מה ישראלי בעיניך?
 
כתב אלי איש חכם, אריאל ורדיגר (שם אמיתי; השם הבדוי שמור במערכת):
מה הסבירות לדעתך/לתחושתך שמקום זה שבין הים לירדן (או לקו הירקרק) עשוי להוות לילדינו-נכדינו כר פורה לחיים וליצירה?
הקשיים: מדינה שקמה מתוך טראומה (כבר לא טוב), פלגים ופילוגים בה, ערבים, פלג שמזהה עצמו 'יהודי' על כל המשתמע מכך, וישראלי מנגד, ואתוס 'מגילת העצמאות' — טלאים-טלאים, סטטוס קוו מתוח ורכיך, שספק אם ניתן לשגשג תחתיו לאורך דורות.
האם זה לא מרשם לאסון? האם יש תקדימים להלכדה פנימית של מדינות שקמו מתחילה מפולגות כל־כך ואחר כך צלחו בגיבושן, לכידותן והתקדמותן למרות לחצים מבית ומחוץ?
ומה הסיכוי שנוכל להתגודד יום בהיר אחד תחת סוג של חוקה אמריקאית, שתאפשר חייה ותן לחיות אמיתי?

כסעיף 'פיקנטי', אך מלמד, לטעמי, הייתי שואל עד כמה ובאילו תנאים היית אתה שוקל "ירידה", ואם כן אז לאן...?


כך זה בכל מקום
זריקת מציאות קטנה, אך חשובה: זה לא משהו ייחודי לנו. כך זה תמיד, כך זה בכל מקום. התחושה כאילו היושבים בארץ ישראל מפולגים ביניהם יותר מאחרים היא אשלייה הנובעת מכך שאנו מביטים באחרים מרחוק, ולעתים מרחוק מאוד. כאשר מתקרבים מתגלה כי על כל חלקת קרקע ראויה תחת שמי התכלת יש אנשים ניצים, אנשי ריב ומדון, נוטרי טינה וקנאה, צהובים זה לזה.

קח למשל את בלגיה. טוב, אולי זה לא הוגן. הרי טינת הפלמים לוולונים היא מן המפורסמות. הטינה הזו עוד מעט קט תקרע את המדינה הזו לגזרים. או קח את הספרדים. גם כן לא טוב. קטלונים, קסטיליאנים, באסקים. לא מתאים. או בריטניה הגדולה? ובכן, זה לא שהסקוטים לפני שתי שניות שקלו להתפלג? ומה על הקבקים בקנדה? ובארצות־הברית. האם המרחק הנפשי, הפיזי והמנטלי קטן יותר בין הטקסני לניו־יורקי, בין השחור בניו־יורק והצפונבון מקונטיקט, בין הצפונבון למהגר הקובני בפלורידה, ובין המהגר המקסיקני למתייפייף מסן־פרנציסקו? ושמא נדבר על רוסיה? או שאולי על איטליה? והונגריה? וצרפת?

המדינות הנראות לנו לכידות ומגובשות מבעד לחלון הרכבת, רחוקות מלהיות כאלו בפועל. ויש סיבה טובה לכך: כל דבר שיש לו ערך, אנשים נאבקים עליו. הקבוצות השונות בישראל מבקשות להשפיע על המדינה, וכל אחת מבקשת להטות את מי הנחל לחלקתה. סכסוכים טריטוריאליים ותרבותיים אין בגרינלנד, כי השלג זול ומצוי בשפע וחוץ מזה אין שם דבר. הרמוניה ולכידות אמיתית יש בבתי־העלמין. שם כולם מסכימים. בעולם החיים, העימות הוא חלק בלתי־נפרד מהחיים.

ואפשר לשגשג כך. למעשה, זה לא מפריע כלל. הרומים ניהלו שורה ארוכה של מלחמות אזרחים ומאבקים פנימיים עזים (תחת האחים הגראככים, סולה, מריוס, פומפיוס, יוליוס קיסר ואוקטביאנוס) במקביל להתעצמותה של האימפריה הרומית. בריטניה הגדולה של המאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה הייתה זירה עקובה ממלים ומדם של מאבקים פנימיים עזים, פוליטיים ותרבותיים. זה לא הפריע לה להפוך למעצמה המובילה בעולם.

למען האמת, רוב המקרים של לכידות הם פיקציה, המושגת בכוח הזרוע ובאמצעות דיכוי. כאשר מספרים לנו שבמקום כלשהו יש לכידות פנימית מוחלטת ואין ויכוח על שום דבר, אפשר להיות סמוכים ובטוחים כי ברגע שהשליט המשופם יקוצץ בראש הלכידות הזו תתפוצץ לאלף רסיסים של מאבקים שבטיים אלימים נוסח יוגוסלביה או עיראק (או רוסיה, למען האמת).

הנה אנו, המיוחדים
קל להבין מהיכן באה התפישה לפיה הישראלים הם ציבור מפוצל במיוחד, עדה של ריב ומדון, סכסוך פנימי ותכתושת: באותה מידה בה אנו נוטים לבחון עמים אחרים מבעד לחלון הרכבת ולהגיע להכללות גסות, כך אנו נוטים להתבונן בכל גווני הגוונים של המתרחש אצלנו, ולהגיע לרעיון לפיו מה שקורה בחצרנו הוא מיוחד ויחידאי. כמעט תמיד, הרעיון הזה מחניף לנו, אך אינו מייצג מציאות ממשית.

נקח לדוגמה את החתך המוצאי-עדתי. יש ללא ספק פערים כלכליים, הבדלים תרבותיים, תפישות עולם שונות ונקודות מבט ייחודיות לעדות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי, ועסקני הפרטיקולריות מן הסתם יטעימו כי הם מהותיים מאוד. ובכל זאת, לעימות אין היסטוריה של ממש ומגהץ הישראליות סילק ומסלק במהירות רבה למדי את הקפלים הייחודיים לציבורים השונים. בין העדות השונות אין עימות אלים, אלא לכל היותר תפעול של סנוביזם זוטא. אלא נישאים באלה, ובדור ב' כבר די קשה להבחין מי-הוא-מי בדיוק.

או חתך הדת. עצם העובדה שאדם מן היישוב יכול לעשות את הדרך מחילוניות גמורה אל חרדיות רבת שטריימל, ולעתים גם בחזרה מעידה על־כך שהמחסומים בין הקהילות נמוכים באופן יחסי. הם לא קיימים בכיוון המתחלן (מישהו מייחס חשיבות ממשית לשאלה אם מישהו הוא דתל"ש?) ובכיוון השני קיים רק החסם הנמוך יחסית של הסנוביזם החרדי-אשכנזי.

החתך היחידי בו יש פערים משמעותיים הוא בין היהודים לערבים. גם כאן יש דחיפת ישראליזציה משמעותית, הדורסת חלק לא מבוטל מההבדלים בין הקבוצות, אך הפערים ביניהם גם מוזנים מכוח עימות חיצוני, ולכן נותרים משמעותיים. ובכל זאת, לא עד כדי כך משמעותיים.

לתפישתי, גם ראייתה של החברה הישראלית כנטולת לכידות נגועה בתפישת "הנה אנו, המיוחדים." למעשה, לפי כל קנה מידה מקובל במדינות אחרות, ישראל היא מדינה לכידה למדי, שהפערים הפנימיים בה בין עני לעשיר, ימין לשמאל, מזרחי לאשכנזי וחילוני לדתי קטנים יחסית. הישראלים אוהבים מאוד לעסוק במה שמכנים האנגלים "בהייה בפופיק" של עצמם, ולעסוק בכל הדקויות ודקי־הדקויות של ההבדלים הפנימיים. זה לא הופך אותם משמעותיים יותר.

ומדוע אנחנו כאן?
כאן מגיעה השאלה השנייה, שאלת הלמה-אנחנו-כאן-ולמה-זה-טוב. כל אדם מגדיר לעצמו בזמן מן הזמנים בחייו מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה. מדוע הוא בוחר באדם מסוים לחלוק איתו את חייו. מדוע הוא בוחר לגור בעיר מסוימת. מדוע הוא בוחר לגור בארץ מסוימת. הסיבות האלו קשורות בהרגלים. קשורות באופן בו גדל. קשורות באפשרויות העומדות לרשותו. קשורות בנטיית הלב.

טבע הדברים
מדוע אני חי כאן? אני חי כאן, קודם לכל, כי זה הדבר הטבעי ביותר עבורי. נולדתי כאן. הורי נולדו כאן. אני חי כאן מאותה סיבה שהנחלים הולכים לים והגשם יורד בחורף. זהו טבע הדברים עבורי. הים, המדבר, העברית, הנופים הצרובים, העיקשים, האנשים הצרובים, העיקשים, אשדוד של ילדותי, הבתים המתפוררים במלחת הים, הירוק המצהיב, המעיינות המזרזפים ושוב הים. כל אלו נטבעו בי וטבועים בי. הם הווייתי.

אני יכול לדמיין את עצמי לפעמים לומד הוויה אחרת. אני מביט לפעמים, ולפעמים גם בקנאה, באנשים שלמדו את שפת קיומם כנימוסין, כהעדפה, כשפה שנייה. אני יכול לקנא בהם, אבל לא יכול להבין אותם. כמו קיומו של אלוהים, זו הוויה זרה לי ולמהותי. אני יכול לקנא בהם, אבל לא באמת. עמוק יותר בתוכי, במובן האמיתי יותר, אני קצת מרחם עליהם. לגמגם במבטא קלוקל בכל השפות. להיות אזרח סוג ב' של הוויית היסוד. לחלום בשפה אחת, לספור באחרת, לדבר בשלישית. להבחין תמיד בניצוץ המחשבה המנומסת שאם-אני-מדבר-עם-מבטא-אז-אני-גם-חושב-עם-מבטא. לחרחר על ערש דווי מילים שבני אינם מכירים. תודה, אבל לא תודה. זה לא בשבילי.

קשה לי גם לחשוב על עצמי בלי עברית. גם כאן, אני מקשיב לאנשים המקוננים עליה ועל מגבלותיה, ולאנשים המהללים אותה—את השפה שאותה למדו—ואת אלו אף את אלו אני מכבד, אך לא באמת מבין. עברית היא טבעי הראשון, המתבקש, ההכרחי, התמידי. איך אפשר לאדם לוותר על שפתו הטבעית, ולאמץ לו שפה אחרת, שבה תמיד יהיה רק ליד ואף פעם לא מתוך? גם זה, חוששני, לא בשבילי.

לא הצדקות
יש גם סיבות אובייקטיביות, לכאורה. כלומר, הן סובייקטיביות כמובן, שכן הגעתי אליהן מתוך ניסיוני המוטה, אך הן אינן הצדקות הבאות לפאר את טבעי ואת בחירותי. אני נוטה לחשוב שהן כנראה מה שהייתי מעדיף, כך או כך, וממילא, לעולם לא אדע אחרת.

לא אדבר בעניינים טריוויאליים, כמו מזג האוויר, פירות העונה, הים או הבתים. זה עניין של העדפה אישית. יש המעדיפים כך, ואחרים מעדיפים אחרת. איש-איש לפי טעמו.

אדבר בשפה ובאנשים. הם דומים זה לזה. השפה העברית עתיקה מאוד ונטולת עבר או כבוד לעבר, קולנית, וולגרית, ישירה, פואטית במובן הנבואי, אך לא הרומנטי. היא סופגת מכל בכל, בלי בושה ובלי שמץ של עידון, היא חסרה עושר, אך מדויקת מאוד, אונומטופאית ובהירה, חדה ופשוטה, קצרה ובוטה. אין בה גווני קהילות ושפות משנה שנוצרו לאורך שנים, אף שהיא מרובדת מאוד. אין בה את הדקויות ואת האנטיספטיות של האנגלית; אין בה את התיאטרליות האיטלקית או את הפרו-פרו וההתעגלות של הצרפתית. היא מעשית, אפקטיבית, מלאה הומור עסיסי וגס (שנלקח בלי הרבה חכמות מהערבית, מהיידיש ומכל קורבן מזדמן), יש לה קצב ונגינה, והכי חשוב: היא משתנה תמידית.

הישראלים דומים לשפתם. הם צרו אותה כך. כשאני מטייל באירופה תמיד מלווה אותי תחושת-בפנים שבני אירופה בהם אני פוגש הם אנשים מתים-למחצה החיים במדינות מתות-למחצה של שלכת נפש מדולדלת. אולי הם אינם כאלו, אך בהשוואה לישראלים ולישראל, הם נראים לעתים קרובות כמו אנשים מעידן אחר, איטי יותר—עידן שבו אנשים היו מנומסים יותר, קיבלו את החדשות עם יונת דואר, פיהקו בפה סגור ומתו בעמידה. הישראלים אינם רומנטיים, אינם מעודנים, נטולי בושה, חסרי עידון, גסים, מוחצנים, ישירים, ברורים, מעשיים, כנים, בעלי לב רחב, יוזמה, מתבכיינים תמידית על רכותם אך קשיחים להפליא. הם ירמו אותך בלי למצמץ, אבל ברוח טובה. הם חטטניים להפליא, אך גם אכפתיים. ולפני הכל, משתנים תמידית. כעקרון. הם חיים במקום עתיק, רובם חלק מהעם העתיק בעולם, ובכל זאת הם ממש לא מוכנים להתחייב בנושא, שכן אין להם עבר מוגדר. הם שטייטל ודור הסילון, קוסמופוליטים מושבעים באופן לוקל-פטריוטי, ז'ידים באופן ישראלי, מביטים אל העתיד, מנופפים בעבר ואגב כך רומסים אותו ברגל גאה.

אני מביט אל נוף עירי, תל־אביב, ורואה מקום שאין לו עבר, רק הווה תיאורטי הצופה פני עתיד נמהר. אני מקשיב לאנשים בבית־הקפה, מדברים על הקמת חברה חדשה, על תוכנת אייפון שפיתחו, מפטפטים בקול, בשמחת חיים בסיסית, מאוד לא מעודנת, אך ממשית. אני מביט אל מתנחלים על הגבעות ביהודה ושומרון, המכריזים כי יסוד ישיבתם שם ביהדותם, אך כל אורחם ורבעם ישראליות גמורה של היום ושל מחר. אני מביט בנשים העוברות ברחוב, נושאות את הריונן או עגלותיהן לפניהן, במבע הבסיסי ביותר של אופטימיות. אני מקשיב לחרדים, לערבים, לצווחני הירידה, לעולים הפטריוטים, לסטלנים, ליזמים, לפמיניסטיות, לשוטמי הפמיניזם, לז'ידים מן השמאל ולז'ידים של הימין. כל הערבובייה הזו, המעצבנת תכופות, יש בה גם משהו מרתק וממכר להפליא. יש בה משהו שמדבר אלי חיים.

מה ישראלי בעיניך?
זה לא תמיד נחמד, אבל תמיד מעניין. הכל מתרחש במהירות כזו, שכל מגמה אופנתית היא בוזמנית גם קצת לשעבר. אם לבחור משהו אחד, מרתק ומסעיר בעיני במיוחד הוא ההיעדר המוחלט כמעט של הירארכיה. תרבות, מעמד, תארים, אטיקטה או זכויות עבר אינם משחקים תפקיד חשוב. כל אחד משוכנע שיש לו זכות מלאה לצעוק את הנכון בעיניו, ואוי למי שלא יסכים איתו. מלחמת הכל-בכל, קקופונית ומלאת חיוניות, נערכת בין אנשים שיכולת הקשב שלהם היא כשל ארנבת על קוקאין, והתוצאה היא דיון מתמיד, נטול סבלנות, עמוק ושטחי באחת, שבו הכל פתוח.

אני נזכר במחאה החברתית של 2011. קמה חבורה קטנה של פרחי בורגנים, שמצד כישוריה לא הייתם נותנים לאף אחד מהם למיין לכם את התחתונים לכביסה, ומחליטה שמתחשק לה להפוך את כל הסדרים. את ראש הממשלה הם קוראים לבוא ולשבת איתם שאחרת אוי-ואבוי-יהיה-לו. וראש הממשלה באמת מפחד, שכן גם הוא ישראלי. והרבולוציונרים מובילים אסופת קלושרים ומהפכנים-של-כיס להפנינג של חודשיים בשדרה הראשית של תל־אביב, ששיאו בחיבוק חם בינם לבין יריביהם המושבעים, כביכול, הבורגנות השבעה, שהיא בעצם הם, שהם בעצם היא. ואף אחד לא שם לב לזה שזה מה שקורה שכן כולם בעצם בורגנים. ואז שניים מהמהפכנים מצטרפים למפלגת הבורגנות השבעה, ושניים אחרים נעלמים, ועוד כמה מכריזים ברוגז-ברוגז-לעולם כי העולם לא התהפך ואז הם הופכים לקפיטליסטים בלונדון, וראש הוועדה לרפורמה, שהיה איש שלומו של ראש הממשלה, עד שנמאס לו, שכן כמה אפשר לא לקבל מינוי, מצטרף למפלגת הבורגנות השבעה כי הבטיחו לו להיות שר אוצר, מה שלא יקרה, ונשארת רק הדמות הטראגית למחצה של ליף, אדם מרתק ומקורי, גם אם מבולבל במקצת, נאמנה אמיתית יחידה למהפכה שלא היתה. זה מבולבל ומבדח, דוחה ונפלא.

ועוד דוגמה. לפני כמה ימים ראיתי סרט תיעודי על נתן זך. אחד מיסודי תהילתו היה ועודו מאמר חשוב שכתב (ויפה כתב, לטעמי) כשלוּח דור חדש של משוררים. הלאה העבר, הלאה רודנותו הנמשכת עד אין קץ של אלתרמן, שהרי הוא ריק וחלול וכולו בתים חתומים והלך בודד על הדרך שמעולם לא הייתה בואכה הפונדק שבדמיון. אלתרמן היה אז בן ארבעים ושמונה, אולי בשיא כוחו, ואת ספרו הראשון פרסם רק עשרים שנים קודם לכן. אך זך היה כבר בן עשרים ותשע עולחדשישן, וכבר כמעט ואצה לו הדרך לכרות את ראשו של לורד טניסון של כסית. נתעלם לרגע מדקויות של נסיבות, ומכך שהאב אותו ביקש זך למוטט היה גם תאומו לניתוק הרגשי, בעומק הדברים היה אצל הייבוא הטרי מארץ היקים איזה בוז בסיסי, ישראלי מאוד, למסורת, להתרבדות ולפטינה. מספיק היית, משורר קרתן, עכשיו תלך. אין הירארכיה.

ואני נזכר גם בידיד לשעבר, המחולל לפרקים מהומות צווחניות ותגרות דיבה סביב קוניוקטורה מפוברקת כזו או אחרת לפרסום עצמי, ומכריז תכופות עד כמה מאס בארץ הזו, ועד כמה הוא נושא את עיניו אל נווי נכר מוריקים בהם יש קצת קולטורה, ולא כולם ערסים פרימיטיביים וגסי רוח. אם נניח בצד לרגע את האוטו-אנטישמיות המגוחכת שפיתח באחרונה (אין לי כוח לז'ידים קוסמופוליטים) יש בברנש גם משהו מבדח מאוד, רווי אירוניה לא מכוונת (ככל הנראה). רק ישראלי מובהק, הרי, יכול לאמץ בחום כה רב תרבות אחרת, שאין לו שום מושג אודותיה; רק ישראלי יכול לארר באופן גס את התרבות שנשאה אותו על גבה בסבלנות של פוחלץ של גמל, וכל זאת בשם ההזדהות עם תרבות אחרת, שלא הייתה מניחה לו להתנהג כך כלפיה אפילו שנייה אחת; רק ישראלי יכול לחשוב שישראלים אחרים נורא מתרגשים ממה שהוא חושב עליהם.

יש בכל העניין הזה משהו נרגש ומטופש, היסטרי ודחופבהול ומשעשע וגם קצת מכמיר לב. מאוד ישראלי. ביזארי, ובכל זאת, כלבבי.

ומה יהיה כאן אחר־כך?
זו אולי השאלה הישראלית מכולן, ואולי אחד הדברים שברקע האופי הישראלי הקופצני וחסר המנוח. בתי־העלמין בחולון ובקרית שאול ובירקון הולכים ומתמלאים בהמון אנשים שחשבו שאין עתיד בארץ הזאת. לצידם נחים המון אנשים שהוציאו דרכון פולני, כי אולי טוב שיהיה, לעת צרה, או אם המדיניות הכלכלית תהיה פתאום כזו. ובשורה השלישית, מאחור, יש חבורה שלמה של אנשים שליבם נמלא עליצות פנימית נוכח הנכד הבלונדיני, שלא יזוהה מיד כיהודי.

חוסר המנוחה הזה, המחשבה התמידית על מה-יהיה ואיך-נצא-מזה, הוא הטיק העצבני של הישראליות. רבים סבורים כי הם צריכים בכל עת לבדוק מה האופציות במקום אחר, לבחון אפשרויות, לשקול מה-אם-לא-כאן-ולאן. זה טיק עצבני, כי החשבון הסופי מצביע על־כך שפחות מאחד מאלף ישראלים אכן מהגר ממנה. למעשה, אם עורכים את החישוב לפי ילידי ישראל, עולה כי הפער בין מהגרים לישראל וממנה מצטמצם לכמה מאות (לפי נתוני 2009, שהם העדכניים ביותר שיש בידינו לחתך זה, היה מאזן הגירת ילידי ישראל מינוס 700 איש. כלומר, בערך 1 מ-10,000). בעשרים ושלוש השנים האחרונות, כך לפי הלמ"ס, היגרו כ-2.17 אחוז מכלל האוכלוסייה מישראל (למעט תושבים חוזרים לרוסיה), לעומת כ-16 אחוז מכלל האוכלוסייה שהיגרו אליה. מאזן ההגירה גדול פי כ-2.5 ממאזן ההגירה לבריטניה, למשל, וכך גם ביחס למדינות אחרות. הפער בולט אף יותר בין מדינות ברמת חיים בת־השוואה לזו של ישראל.

לא העובדות הן כאן העיקר, אם כן, כי אם הלך הנפש. אפשר להעלות השערה אחת, לפיה הפער בין 'תחושת ההגירה' להגירה בפועל הוא ביטוי לפער שיש בין חומרת המצב בפועל בישראל וחומרת המצב המוצהרת. כלומר, שהישראלים הם קוּטרים איומים ונוראים. אולי יש בכך משהו. אין ספק גם כי יש כאן משהו מהקוסמופוליטיזם היהודוני. הנטייה הזו נחלשת עם הזמן, אבל יש לה משהו תרומה. אפשרות מחניפה יותר, גם אם לא ברורה מידת נכונותה, היא שהישראלים פשוט מוכשרים במיוחד, ולפיכך יש פליטה החוצה של כישרונות שאינם מעוניינים או יכולים להיקלט בישראל. כמובן שנחמד להתפנק במחשבה, נאמר, שלעת לימודים יוצאים הישראלים לרעות בשדות זרים, וכלכלתם כמו גם דמי לימודם על צווארם ועל צוואר מארחיהם. ספק, עם זאת, אם יש בכך תשובה ממשית.

אפשר גם לחשוב על אפשרות נוספת. לדוגמה, שהישראלים פשוט אוהבים לראות דברים אחרים, פתוחים לתרבויות אחרות, ורואים בשהייה בחו"ל, לטיול ארוך יותר ופחות ואפילו לחיים של כמה שנים במקום אחר, לא אירוע מטלטל המבטא שינוי ערכים עמוק בחייו של אדם (כפי שהדבר נתפש לעתים במדינות רבות) כי אם הרפתקה מרעננת ויפה או פרק לימודים. סברה רווחת, שישראלים רבים המטיילים בחו"ל שותפים לה, היא כי הישראלים (למעט האוחזים בסברה הזו, כמובן!) הם טיפוסים קרתניים, בורים ורעשניים, נטולי נימוס וחסרי כבוד למדינה בה הם מבקרים. הסברה הזו, עם זאת, אינה מוצאת חיזוק בעובדות.

בשנת 2012, לדוגמה, יצאו קרוב ל-61 מיליון אמריקנים לטייל בחו"ל. יותר ממחציתם (53 אחוז) טיילו למדינות השכנות, מקסיקו וקנדה, ועשו זאת בעיקר ברכבם. רק כ-9.3 אחוז נסעו לטייל בחו"ל-חו"ל. באוסטרליה, מדינה שאזרחיה הרבה יותר חובבי תיירות, נסעו כ-38.5 אחוז לטייל בחו"ל (כ-33 אחוז בניכוי ניו זילנד). הניו זילנדים, אף הם הרבו לנסוע לחו"ל (47.6 אחוז בשנת 2013; ובניכוי המטיילים בשכונה: כ-20 אחוז).

בישראל, באותה שנה, נסעו לטייל בחו"ל כ-4.35 מיליון איש, שהיוו כ-54 אחוז מהאוכלוסייה. במלים אחרות, שיעור הישראלים היוצא לחו"ל מדי שנה גדול במידה ניכרת מן הממוצע, ולכן מייצג חתך הרבה יותר רחב (ומכאן, מובחר פחות) של האוכלוסייה מאשר במדינות אחרות. יתר על־כן, צריך לזכור את הטיית ההטרדה המובהקת: מטיילים ישראלים ערים הרבה יותר לפגמי ההתנהגות של ישראלים אחרים, מאשר לאלו של מטיילים אחרים.

לפתיחות הישראלית ניתן לקבל חיזוק גם ממשך הטיול (אף כי האיתור של הנתונים מורכב יותר במקרה זה). לדוגמה, בבריטניה בילו כ-0.11 אחוז מהמטיילים חצי שנה עד שנה בחו"ל (כלומר, בטיול ממושך). הנתון המקביל לישראל הוא 2.45 אחוז (ועוד 1.93 אחוז נסעו לשנה או יותר). כלומר, הנתון מצביע על פער עצום. שיעור המטיילים לטווח של חצי שנה עד שנה גדול אפילו מזה של אוסטרליה (1.7 אחוז), שבגלל בידודה יוצרת כמובן דחיפה לטיול ארוך יותר. בכל שנה נתונה מצויים כ-60 אלף בריטים וכ-147 אלף אוסטרלים בטיול של חצי שנה עד שנה, מול כ-107 אלף ישראלים, שהם רק חמישית מ-553 אלף ישראלים הנמצאים בטיול ממושך בחו"ל בכל שנה.

לישראלים, כך לפחות העובדות, יש טיק עצבני והוא מתבטא בכך שהם מרגישים חובה לטייל בחו"ל. ניחא. למה לא.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (14)
 
 
לגבי ישראלים בחו"ל...
30/1/2015
נכתב על ידי אילון

זה לא רק הישראלים חושבים שהם הכי גרועים זה גם המארחים :-)
עבדתי במלונאות תקופה.
 
 
 
 
רק תיקון אחד קל:
30/1/2015
נכתב על ידי עב-לשון קור

חוששת + אני = חוששתני.
חושש + אני = חוששני.
 
 
 
 
תודה על התיקון, עב-לשון קור
30/1/2015
נכתב על ידי אורי רדלר

כרגיל, אחרי התודה אני גם מכחיש את קיומה של טעות.
 
 
 
 
האמנם גם המארחים? אז מדוע הם לא מספרים שום דבר?
30/1/2015
נכתב על ידי אורי רדלר

האמנם? האין כאן משהו מהגינוי העצמי השגור? גם כשהבריטים סקרו את עצמם הם סברו שהם הגרועים ביותר בהתמודדות עם שפה זרה, משתכרים בפומבי ומתפרעים, סולדים מהמטבח המקומי ומתקמצנים על טיפים.

להלן רשימה של דירוגי תיירים גרועים בעולם. הישראלים לא מופיעים בה בשום מקום... לבד מבהערות, שכותבים ישראלים אחרים:

* האם האמריקנים הם התיירים הגרועים בעולם? לא ולא: רשימת חמשת הגרועים של (כתבת) הסי-אן-אן: הרוסים, הסינים, הגרמנים, הבריטים והסעודים.
* וביזנס אינסיידר גורס: הברזילאים, האיטלקים, הצרפתים, ההודים, הגרמנים, האוסטרלים, הסינים, הרוסים, הבריטים... ובמקום הראשון: האמריקנים. זה מבוסס על סקר של טריפוזו.
* האפינגטון פוסט גורס: אוסטרים, שווייצרים, אירים, הולנדים, איטלקים, קנדים, בריטים, ספרדים, הודים, דרום קוריאנים, רוסים, יפנים, צרפתים, סינים... ובמקום הראשון: האמריקנים.
* סקר של אקספדיה מצא כי הטיילים הגרועים בעולם הם הצרפתים, שהוגדרו קמצנים, גסי רוח וסולדים מלמידת שפת המקום.
* גם סקר של יו-אס-איי טודיי מצא שהאמריקנים הם התיירים הגרועים בעולם.
* ומנהלי מלונות בעולם סבורים שהבריטים, הרוסים, הסינים, הצרפתים וההודים הם המתארחים הגרועים ביותר.
* וגם כאן האמריקנים, שאפילו מודים שהם גונבים מגבות מטבח.
* ובסקר אחר של אקספדיה מדורגים הצרפתים בתחתית, סמוך לספרדים וליוונים.
 
 
 
 
ונניח...
30/1/2015
נכתב על ידי עוזי

ונניח שאכן בוז'פי ייבחרו והיחימוביץ'תהיה שר האוצר והמדיניות הכלכלית תהיה על פי האג'נדה. ונניח גם את הגרוע מכל במקרה זה - שהגישה שלך נכונה להפליא ושאתה חושש אכן יתממש, כלכלית. האם העובדה שאתה תגרר להתאבדות (ממשית, הרי בלי כלכלה לא נראה שהמדינה תוכל להחזיק צבאית) לא מספיקה כדי לקנות כינור כמו ג'יד טוב?

האם איזשהו חלק בתסריט הזה נראה רחוק מהמציאות (ולא, אם טרכטנברג יהיה שר אוצר והאג'נדה והמעשים יהיו זהים זה לא הבדל מספק) במידה שנותנת מנוחה קלה בלילות?

האם הטיפשות שטופחה בישראל כערך עליון (כי הרי קל יותר לשלוט בטיפשים ואם מערכת החינוך ממשלתית אז אפשר לשלוט בזה) היא לא הסיבה האמיתית לדאגה לעתיד כאן?
 
 
 
 
טור מקסים ומשכנע.
31/1/2015
נכתב על ידי עמי, ת

 
 
 
 
פוסט מהנה. קראתי באיטיות, מחוייך.
31/1/2015
נכתב על ידי focus

אני מזדהה עם הקושי להעריך איך היו חייך אילו נולדת במקום אחר. היה לי חבר ללימודים שלפעמים היה מציק בשאלות כמו: "היית מעדיף להיוולד במרכז הארץ?", והתקשה לקבל את התשובה שאין לי דרך לדעת.

אני מסכים גם שהחברה הישראלית נטולת היררכיה. למעשה, אני נוטה לראות אותה כאנטי-היררכית. המנטליות הישראלית גורסת שכולם צריכים לדבר עם כולם "בגובה העיניים", בלי תלות בגיל ובתפקיד. אין כל כך כבוד למבוגרים ולסמכות. כולם זכאים להתייחסות שווה ועניינית, כולם אמורים לקבל את אותה מנה של כבוד או זלזול: ילד בגן ומבוגר, שיפוצניק וראש ממשלה.
 
 
 
 
לעוזי...
31/1/2015
נכתב על ידי אורי רדלר

אחד הדברים היחידים שטובים במצבנו כאן הוא שבאמת אין כסף, כך שליחימוביץ׳ לא יהיה הרבה מרחב תמרון. מה שלקח לפרנסואה אולנד שנתיים, יובן כעבור חודשיים אצלה...
 
 
 
 
תודה למחמיאים, נעמתם לי מאוד בדבריכם...
31/1/2015
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
מלחמות וזה
31/1/2015
נכתב על ידי אריאל


ראשית, אורי, הרהוט, הידען, רחב האופקים והיריעה - תודה על ההתייחסות, והנה יצאתי נשכר לא רק אני אלא גם סוג של ג'מעה..

ואחרי זאת,
רציתי להתעכב עמך על איזו נקודה:
לא התנדבת להתייחס ברשומה לכמה מדדים וערכים "אובייקטיביים" למדי - שאמנם מפורסמים, אך לרוב בראש השנה ולא חדשות לבקרים:
תוחלת החיים מהגבוהות שכאן, רמת ה'אושר' (או שביעות רצון וזה) שמדווחת [למרות קשיי המדידה והתוקף האינסופיים], שיעור הפטנטים והאקדמאים וכו'.
עם זאת, נראה שיש קונטרה:
לא יודע כמה מדינות מערביות היום, נתונות בסוג של עימות צבאי\טרור מתמידים. מאז 73' נראה שאכן לא מדובר במלחמות קיומיות, אך דווקא בגלל זה הדבר עונה יותר להגדרה רחבה של טרור, שבמהותו מכרסם בתחושת הבטחון, ה'עתיד' והשלווה.

ובכן מה יש לנו בנידון להגיד להגנתינו, לעומת שכנותנו מן המערב.?


ושוב תודה
 
 
 
 
נפלא
31/1/2015
נכתב על ידי רוני אורן

פשוט נפלא. מהנה ואפילו מרגש...
 
 
 
 
אז נקרוס מהר?
31/1/2015
נכתב על ידי עוזי

זה לא כל כך מעודד...

אתה חושב שהיא ושכמותה יבינו בזמן וימנעו אסון או שהעם יבין אחרי האסון וישנה את העניין בבחירות שלאחר מכן?
 
 
 
 
אני נוטה שלא להסכים כ"כ בעניין הלכידות
11/2/2015
נכתב על ידי דודי

אולי זה נכון לגבי מי שאינו חרדי וערבי, אבל החרדים והערבים מהווים מיעוטים גדולים יחסית ונבדלים יותר מקבוצת הרוב.

יש מדינות רבות עם מיעוטים נבדלים, אבל הם בדר"כ קטנים יחסית למיעוט הערבי בישראל (למשל - האלבנים ביוון); ויש מדינות עם קבוצות מיעוט גדולות, שהמרחק בינן לבין הקבוצה המרכזית בחברה אינו כה גדול ןהגבול בינן לבין הרוב מטושטש. (במידה רבה זה נכון לסקוטים בבריטניה; נישואין בין אנגלי לסקוטית לא יגרמו למהומה כמו נישואי מחמוד ומורל אצלנו ולא יגרמו להורי אחד צדדים להחרימו, כפי שיקרה בנישואי חילוני וחרדית).

אני גם חושב שיש לישראל מאפיינים ייחודיים משמעותיים. אחד הבולטים שבהם הוא אולי היותה ארץ ההגירה בה"א הידיעה. שיעור ילידי ארצות אחרות מן האוכלוסייה היה למעלה מ-50% בשנות החמישים, דבר שאין לו אח ורע, ואפילו השיעור בשנות האלפיים גבוה הרבה יותר אפילו מהשיעור במדינות שנחשבות מדינות הגירה מובהקות כארצות הברית או אוסטרליה. לדעתי יש לעובדה זו השלכות על מבנה החברה וכל מאפיין משמעותי שלה (כולל למשל "הטיק העצבני של הישראליות").

בכל אופן תודה על רשומה יפה ומעוררת למחשבה.
 
 
 
 
נהדר!
1/3/2015
נכתב על ידי אליק

צריך לגזור ולהכניס לקלסר, בעמוד שאחרי "פרטאצ'יה אהובתי". כיף גדול לקרוא