנפט הסעודית צומצמה דראסטית, כדי לכסות על הפקת יתר על ידי מדינות אופ"ק אחרות, שינה ימאני כיוון ועבר לתמיכה בהגברת הפקת הנפט כדי לדחוף החוצה מהשוק יצרני נפט יקר כמו בריטניה. אולם מדיניות זאת הביאה לקריסת מחירים לה ימאני לא ציפה, מ-$25 ל-$10 לחבית והחמירה עוד יותר את המצב הכלכלי של סעודיה‏[17]."
     
     
     
     
    מלחמת הנפט - תגובה לאיתי
    27/1/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    איתי,

    אם אכן הסעודים ממשיכים "לשמר את רמת ההפקה... שלהם תוך ירידה דרסטית בביקוש יחסית להיצע" השאלה הרלוונטית לגבי הירידה במחיר הנפט היא הירידה הדרסטית בביקוש — כלומר, לכאורה, הסעודים הגיבו למצב בשוק באופן לא טיפוסי, אך הנתון המשמעותי הדורש הסבר הוא הירידה הדרסטית בביקוש. כלומר, אי־הורדת התפוקה הסעודית הוא אלמנט מסוים במערך הנתונים, אך הגורם החשוב ביותר שהביא לירידת מחיר הנפט הוא העובדה שהייתה ירידה בביקוש.

    לפי הנתונים העולמיים, עם זאת, אין שום סימן לכך שההיצע חורג מהביקוש. למעשה, בשנת 2013 (השנה האחרונה לגביה יש לנו נתונים) היה עודף ביקוש של 0.27 אחוז, וכאשר היה עודף היצע לאורך העשור האחרון (ב-2004 וב-2012) הוא היה מזערי: כ-11 אלף חביות במקרה אחד, וכ-37 אלף חביות ליום במקרה השני.

    מכל מקום, אם לחזור לסיפור של סעודיה: העובדה שהם לא הורידו מהלך לא מסבירה מדוע מפיקות אחרות לא הורידו מהלך. אחרי הכל, הנזק עבורן היה חמור מאוד. רוסיה מפיקה לא פחות נפט מסעודיה, והיא הייתה יכולה להוריד את ההיצע שלה.

    על שאלתך לגבי קישורים לנושא מלחמות מחירים, בפוסט נפרד.
     
     
     
     
    תיאוריה של מלחמות מחירים - סקירה כללית
    27/1/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לאיתי, לגבי מלחמות מחירים: כדאי לקרוא את המאמר החשוב (והישן) של מגי בנושא זה. מגי הראה כי מלחמות מחירים היו אירוע נדיר מאוד (מוקד מאמרו הוא מקרה סטנדרד-אויל). מאמר חשוב לא פחות, אולי יותר, הוא של פיליפ ארידה ודונלד טרנר מ-1975, שעיצב במובנים רבים את המסגרת הרלוונטית לדיון (בעיקר בהיבט המשפטי בארצות הברית). הדיון מנקודה זו ואילך כלל תמיד את החלק החיוני של פדיון (recoup). כלומר, לא די שמצביעים על הורדת מחיר — שכן זו היא לעתים טקטיקה נכונה ולגיטימית — יש להצביע על היישום של פדיון פרי המחיר הנמוך, בדמות היכולת להעלות את המחירים אחר־כך ולשמרם ברום זה, כדי 'לפדות' את ההפסדים או הקיטון ברווחים הנובעים מתמחור נמוך. כלומר, לענייננו, האלמנט החשוב אינו העובדה שהורידו מחירים אלא העובדה שהעלו מחירים אחר כך. לכך לא ניתנו תימוכין משכנעים עד אז, וגם מאז.

    בהקשר זה, כדאי לעיין גם ברולנד קולר (Roland Koller), שכתב כמה שנים מאוחר יותר, בסוף שנות השבעים, על "המיתוס של תמחור טורפני." סקירה מאירת עיניים נוספת, מעמדה כלכלית, תמצא אצל תומס די לורנצו, כאן.

    מהפתיחה הזו, כדאי לקרוא את המאמר של לזלי המוצא פגמים רבים במחקר של מגי. המאמר הזה זכה לתגובה מוחצת למדי של רייט).

    הבוחנים שמציבים ארידה וטרנר אומצו על־ידי בית המשפט האמריקני, תחילה בפסיקה של זנית' נגד מצושיטה ואחר כך במקרה ברוק (על־ידי בית המשפט העליון) ולמעשה, מאז שנת 1986, ובוודאי מאז פסיקת ברוק בשנת 1993, לא הייתה הכרעה משפטית בארצות־הברית בה טענת תמחור בהיצף/טורפני התקבלה. הציטוט השגור היה ממקרה מצושיטה בו נקבע כי תמחור כזה "נוסה לעתים נדירות, ולעתים נדירות אף יותר הצליח."

    העמדה הזו של בית המשפט זכתה לביקורת חריפה וחוזרת מצד הרוורד, כפי שאפשר למצוא בסקירות שוללות, מעמדה משפטית, כאן, וגם כאן וגם כאן.
     
     
     
     
    יהלומים הם הידידים הטובים ביותר של דה בירס
    27/1/2015
    נכתב על ידי אורי רדלר

    לעוזי,

    אני לא מכיר את המקרה של יהלומים לעומק, אבל אם הבנתי נכון, קרטל דה בירס אכן מנסה לשלוט בהיצע, אך היכולת שלה לעשות זאת נמצאת בתוך טווח די צר. כלומר, היא אינה מצליחה 'לפדות' את התמורה עבור המחירים שלה באמצעות העלאה של מחירי היהלומים (ראה כאן). למעשה, מה שדה-בירס עושה הוא לשמור את מחירי היהלומים נמוכים דיים כדי שלא יהיה כדאי למתחרים להיכנס לשוק. מנקודת מבטנו כצרכנים, זה דווקא טוב.
     
     
     
     
    כדרום אמריקאי
    27/1/2015
    נכתב על ידי קיפוד רדיואקטיבי

    אני יכול להעיד מניסיוני כי אפילו ניתוח מוח לא יוציא ממרבית מדינות אמריקה הלטינית את השנאה לארה"ב שבאה יד-ביד עם השנאה אל ה"קפיטליזם" האמריקאי. האזרחים התמימים תמיד יעדיפו את הפופוליסט -סוציאליסט המצוי על פני המועמד שלו יש קשרים עם ארה"ב ועם העולם המערבי. לצערנו רק במדינות כמו צ'ילה ,אורוגוואי או ברזיל ישנה איזושהי התפכחות מן התפיסה האטטיסטית-סוציאליסטית ,התפכחות של אותם האנשים שעלו לשלטון על-ידי הבטחות לרווחה וכנציגי ה"פועלים". מצבה של ארגנטינה אינו כה רחוק ממצבה הקטסטרופלי של ונצואלה במובן הזה.
     
     
     
     
    תודה רבה על הסקירה
    30/1/2015
    נכתב על ידי איתי

    אני במהלך הקריאה והנושא באמת מעניין.
    רק נקודה בקשר למקרה הסעודי - במסגרת מה שהבנתי עד עכשיו התימוך ההגיוני היחיד שאני מוצא שנותנים לסיפור "מלחמת המחירים של סעודיה" זה החישוב פר-חבית, שלכאורה נמוך יותר במקרה הסעודי (אני מניח שמדובר בעיקר בבארות קיימות), ואז זה לא "תמחור טורפני" במובן שהסעודים מפסידים נטו.
    מה שבכלל לא הגיוני בטיעון הזה הוא שהסעודים ממש אבל ממש נסמכים על ההכנסות מהנפט הזה מאותה סיבה שונצואלה צריכה אותן, ולכן דווקא לא סביר שהם אלה שיוכלו להמשיך בתמחור נמוך כל כך (שלא לדבר על השותפים שלהם לקרטל שגם לא נהנים ממחיר הפקה נמוך כמוהם).
    בסוף נראה שכל מה שקרה כאן זה באמת סהכ קרטל שנשבר.