הדונלד המסוכן
 

בשורה התחתונה, מדובר במאבק על דמותה של אמריקה. מאחורי הסערה עם עלייתו של דונלד טראמפ, ומעבר לראשי הכבשים הפועות בצייתנות את גנותו של טראמפ או את שבחיו, מסתתר מאבק מהותי בהרבה — על האופן שבו תנוהל ותתעצב המעצמה הגדולה בעולם בעשרות השנים הקרובות.


something

דונלד טראמפ: הכלאה בין צ'אבז לערוץ הקניות



זו לא מהפכה
דונלד טראמפ אינו מהפכן. למעשה, קשה לדמיין דמות שמרנית יותר ממנו. עצם דמותו היא זיכרון מעולם שכמעט ונשכח — איש העסקים האמריקני הגס, הפשטני, השטחי והראוותני, הרוחש בוז בסיסי לכל מה שאינו אמריקני, מלווה גישה ישירה, בוטה ומציאותית, פיקחות ותחושת בטן מפותחת וחושים עסקיים — חושיו של איש מכירות מבטן ומלידה — שקשה להתחרות בהם.


מי שרואה בטראמפ פשיסט סובל פשוט מקריאת יתר, קריאת חסר או גם וגם. טראמפ אינו פשיסט, הוא פשוט הארכיטיפ המוכר של איש העסקים האמריקני, כפי שהיה נהוג להציגו בספרות, בגלגול מודרני. צפו בכל סרט אמריקני משנות השלושים, הארבעים והחמישים — ובכל איש עסקים שם תמצאו את אביו, אחיו, דודנו וחתנו של מר טראמפ.


גם עמדותיו של טראמפ אינן חידוש. למעשה, דומה שהוא מצטט ממצע המפלגה הרפובליקנית מתחילת המאה או מתעל את רוחו של אנדרו ג'קסון. תמצאו אצלו ביטוי לאותה גישה בוטה, כוחנית, בדלנית, רוויית טינה לזרים, חיבה לפרוטקציוניזם, כוחנות ואמונה בגאון יכולתו של האמריקני. מערכות התפישות אמנם הסתלסלו זו בזו — התמיכה בחופש כלכלי ובסחר חופשי, בממשלה גדולה או מצומצמת, אמונה בחוקה או בוז לה, קולות השחורים, הלבנים העניים ותפישות תיקון העולם עברו מיד ליד ומצד לצד, לעתים מספר פעמים, ושתי המפלגות ספגו מנה נכבדה של פופוליזם, מיליטריזם ותפישות תיקון עולם — אך בטראמפ ניתן לראות נציג מובהק למדי של עמדות רפובליקניות מסורתיות. אם תרצו, עמדותיו הרבה יותר רפובליקניות מאלו של הניאו-קונסרבטיבים, המציגים עצמם כשומרי הגדר של המפלגה הרפובליקנית, אף שהם ברוחם חסידי הממשלה הגדולה והמעורבות הגלובלית.


זו כן מהפכה
וטראמפ הוא כמובן נציגה של מהפכה משמעותית. ליתר דיוק, הפיכת נגד. בעשרות השנים האחרונות עוברת ארצות־הברית תהליך מואץ של הפיכה למדינת רווחה. הממשל האמריקני, שהיה תופעה משנית בחייהם של רוב האמריקנים עד לשנות החמישים והשישים, הפך לגורם מרכזי בחייו של כל אזרח. הממשל הפדרלי, בעידוד בתי־המשפט, שוחק בהדרגה את כוחן של המדינות והגופים המקומיים, מעקר את החוקה האמריקנית המגבילה את כוחו מתוכנה ומכונן ממשלה ריכוזית וחובקת כל, המושלת באמצעות צווים נשיאותיים ובאמצעות גופים ביורוקרטיים לא נבחרים, הנשלטים בידי הזרוע המבצעת.


השינוי הזה הונע, ביסודו, מאותן סיבות המניעות כל שינוי שלטוני: רצונו של השליט לחזק את כוחו ולנסות לשכנע מספר גדול דיו של אנשים כי הגדלת כוח השלטון משרתת אותם. השיטות והיעדים השתנו מפעם לפעם, אך המתווה הבסיסי נותר בעינו. בשנות השלושים, על רקע השפל הגדול, כונן הנשיא הרברט הובר מערכות 'חירום' של עבודות ציבוריות ותמיכה. יורשו, פרנקלין דלנו רוזוולט, הרחיב את המערכות האלו במידה ניכרת והמשיך בקיום מערכות ה'חירום' עד שלהי שנות השלושים.



מדוע יש לשלם מס הכנסה? סרט של פרנק קאפרה משנת 1938, המבאר מדוע מס ההכנסה כה טוב ומיטיב עבור כולנו. אחרי הכל, את הכסף לא תקחו אתכם לקבר — אז מדוע שהאנשים החכמים בממשלה לא יעשו איתו משהו טוב?



הובר ורוזוולט ביכו כאיש אחד את העובדה שעשירי וול-סטריט, הספקולנטים, הם המושלים בארצות־הברית. שניהם הציעו לאזן את כוחם באמצעות חוקים, הגבלות ותקנות — ובמיוחד באמצעות כינון מערכת שלטון מרכזי נרחבת יותר, שתאוכלס בביורוקרטים נבונים, שינתבו את ספינת המדינה באופן מיטבי.


קווי המתאר הבסיסיים האלו לא השתנו מאז ועד היום. במתווה גס, התבסס השלטון בתקופת רוזוולט על שלושה רבדים עיקריים של תמיכה: תמיכה בקרב עשירי המדינה, שהפיקו תועלת ממערך העבודות הציבוריות, מהפיקוח הביורוקרטי, ומחסימת הייבוא; תמיכה מהמעמד הביורוקרטי — אותם פקידים ועובדי מדינה שחבו את פרנסתם לממשל המורחב; ותמיכה נרחבת של איגודי עובדים ושל עובדים רבים אחרים בזכות מאמצי השלטון ליצור תעסוקה לקבוצות רחבות ולסלק את מתחריהם משוק העבודה. בשנות השלושים התבטאו מאמצים אלו בקביעת מכסות הגירה וחומת מכסים (שכונן הובר) ובמערך עבודות ציבוריות נרחב, בחוקים לקידום מונופולים וקרטלים, בשירות מעין צבאי לצעירים, שנועד לסלקם משוק העבודה ובחוקים ותקנות שנועדו לדחוק את רגליהם של השחורים מהשוק (במיוחד בדרום) — כל אלו מעשה ידי רוזוולט.


קואליציה של מיעוטים
השינוי הדרמטי במערכת הזו התחולל בשנות השישים. ההרחבה הניכרת במערכת הסעד והתמיכות תחת ממשלו של לינדון ג'ונסון (1963-1968) יצרה בהדרגה שינוי דרמטי במערך ה'קואליציות' השלטוניות בחברה האמריקנית, כשהיא בוראת ומחזקת בהדרגה את כוחה של קבוצת הנתמכים: אנשים שמצאו את מחייתם על תמיכה ממשלתית וניהול ממשלתי, והפכו בהדרגה תלויים בה.


תוצאות השינוי הזה לא היו ניכרות באופן מיידי. השחורים בארצות־הברית נטו מאז 1948 יותר ויותר לכיוון הדמוקרטים (בניגוד לתמיכה המסורתית ברפובליקנים, מפלגתו של לינקולן), ועם הזמן הפכו לכוח משמעותי מאוד בה.[1] השחורים גם היו היעד המרכזי של מדיניות הסעד בארצות־הברית, שניתצה באופן שיטתי את כל המנגנונים והכוחות העצמאיים בקרב השחורים והפכה חלק גדול מהם לנתמכים פרמננטיים. עם זאת, השחורים נותרו כוח בשיעור מוגבל בארצות־הברית ויכולתם להשפיע על המערכת בכללה הייתה מוגבלת.


ההגירה ההיספנית המשמעותית שינתה את המצב הזה. שיעור הבוחרים הלבנים בארצות־הברית, שעמד על כ-85 אחוז מכלל הבוחרים החל לרדת בהדרגה בשנות התשעים עד לשפל של 72 אחוז בבחירות לנשיאות בשנת 2012. כך נוצר מצב בו יכולים היו הדמוקרטים לכבוש את השלטון תחת אובמה, גם כאשר שיעור ההצבעה להם בקרב לבנים היה נמוך ביותר (39 אחוז מהלבנים הצביעו בעד אובמה בבחירות ב-2012). הקואליציה של אובמה מנתה רוב גדול מבין ההיספנים, רוב כמעט מוחלט בין השחורים, רוב קטן מבין הלבנים בניו אינגלנד (קונטיקט, ניו המפשייר), ושיעור נמוך יחסית, אך לא אפסי, מבין הלבנים במדינות מפתח כמו אוהיו, פנסילבניה ופלורידה.


המציאות הזו עצבה את עמדות שתי המפלגות הגדולות. הדמוקרטים הפכו לחסידיה המובהקים של הרחבת מדינת הרווחה — קרי, הגברת תלותם של השחורים והמהגרים ההיספנים במוסדות המדינה — ולתומכים המושבעים של ההגירה ההיספנית, כשהם מבקשים לאזרח ולהוסיף לשורות המצביעים עוד ועוד מהגרים. הדחיפות שבכך רק גדלה עם התכווצות ההגירה ההיספנית בשנים האחרונות והיפוך המגמה המובהק שהתרחש בעשור האחרון, עם ירידה רצופה בהיקף האוכלוסייה ההיספנית (החוקית) בשנים 2004-2014 וירידה דרמטית בהיקף ההגירה הבלתי־חוקית ממקסיקו.


הרפובליקנים, לעומתם, אמצו עמדה המתנגדת — להלכה לפחות — להרחבת מדינת הרווחה (כלומר, עמדה של התנגדות להרחבת כוח הביורוקרטיה ומשרתיה וניסיון לצמצם את מספר השחורים הנותרים כקליינטים כבולים של הדמוקרטים), מדיניות של יד קשה נגד פשיעה (כלומר הכנסת חלק מהאלקטורט השחור וההיספני לכלא) והתנגדות נחושה להגירה ההיספנית (כדי לקרוץ לקהל הלבנים העניים).


הדונלד
כאן נכנס לתמונה דונלד טראמפ וטרף את כל הקלפים. טראמפ, שנטיית לבו הייתה כל השנים קרובה יותר לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים, אימץ לו מדיניות המנסה לשלב מרכיבים מהתפישה הדמוקרטית והרפובליקנית כאחד. הוא ניצב בתמיכה בכל המרכיבים הקיימים של מדינת הרווחה ואף להרחיבם, אך מתנגד לאובמה-קר (ומבטיח להמיר אותה ב"משהו נפלא ונהדר"), מביע עמדות נחושות נגד ההגירה ומבטיח לבנות "חומה" בגבול מקסיקו ארה"ב, מנופף באגרופו אל מול "האיסלאם," מחזק את ידי המשטרה וכוחות הביטחון, אך מסתייג ממעורבות בפועל במלחמה עם אספירציות של "בניין אומה," מאיים על המוסלמים, אך מסמן בדלנות והתרחקות מעימות עמם, מצהיר שאף אחד מהממסד הפוליטי ומה'עשירים' אינו תומך במסע הבחירות שלו (כלומר, הוא מממן אותו מכיסו ואינו תלוי בממסד), אך מבהיר שהוא מכיר את כולם וידע לסגור אתם עסקאות כשיהיה צורך בכך, מבטיח מלחמת סחר ונקנוקן של מקסיקו, סין ושאר שותפות הסחר של ארצות־הברית, אך בה בעת מהלל את כישוריו כמי שיוכל 'לסגור עסקה' איתן.


המישמש הזה, מעין שעטנז בין צ'אבז לערוץ הקניות, אינו כולל אפילו סעיף אחד שאפשר לממשו. את התמיכה במדינת הרווחה אי־אפשר לממן, בחומה בגבול מקסיקו-ארה"ב אין צורך אמיתי ומלחמת סחר תהיה אסון לארצות־הברית. עבור שומעיו ואוהביו, עם זאת, כל זה לא משנה, שכן לא המסר הוא המסר — הדונלד הוא המסר. הדונלד הוא המסר שהאיש הנכון יכול לתקן את השיבושים שנוצרו. הוא יהיה 'חזק' במקום שבו אובמה היה 'חלש'. הוא יצליח לכפות על סין לאמץ מדיניות אחרת, כי הם יראו מי כאן הגבר. הוא יגרש את המהגרים ואז לכולם תהיה עבודה. הוא יצליח לסגור עסקה, שכן כל מה שמבדיל בין ארצות־הברית לפשיטת הרגל הממשמשת ובאה הוא מישהו שיודע לסגור את העסקה הנכונה.


והמסר הזה קוסם לרבים. בשורה התחתונה, רבים מהבוחרים מגיבים למועמדים ברמה הרגשית, ומנתחים את המצב הכלכלי ברמת המורכבות של ילדים בני שש. הדמוקרטים מאשימים את הדודים הרעים בוול-סטריט שגנבו את כל הכסף ורוצים רק דודים טובים שמחלקים צעצועים. תומכי טראמפ מאשימים את המקסיקנים מהמעברה, שלקחו את כל הצעצועים ורוצים את דוד דונלד שיגרש אותם מהגן ואז כל הצעצועים יהיו רק שלהם.


ספר לי מיהם מתנגדיך
ההתנגדות לטראמפ גם היא אישית. דף המסרים שלו הוא גרסה מוקצנת במקצת של המסרים שמשדרים מועמדים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. למעשה, בניסוח ממותן במקצת, ממסדי שתי המפלגות היו מוכנים לאמץ אותו כמועמד שלהם. אבל המסר האמיתי, טראמפ עצמו, מעורר התנגדות פראית, כמעט חייתית, בקרב הממסד הרפובליקני — ובבוא העת, גם בממסד הדמוקרטי.


טראמפ אינו חייב דבר לאיש — לא כסף ולא דין וחשבון. הוא אינו נתון בכיסו של איש, ועובדה זו מעבירה רעד של חלחלה בממסד הפוליטי. טראמפ שופט דברים לפי שיקול דעתו, ממעט להיוועץ בגורמים בממסד המפלגתי, אם בכלל, סולד מתרבות הנכון-פוליטית, שהממסד הרפובליקני אוהב לגנות, אך מחויב לה לא פחות מהממסד הדמוקרטי, אף כי במובנים אחרים. כך, לדוגמה, הוא שבר את הטאבו הרפובליקני על גינוי הנשיא בוש הבן, הצהיר על תמיכה ב'הורות מתוכננת' (ובמשתמע, בהפלות), הגיב למתקפה של הילרי קלינטון על יחסו לנשים, כביכול, בחשיפת יחסה לשרשרת המאהבות של בעלה, וכיוצא בזה.


כל אלו שידרו לממסד הרפובליקני שדר היטב שטראמפ הוא איש שלא ניתן לסמוך עליו. הוא אינו מתוסרט ואינו מתוכנת ובמערכת התלויה בין כך על בלי-מה הוא עשוי לשבור את כל הכללים והתבניות שנבנו בעמל רב ובמשך שנים רבות. הניאו-קונסרבטיבים חוששים שמא טראמפ, כנשיא, יחליט לפתע פתאום שמדיניות החוץ הקלוקלת שהם הובילו בכל השנים האחרונות היא אכן קלוקלת. הממסד הרפובליקני חושש ממועמד שאינו תלוי בממסד כלל. הממסד הדמוקרטי מבוהל מהרעיון שטראמפ יקום מחר ויחליט לסגור את ה-EPA או את אחת ממאה ואחת הסוכנויות העוסקות בחלוקת כספים לנתמכים, וכן הלאה וכן הלאה.


מה שמעורר אצלם חשש גדול מכל הוא שטראמפ מעמיד פנים. כמה ראיונות שהעניק בעבר, והרושם שנוצר מהתרשמות אישית, מעדויות של עובדיו או מחוות דעת של אנשים שהכירו אותו אינו של פלוץ ראוותני, שטחי ונטול בינה אלא להיפך: של אדם נדיב, חריף, בקי בפרטים ובעל חושים חדים. כך ניתן להתרשם גם מכמה וכמה תוכניות בהן התראיין.








הרפובליקנים תכננו את הבחירות המקדימות שלהם באופן שנועד למנוע מינוי של מועמד אנטי־ממסדי או ממפלגת התה: עיקר המדינות (11 מ-15) בשלב הראשון של המרוץ — זה המתנהל עד ל-1 במרץ — מצביע בבחירות מקדימות פתוחות. כלומר, כאלו שבהן המצביעים אינם חייבים להיות רשומים למפלגה הרפובליקנית. דגם כזה מעניק יתרון למועמד בעל עמדות מרכזיות יותר, המושך מצביעים עצמאיים ואפילו דמוקרטים.[2]

הדגם הזה כשל לחלוטין. הופעתו של טראמפ טרפה את הקלפים כשהיא סוחפת קבוצה עצומה של מצביעים (עליה של כ-72 אחוז), כששני המועמדים המובילים — טראמפ וקרוז — זוכים כל אחד למספר מצביעים רב יותר משזכה לו מיט רומני, המועמד הסופי בבחירות הקודמות, באותו שלב בבחירות. הממסד המפלגתי איבד את השליטה בנראטיב. גרוע מזה, הנראטיב היה של עליה מובהקת של הכוחות האנטי־ממסדיים (טראמפ, קרוז, קארסון) שזכו ליותר מ-70 אחוז מכלל קולות הבוחרים ונהנו באופן עקבי מתמיכה של כ-55 אחוז מכלל הקולות בכל הסקרים הכלל-לאומיים (נתונים: כאן, כאן וכאן).


כעת הממסד הרפובליקני נמצא על סף אובדן עשתונות מוחלט. אולי אפילו מעבר לכך. יתרונו של טראמפ ברור, ובייאושם היו אנשי הממסד מוכנים אף לשתף פעולה עם "פיברוק האלימות" — כלומר, התפרעויות מאורגנות של אנשי תנועות שמאל בשיקגו, שהוצגו כתוצר ספונטני של הלשון האלימה של טראמפ. בשלב זה, אפילו זה לא יעזור. למעשה, נדמה שזה רק יזיק. כידוע מכל מסע בחירות מאז ומעולם, הצבתו של יריבך כמנודה ומוקצה רק גורמת לתמיכה בו להתעצם ולהתגבש.


בשורה התחתונה, הפרסונה הטראמפית שאימץ טראמפ אינה אלא פרסונה. חרדתו של הממסד הוושינגטוני אינה מכך שאל החדר הסגלגל יגיע גזען יצרי ובור אלא להיפך — מכך שאל החדר הסגלגל יגיע אדם חריף, המודע היטב לצורך בשינוי משמעותי — ואינו מחויב לאיש בממסד הזה. את הדבר הזה הם נחושים לעצור.


הערות
1 כדאי להעיר כאן כי התפישה הרווחת, לפיה השחורים בדרום ארצות־הברית היו מנועים לחלוטין או כמעט לחלוטין מהצבעה לפני השינויים שחוללה התנועה לשיווי זכויות האזרח וכי השינוי הזה הפך אותם לכוח שיש להתחשב בו במערכת הפוליטית האמריקנית מוטעית. בפועל, שיעור ההצבעה של שחורים בדרום היה 44 אחוז מכלל הבוחרים השחורים בשנת 1964, והוא נותר נמוך מ-50 אחוז עד שנוצר שוויון בין שיעור המצביעים השחורים בצפון ובדרום, בתחילת שנות התשעים. במלים אחרות, כלל השינוי בשיעור הצבעת השחורים בדרום חולל תנודה כלפי מעלה של פחות ממליון בוחרים, שאוזנה במידה רבה בירידה בשיעור ההצבעה של שחורים בצפון (מקור).
2 הדגם הזה נועד לקדם מועמד מרכז באופן 'משתמע', בהשוואה לבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, בהן השיטה לבחירת המועמד המקובל על ממסד המפלגה מפורשת יותר: יש מספר עצום של "סופר-נציגים" (כמעט 30 אחוז מכלל הנציגים הדרושים כדי להיבחר למועמד) מה שמבטיח באופן מעשי את בחירת המועמד המקובל על הממסד.

הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (10)
 
 
לא מסכים עם השורה התחתונה
15/3/2016
נכתב על ידי סתמאחד

לדעתי אתה עושה הנחות לטראמפ ושופט לחומרה את ה"ממסד" הרפובליקאי. אחרי הכל הנשיונל רווי, ירחון הדגל של הנאו-קונסרבטיבים קרא בריש גלי להתייצב עם קרוז, שלא מתיישר עם מדיניות החוץ שלהם ומסתייג מתערבות.

יש לזכור גם ה"ממסד" מורכב לא רק מנאו-קונסרבטיבים, גם לסתם שמרנים יש סיבה טובה להיכנס לתבהלה לנוכח עלייתו של גורם אגוטיסטי וקפריזי, שהעקרון היחיד שהוא מחויב אליו הוא שלא יהיו לו עקרונות כלל.
 
 
 
 
לדעתי מדובר באדם שמקדם את המותג שלו ומעוניין להוריד מיסים לעסקיו
15/3/2016
נכתב על ידי לאה

מבחינת ניהול אין לו מה לתרום שכן הבנקים הדיחו אותו עוד בשנות התשעים עקב החובות, לכן הוא עושה עיקוף. יבחר כנשיא, יוריד מיסים ויחזק את המותג שלו שזה השם שאביו העניק לו. מעבר לזה הוא בדיחה ואין טעם להתייחס אליו ברצינות. אם הוא יבחר ארה''ב תתרסק, אבל הסיכוי שיהיה לו רוב על כל מועמד דמוקרטי כולל ברני שואף ל0.
 
 
 
 
תגובה לסתמאחד (״לא מסכים עם השורה התחתונה״)
16/3/2016
נכתב על ידי אורי רדלר

אני חושב שאתה טועה ביחס לקרוז, שהפגין עמדות לוחמניות שעולות בקנה אחד עם אלו של כותבי נשיונל-רביו.
 
 
 
 
תגובה ללאה (״דעתי מדובר באדם שמקדם את המותג שלו...״)
16/3/2016
נכתב על ידי אורי רדלר

זה עניין שאפשר להעלות על הדעת - קידום המותג, אף כי בנוגע לקידום ענייני המס יש לי ספק - אבל לא הייתי מזלזל בסיכוייו להיבחר.

בפוליטיקה, הפוזיציה קובעת את האופוזיציה. כלומר, עצם המעמד משפיע מאוד על התמיכה. אם וכאשר טראמפ יהפוך למועמד המפלגה — ואחרי תוצאות הבחירות אתמול, בהן ניצח בארבע מחמש מדינות שהיו על הפרק, סיכויים אלו גברו משמעותית - תהיה נטייה טבעית לאמץ אותו כמועמד - במיוחד אם הוא יאמץ סגן נשיא מתאים (לדוגמה, היספני).
 
 
 
 
אתה מציג אותו כשמרן אבל בפועל הרבה מהדעות שלו
19/3/2016
נכתב על ידי השמיים נופלים

1 כדאי להעיר כאן כי התפישה הרווחת, לפיה השחורים בדרום ארצות־הברית היו מנועים לחלוטין או כמעט לחלוטין מהצבעה לפני השינויים שחוללה התנועה לשיווי זכויות האזרח וכי השינוי הזה הפך אותם לכוח שיש להתחשב בו במערכת הפוליטית האמריקנית. (מוטעת?)

לא התייחסת להשלכות שתהינה אם המפלגה תמנע להתאחד מאחוריו. איזו תגובה תהווה סיכון על הרוב שיש להם בסנט. אתה מציג אותו כשמרן אבל בפועל הרבה מהדעות שלו נוטות להיות של מרכז ולא רפובליקניות אופיניות.
 
 
 
 
תגובה ל״השמיים נופלים״ ( אתה מציג אותו כשמרן אבל בפועל הרבה מהדעות שלו)
20/3/2016
נכתב על ידי אורי רדלר

יש אגף במפלגה הרפובליקנית שאכן מעדיף לא לזכות בבחירות לנשיאות ובלבד שלא יסוכן המודוס ויונדי הקיים. מה יקרה אם המפלגה לא תתאחד מאחריו? כנראה שלא שונה בהרבה מהמצב הקיים, לדעתי (בו היא מתנגדת לו).

דעות המרכז שלו גם אינן חידוש גדול. ג׳ורג׳ בוש האב היה כזה, ניקסון היה כזה, אייזנהאואר היה כזה וגם ג׳ורג׳ בוש הבן, במובנים רבים.
 
 
 
 
בלי-מה צ"ל בלימה
29/4/2016
נכתב על ידי א"ק

 
 
 
 
פרסונה של קליינטים פרמננטיים
30/4/2016
נכתב על ידי אשר פט

אורי בחייך, חסר מילים בעברית?

 
 
 
 
כעבור חצי שנה...
27/10/2016
נכתב על ידי JR

רדלר, ירון ברוק טוען שהשכר הריאלי של האמריקאים הכפיל את עצמו בין השנים 1850 ל-1900, אבל לפי מחשבון אינפלציה, לא הייתה אינפלציה. הייתי מצפה שאם השכר הכפיל את עצמו, אז 100 דולר בשנת 1900 יוכלו לקנות את מה שקנו 200 דולר בשנת 1850.
 
 
 
 
מה בדבר הקריסה שהבטחת?
28/2/2017
נכתב על ידי אורן

יש חדש?