על דינמיקה של גזל
 


מאמר זה פורסם כ"הערת המערכת" למאמר של מרק לוגובסקוי, שהופיע בבלוג "הקפיטליסט היומי" בתאריך 15 בינואר 2011. הוא מובא כאן כלשונו.

על דינמיקה של גזל
"הקפיטליסט היומי" עקב במאמריו בדריכות אחרי השתלשלות פרשת מיסוי הגז בישראל. העניין הרב שלנו בפרשה נבע לא רק מחשיבות הפרשה כשלעצמה, אלא גם מהלקחים אותם נישא עמנו ממנה לאורך זמן. מרק לוגובסקוי עמד יפה, בטור האורח שלו כאן, על הבעייתיות בכמה מהטיעונים של תומכי העלאת הגז. לתפישתנו, עם זאת, חשוב לשים לב גם לתהליך העלאת הטיעונים ולדינמיקה שלו.

מס הגז החדש הוא מעשה שוד פשוט: משקיעים פותו להשקיע מהונם בהבטחה לתנאים נוחים אם וכאשר ימצאו גז. "אנחנו נורא בעד שתרוויחו המון," אמרה הממשלה, רק תשימו את הכסף ותחפשו גז. ברגע שנמצא הגז, שינתה הממשלה את טעמה והחליטה שבעצם מדובר בנכס ציבורי, התכחשה להבטחותיה הקודמות והלאימה רטרואקטיבית את רווחי הגז (העלאת המסים היא מונח מכובס להלאמת כספי המשקיעים; הלאמה, בתורה, היא מונח מכובס לשוד בחסות החוק).

בשלב הראשון היו רבים שראו את הדברים כהוותם. כלומר, רבים הבינו שמדובר במעשה שוד מכוער ומטופש, שיבריח מכאן משקיעים. משום כך, התמקדו חסידי הלאמת הגז בהבטחות חסרות שחר על הכנסות ענק שיזרמו לכיסי הציבור באופן מיידי (ב"ישראל-restart" דיברו על 300 מיליארד דולר). החמדנות מניעה את העולם, כותב מרק לוגובסקוי, וכנראה שחסידי ההלאמה מסכימים עמה, שכן הם פרטו על מיתרי אותה חמדנות כדי לעודד את הציבור להסכים למעשה המגונה. אין מעשה, ויהא שפל ככל שיהיה, שהציבור לא יתמוך בו אם הוא צופה ליהנות ממנו מבחינה כספית.

אלמנט שני, שאף הוא חיוני כאשר באים לגייס את תמיכת הציבור במעשה לא מוסרי, היה דה-הומניזציה של האויב. זה היה קל מאוד: המשקיעים בחיפוש הגז הוצגו כרודפי בצע רבי נכלים ועתירי הון שלא ירתעו מהצעד הנפשע ביותר כדי למנוע הטלת מס צודק והוגן. אנשים כאלו, התבקש הציבור להקיש, אינם אנשים כלל ולכן לקיחת הכסף מהם כשירה. בדרך הייתה תקלה, כשהתגלה כי רוב בעלי המניות מן הציבור הם אנשים קשי-יום ולא טייקונים עשירים. כדי למנוע אמפתיה מסוכנת כלפיהם נטען, תחילה, שאין בכלל אנשים כאלה והכל פיקציה של מוטי מורל ובעלי ההון המושחתים. כשהתברר שבכל זאת יש משקיעים כאלו, והרבה, נטען שהם בעצם מהמרים בזויים, שאם היה להם מעט שכל בקדקדם היו יודעים שהמדינה תיקח בסוף 94 אחוז מרווחיהם.

אלמנט שלישי, וחשוב לא פחות, היה המעטה הלגליסטי שבו ליפפו את מעשה השוד. כצעד ראשון, הוקמה וועדה מהוגנת בראשות פרופסור מכובד לכלכלה, ידידו הטוב של שר האוצר מימי "שלום עכשיו." לכל היה ברור כי מדובר לא בוועדה כי אם בפארסה - חשיבותה של הוועדה הייתה בעצם קיומה, לא בדיוניה. כפי שנכתב ב"הקפיטליסט היומי" עם הקמת הוועדה: "מסקנותיה של הוועדה הוכתבו וידועות מראש, אבל מראית העין של 'הליך' מעניקה לכל הסיפור מראה מעין חוקי." מראית העין החשובה סיפקה לחסידי ההלאמה משהו להישען עליו. הייתה וועדה. היא דנה. היא החליטה.

השורה התחתונה העצובה של כל הסיפור היא שמעשה השוד היה לא רק נבזי אלא גם אווילי. לא 300 מיליארד דולר יזרמו לכיסי הממשלה, לא 30 מיליארד, לא שלושה מיליארד ולא 300 מיליון - הממשלה לא תראה אגורה שחוקה מכל הסיפור. מילא שודדים, אבל אפשר היה לעשות את זה עם קצת שכל: להמתין עד שתשובה ושותפיו ישקיעו עשרה מיליארד דולר בצינורות ובמפעלי הנזלה ואז, כשהם כבר מרוויחים מכל הסיפור, לבוא אליהם במיסים. המס החדש הרג את האווזה המטילה ביצי זהב עוד לפני שבקעה מקליפתה. מי ילך עכשיו ויקבור מיליארדי שקלים במדינה המנוהלת ברוח הוגו יחימוביץ'?

גם המשקיעים הקטנים - אותם 'מהמרים בזויים' - ילמדו את הלקח. עכשיו הם מנסים לצאת בעור שיניהם מההשקעה. בעתיד, כשמישהו יבוא וינסה לגייס משקיעים בבורסה - אתם חושבים שהם ישימו שוב את כספם על קרן הצבי הדרוס הזה?

ועצוב מכל, דומה שהיחידי שיצא נשכר מכל הסיפור הוא שר האוצר. ילד הכאפות של ראש הממשלה זקף סוף סוף את ראשו קצר שפע שבחים על 'עמידתו האיתנה'. כשהזיית הגז תתנדף אותו אפלטון בעור חמור כבר ישב על כיסא אחר בממשלה. הוא לא יישא באשמה. רק אנחנו, כולנו, ניוותר כשטעם חמצמץ בפינו: גם שיקרנו (לעצמנו ולאחרים), גם עשינו עוול, וגם לא נראה מזה חצי פלפל בפיתה.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים